4 ספרות

הילדות בעיניים שונות / ד"ר גתית שמעון

קריאה ב "ילדה בודדת" למרים ילן-שטקליס וב"כובע קסמים" ללאה גולדברג

מאי 25, 2011  

על פי רוב, תקופת הילדות נתפסת כתקופה מאושרת. מבוגרים נהנים להיזכר בנוסטלגיה בהתנהלות השלווה, נטולת הדאגות שהייתה מנת חלקם בגיל צעיר (הרבה) יותר. נדמה כי חייהם כילדים היו משוללים כל טורח ועול. כל מורכבות של כאב וסבל נעה תדיר על ציר תלת ראשי של מנוחה, אכילה ומשחק.

גם אומנות הסיפור הפונה לחתך גילאי הילדות נוטה להציג את העולם בחד גוניות של שחור ו-ורוד: מלך רב כוח מול מכשף מרושע, פייה טובה כניגוד לאם חורגת ולמעשיה האיומים. גם באם קיים רוע, הרי שהוא חתום בין התחלה טובה לסיום חיובי וסופו אחד– כישלון והכחדה. הוא אינו קובע את הטון, הוא אינו שורד ואין לו תקומה. במציאות האומנותית של סיפורי ושירי ילדים, הסדר תמיד שב על כנו.

אך בנוף היצירתי הזה מתקיימות גם מגמות אחרות, יצירות החורגות מהאדרת החיובי והשמח ומפנות את הבמה אל מחוזות של רגש כבד וצער. דוגמה מובהקת לחריגה כזו הוא שירה של מרים ילן שטקליס – "מעשה בילדה בודדה":

"יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר,
סַפֵּר לִי סִפּוּר שָׂמֵחַ!
וְאַל-נָא תַגִּיד, זֶה אָסוּר וְזֶה אָסוּר –
וְאַל-נָא תַגִּיד, עַתָּה אֵין לִי פְּנַאי –
וְאַל-נָא תגַּיִד, סִפַּרְתִּי לָךְ דַּי –
סַפֵּר לִי סִפּוּר, יָרֵחַ!

כִּי אִמָּא אֵינֶנָּה,
וְאַבָּא הָלַךְ.
וְרֵיק הַבַּיִת, רֵיק כָּל כָּךְ –
כָּל כָּךְ לֹא שֶׁלָּנוּ הַבַּיִת…

הָלַכְתִּי לָשֶׁבֶת מְעַט בַּמִּטְבָּח.
וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת כֵּיצַד
מְלָפְפוֹן גָּדוֹל שָׁם אָכַלְתִּי.
מֵאוֹתָם הַכְּבוּשִׁים הַשְּׁמוּרִים בְּתוֹךְ כַּד –
אֲנִי לֹא לָקַחְתִּי! הוּא קָפַץ אֶל הַיָּד –
וְאָכַלְתִּי.

אַחַר כָּךְ נִשְׁבְּרָה כּוֹסִית שֶׁל יַיִן –
כָּל כָּךְ נִבְהַלְתִּי!
וְאוּלַי הָיוּ שָׁם שְׁתַּיִם?
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –
מַהֵר, מַהֵר, עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלַי
בָּרַחְתִּי – וְדַי.

אַחַר כָּךְ קָרָאתִי בַּסֵּפֶר מִלִּים רַבּוֹת,
אַחַר כָּךְ הִשְׁכַּבְתִּי לִישׁוֹן אֶת כָּל הַבֻּבּוֹת,
אַחַר כָּךְ הָיִיתִי בַּת-מֶלֶךְ,
וְתָעִיתִי בַּדֶּרֶךְ,
בְּאִי-הַקְּסָמִים,
בְּיַעַר-אֵימִים…

וְטִפַּסְתִּי מַהֵר עַל הָעֵץ הַגָּבֹהַּ,
כִּי לְמַטָּה אָרְבוּ זְאֵבִים –
רְעֵבִים!
פָּצוּ אֶת הַלֹּעַ!

וַאֲנִי יוֹשֶבֶת לְמַעְלָה בְּשֶׁקֶט,
וְצוֹחֶקֶת!
ולֹא כְלוּם.

כִּי מִלָּה אַחַת אֲנִי יוֹדַעַת –
הַמִּלָּה הַהִיא שֶׁל הַטַּבַּעַת –
הַטַּבַּעַת שֶׁנָּתְנוּ לִי שְׁלֹשֶׁת הַגַּמָּדִים –
הַיְדִידִים –
לָחַשְׁתִּי – –
וּמִיָּד בָּא הַיָּרֵחַ עִם שְׁנֵי כּוֹכָבִים,
וּמִיָּד גֵּרְשׁוּ אֶת כָּל הַזְּאֵבִים.
וְעוֹד מִלָּה אַחַת אָמַרְתִּי,
וְעַד שָׁלשׁ סָפַרְתִּי –
וּלְפָנַי מֶרְכָּבָה!
וְהַמֶּרְכָּבָה כֻּלָּה
זְכוּכִית צְלוּלָה,
וּבַמֶּרְכָּבָה הוֹשִׁיבוּנִי,
וְהַבַּיְתָה הֱבִיאוּנִי!

וְהַבַּיִת רֵיק.
אֵין אִישׁ בָּא,
אֵין אִישׁ צוֹחֵק.
אֵין אִישׁ גּוֹעֵר בִּי!
אֵין אִישׁ אוֹמֵר לִי:
זֶה אָסוּר, וְזֶה אָסוּר…

יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר!
וְעַל מָה לְסַפֵּר אִם לֹא תֵדַע,
סַפֵּר לִי סִפּוּר עַל יַלְדָּה בּוֹדֵדָה…"[I]

הילדה מבקשת דווקא סיפור שמח; כיצד היא יודעת שקיימים גם סיפורים אחרים בעולם? ומיהו זה שאומר לה תמיד "זֶה אָסוּר וְזֶה אָסוּר"? זה שלעולם אין לו פנאי עבורה?

הבחירה במילה "פנאי" בשונה מ"זמן", מעידה כי למי שאין פנאי רואה בבילוי במחיצת הילדה זמן מבוזבז. עיסוק מיותר, היכול להתממש רק לאחר שכל המטלות "החשובות" הושלמו. מי שאינו רוצה להקדיש את הזמן כדי לספר לילדה סיפור, עושה זאת משום שהוא אינו מאמין בחשיבותו של הזמן הזה. מי שהוא חסר סבלנות לסובלנות, שזמן כזה דורש ומצריך.

הירח, ממנו תובעת הילדה את סיפורה, זורח בלילה, בשעות שבהן חסרונו הגדול של מי שהיה צריך לשבת לצידה ולמלא את תפקידו – מורגש ביתר שאת. ניכר כי הילדה מבקשת לתלות בירח את סדר הילדות שאבד לה, את מסגרת החמימות המשפחתית:  האם איננה – אבדה לבלי שוב. האב הלך – האם יחזור? על כן "כָּל כָּךְ לֹא שֶׁלָּנוּ הַבַּיִת". אין בו מישהו שניתן לחוש שייכות כלפיו, מישהו ליצור עימו זהות וקירבה. מכאן גם מובנית ישיבתה של הילדה במטבח דווקא, המרכז המשפחתי של ארוחות בצוותא, ממלכתה של האם. ההליכה למטבח היא אפוא ההתייחדות עם החוויה, ניסיון לאחוז בזיכרון של מי שהייתה וכעת איננה ומה שהיה יכול להיות אך אינו מתקיים בפועל.

אך במטבח, שלא כדרך הילדים המחפשים תדיר אחר המתוק הנכסף, אוכלת הילדה מלפפון, ולא זאת בלבד, אלא מלפפון כבש – חמוץ או מלוח, היפוך חד מהמתיקות המרגיעה. על סביבתה הקרה, הבודדת מוסיפה הילדה את טעמו החמוץ / מלוח של מלפפון כבוש. אכילה זו מבטאת את מצבה הרגשי. אך הילדה עצמה מתנערת מהשלכה זו: לא היא בחרה את המלפפון. הוא זה אשר קפץ לה ליד. היא מצטדקת, מתגוננת כמו בפני דמות עלומה שתאשים אותה על שאכלה בלי רשות.

מהבית והמטבח עוברת הילדה להתעסקות הקשורה לעולמם של ילדים; היא קוראת בספר, משחקת עם הבובות ומדמיינת לעצמה עולם רווי קסם. ברם גם כאן שוררת איזו מועקה; הילדה אינה קוראת סיפור כי אם מילים, מילים העומדות בפני עצמן, ללא שייכות לעלילה או למסגרת.

היא משכיבה לישון את כל הבובות, במעשה אחראי של אדם בוגר, כשברקע מהדהדת השאלה – מי משכיב אותה לישון? לילה בחוץ – הירח זורח. מדוע היא עודנה ערה?

ההתרחשות הפנטסטית אותה מדמה הילדה נטולת הגיון ועקביות, אך גם היא (כמו המלפפון) הינה ביטוי כן למתחולל בנפשה: בדמיונה היא רואה את עצמה כבת מלך, לא נסיכה. אפשר ובחירה זו היא עניין סגנוני התלוי בשמירת החרוז והקצב הריתמי של השיר, אך בה בעת קשה להתעלם מהעובדה ש"בת מלך" אינו רק תואר מלכותי אלא גם כינוי שייכות. בת היא בתו של מישהו ומישהי, של אבא ואימא, מלך ומלכה.

אך הטוב נהפך עד מהרה לרע; בת המלך טועה בדרך ואובדת ביער אימים. לא יער חשוך, לא יער מפחיד, אפילו לא יער סבוך. יער אימים, שבו מגיעים מיד זאבים. וכאילו לא די בכך שהם זאבים, הרי שהם גם רעבים, ולא רק שהם רעבים, אלא שהם עומדים תחת העץ, אורבים, ממתינים לבלוע אותה אם וכאשר תיפול. אך הילדה עצמה אינה חוששת מההרפתקאות המסעירות שצופן בחובו היער – להיפך: היא צוחקת במשובה ויודעת בדיוק כיצד ומתי להילחץ מהמצב, רגועה מאוד אל מול הקטסטרופה הדמיונית שמתחתיה. היא מצליחה לגבור על אי הקסמים, על יער האימים, על הזאבים הרעבים ומגיעה הביתה, אל חוף מבטחים.

אך הבית ריק. אפילו כעס אין בו. אפילו לא גערה.

מצד אחד יש בשיר דמיון עשיר: אי, יער, טבעת, לחש סודי, גמדים, כוכבים מצילים ומרכבה כמרכבתה של סינדרלה. אלא שבשונה מזו האחרונה, המביאה את לכלוכית אל הנשף המפואר, כאן מביאה הכרכרה את הילדה מהאגדה הפנטסטית אל המציאות הקשה והכואבת. הילדה אומנם מחזיקה בדמיון עשיר, אך היטב היא יודעת – בריאליה מפוכחת – שיש לו גבולות וסיום. וכך, למרות שהיא מתייחסת למציאות הפנטסטית באותו האופן שבו היא קוראת מילים בספרים ומשכיבה לישון את הבובות, עדיין היטב היא יודעת שלא ניתן לברוח אל הפנטזיה ובסופה של חוויה היא רוצה הביתה, אל מקום מבטחים. הצער והכאב טמונים בכך שדווקא מקום כזה קיים עבורה רק בעולם הדמיון.

"וְהַבַּיְתָה הֱבִיאוּנִי!"  – זהו השיא, סיומה המושלם של כל אגדה. "וְהַבַּיִת רֵיק"  – זו הנפילה. הילדה ניצחה את הרוע והביסה את הפחד, גם אם לדידה אין זה מאבק הרואי כלל, אך כשהיא מבקשת להגיע אל שלב "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" טופחת הבדידות המרה על פניה. בדידות מרה יותר מגערות ואיסורים.

בדידות זו היא אומנם בדידותה של ילדה, אך היא אינה חייבת להיות קטנה או צעירה כדי לחוש בה. זו בדידות קיומית, בדידותם של בני אדם, לא של חתך גילאים. מכאן היציאה החוצה, אל הירח. יציאה שהיא בריחה מהלבד שבין ארבעה קירות, מהגלמוד והערירי.

הירח הוא החוליה המקשרת, זה שהציל את הילדה בעולם הדמיון וזה שיציל אותה כעת, מהבדידות שבמציאות. מהמושיע הזה מבקשת הילדה שיספר לה על עצמה. על ילדה בודדה. על לבד קיומי שמנסים חזק מאוד לברוח ממנו, אבל לא ממש מצליחים.

גם שירה של לאה גולדברג, "כובע קסמים", הוא שיר על כאב וצער שבילדות:

"כל הימים, כל הימים
חולמת אני על כובע קסמים.
כובע קטן, מקושט נוצה,
העושה כל מה שאני רוצה.
אחבוש אותו ואומר למשל:
"כובע, עשה שאני אגדל!"
והנה מיד הנני עולה,
וגופי מתמתח ואני גדולה,
ואין כמוני בכל העולם:
כי אני גבוהה וגדולה מכולם.
והכל מסתכלים ביראה וכבוד,
כי הרי אני גדולה עד מאד.
ואמא בערב כבר לא תאמר:
"לכי לישון כבר מאוחר!"
ואבא לא עוד יגער במילים:
"אל תתערבי בשיחת הגדולים!"
וכשאני אדבר יקשיבו כולם,
כי אני הגדולה בכל העולם.

כל הימים, כל הימים
חולמת אני על כובע קסמים,
כובע קטן מקושט נוצה,
העושה כל מה שאני רוצה.

הנה בליבי בקשה שניה:
"כובע, היה לאוניה!"
מיד הוא קופץ מראשי לים
ואני מפליגה בו בכל העולם,
לאיים רחוקים, לארץ זרה,
נוסעת רחוק וחזרה,
ורואה ערים והרבה אנשים,
פרסים והודים וכושים,
ואיש לא יבין, ואיש לא ידע,
כי נוסעת בים ילדה לבדה.
ואם יהיה לי בים עצוב,
אומר לו: "כובע, הביתה שוב!"
ואבוא לביתי ומכל המדינות
לכל חברי אביא מתנות.
ומסביבי ישבו חברים
ואני אספר להם סיפורים,
ואיש לא יעיז להגיד לי עכשיו:
"שוב היא בודה סיפורי כזב!"

כל הימים, כל הימים
חולמת אני על כובע קסמים.
אבל איפה, אבל אי בזה
אפשר להשיג כובע כזה?
את אבא ואימא לא אשאל,
כי הגדולים לא יבינו כלל!"[II]

על פניו "כובע קסמים" הוא שיר ילדים עליז ושמח: ילדה מבקשת לעצמה כובע שיגשים כל משאת לב. בעזרתו תוכל לגדול כמו אליסיה בארץ הפלאות ולנדוד בין ארצות וימים.

אך ברובד המשמעות העמוק שלו, "כובע קסמים" מספר אודות ניסיונה הכואב של ילדה למצוא לעצמה מקום בעולם. דרך המשאלה – להיות גדולה – מבטאת הדוברת את מצוקת ההיעלמות שהיא חווה כעת, בעודה קטנה: היא רוצה לגדול – פיזית – משום שהיא מאמינה כי המקום הפיזי אותו תתפוס בחלל – כגדולה – יעניק לה את הכבוד וההתייחסות הנשללים ממנה כעת. כילדה קטנה, יכולה אימה לשלוח אותה לישון, בין אם תרצה ובין אם לאו. כילדה קטנה, יכול אביה לגעור בה שלא תתערב בשיחות הגדולים. כילדה קטנה, יכולים אחרים ללעוג לה, על שסיפורי דמיונה הם בדיה של שקרים.

הרצון להיות גדולה הוא אפוא הרצון למצוא מעמד ודריסת רגל, הצדקה לכך שיקשיבו לה, יתייחסו אליה, ירשו לה להחליט על גורלה ולהוכיח שהרפתקאותיה אמיתיות ושדמיונה – מציאותי.

הרצון להיות "גדולה" ולא "מבוגרת" או "בוגרת" הוא ללא ספק רצונה של ילדה קטנה, שאינה מבינה את מורכבות ההתפתחות שבאה עם השנים. בעיניה זו שאלה טכנית של משקל וגובה. אך עדיין, נתון יבש זה מבקש לפתור כאב מוחשי, חד, מציק ואמיתי. בכאב הזה יש כנות של חוויה רגשית שמבוגרים רבים יכולים להזדהות ולהיזכר בה: הכמיהה שיכירו בהם, שיקשיבו, שיתייחסו. המשאלה שלא להיות קטן – קטנטן, נסתר מלב ועין, אלא מישהו שדבריו ראויים להישמע וצריכים ולהיאמר.

מאחר ובראשית דרכם, ההורים הם שמקריאים לילדיהם סיפורים ושירים, הרי שגם הם נחשפים אל המילים קטנות המביעות רגשות גדולים. מסע ההקראה המשותף משמעותי לא פחות גם עבור הילד שכבר הפך למבוגר, מזכיר לו את הכאב שחש בעצמו אז, באותן הסיטואציות ובאותו מנער רחב של רגשות, תסכולים, אכזבות, פגיעות, תום, מחשבות והשתקמות.

תקופת הילדות אינה הומוגנית מבחינת מרקם הרגשות שבה. עולם החוויות של הילד אינו מוגבל רק לחדר המשחקים ולהשתובבויות. המפגש עם מה שבחוץ, עם דברים גדולים, אירועים ואנשים – כל זאת מותיר רושם ורשמים בעולמם של הילדים, כשם שהוא עושה בעולם המבוגרים.

כשנשאלה מרים ילן שטקליס היכן מתחילים שירי הילדים, השיבה: "במיטת ערשו של הכאב".[III] אך האם כדאי וצריך להכניס לעולמם של ילדים מציאות של כאב וסבל?  האם "מיטת ערשו של הכאב" הוא המקום הטבעי והנכון ביותר לגדל בו ילדים?

ההתייחסות אל ילדים כאנשים קטנים בעלי רגשות קטנים מערערת את ההנחה בדבר מורכבות רגשותיהם ועוצמתם, שעה שבפועל אלו רק מילותיהן הקטנות שאינן מצליחות תמיד להביע את עומק התחושות, לרבות כאב וצער, שהם חווים בחייהם.

כולם רוצים להאמין כי ילדים צריכים ואולי אף חייבים לחיות במציאות מגוננת ותומכת, עטופה בחום ואהבה. אך לא תמיד מציאות אידיאית כזו היא מנת חלקם וגורלם.

ילדים חווים מצוקות של כאב וסבל. סיפורים רבים מנסים להתמודד עם הנסיבות ולהציע פתרון דידקטי, פסיכולוגי ומעשי. אך יש פעמים שבהן ניתן רק לספר, להכיל, לעורר הזדהות והבנה שהרגש הפנימי הוא טבעי ושיש לו זכות ומקום.[IV]

"…  ביושבי ליד שולחן עבודתי בספריה על הר הצופים, הרגשתי פתאום שמישהו עומד לידי. הייתה זו ילדה כבת תשע. את מרים שטקליס? שאלה. אמרתי: כן. אמרה: אני שלחו אותי כל הילדים מן הכיתה שלנו לומר לך תודה על השיר שלך… שאלתיה: מה מצא חן בעינייך בשיר זה? הסתכלה בי ואמרה בזו הלשון: אנשים רבים כתבו על אהבה, כתבו הרבה… ואת כתבת על אהבה כל מה שאפשר לומר במעט שורות. ישבתי לפניה כתלמיד לפני רבו. אז ידעתי שילדים מבינים אותי, וידעתי שמצאתי את הדרך לבטא את עצמי".[V]

הקריאה בשירים וסיפורים המבטאים היבט נוגה יותר אינה עידוד לתבוסתנות או אימוץ התנהלות מרכינת ראש וממורמת. זו קריאה המגלה כי במקום כלשהו יש שגריר נאמן של רגש שהוא חלק מהתנהלותו של העולם. הבחירה אם ומתי כדאי להקריא ולשתף ילדים בחוויה ספרותית – הכרתית שכזו היא החלטה הנתונה לשיקול דעתו של כל הורה ומחנך, במסגרת "האני מאמין" הפרטי שלו ואופן הצגת הדברים. אך בין כך ובין אחרת, בין אם תיבחר להקראה ובין אם לאו, מורכבות זו צריכה להילקח בחשבון. לא כראיית עולם קודרת, הדוגלת בהתחפרות בכאב ודבקות בעצבות, אלא כאמת של רגש, הזדהות, קרבה והבנה.

אמת המובנת למבוגרים ולילדים הדרים יחד בקיום של מציאות אחת, גדולה ורבת פנים.

גתית שמעון – ד"ר לספרות משווה, העוסקת בחקר יצירותיהם של אנטון צ'כוב ואו. הנרי בפרט, ויצירות ספרותיות בכלל.  בנוסף, מגשרת ועוסקת בקולנוע.


[1] מרים ילן שטקליס, "מעשה בילדה בודדה", שירים וסיפורים – יש לי סוד, דביר, אור יהודה, 1986, עמ' 19 – 23.

[2] לאה גולדברג, "כובע קסמים", ספרית פועלים, בני ברק, 2005, עמ' 6 – 27.

[3] "שירים …נולדים אצלי בנפש מיוסרת ולא מנפש מאושרת", אמרה ילן-שטקליס, ולשאלה כיצד עושים שירים ענתה: "אינני יודעת איך עושים שירים. השירים עושים את עצמם… תשובתי זו תשובת אמת… האמת שלי, ובה כל הפליאה הגדולה וחוסר האונים, כל הסבל והמאבק ושמחת ההתגברות…  " (אופק, 1985, כרך א': 304).  ד"ר תור ר. גונן, "מרים ילן שטקליס בראי האיור: אינטרפרטציות ויזואליות ליצירותיה" עיונים בספרות ילדים, גיליון 12, 2002, עמ' 39 – 60, http://www.gilrach.co.il/article.asp?id=735

[4] "במרוצת שנות הארבעים בישרה ילן-שטקליס…  את כניסתה של הנפש לספרות הילדים. …  היא אף הבינה שלשירת ילדים יש פוטנציאל לסייע במצוקות הנפש של קוראיה הצעירים. בכמה משיריה היא הציעה להם סוג של חוויה רגשית סובלימטיווית, מרככת, שפתחה להם פתח להתמודדות עם תסכולים, מאוויים, פחדים ועוד כהנה וכהנה רגשות שקשה לגשת אליהם באופן ישיר" ד"ר יעל דר, "יום אחד כשהנפש פרצה לספרות הילדים העברית", הארץ,

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=571328&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

[5] שם.

  1. מרים ילן שטקליס, "מעשה בילדה בודדה", שירים וסיפורים – יש לי סוד, דביר, אור יהודה, 1986, עמ' 19 – 23. []
  2. לאה גולדברג, "כובע קסמים", ספרית פועלים, בני ברק, 2005, עמ' 6 – 27. []
  3. "שירים …נולדים אצלי בנפש מיוסרת ולא מנפש מאושרת", אמרה ילן-שטקליס, ולשאלה כיצד עושים שירים ענתה: "אינני יודעת איך עושים שירים. השירים עושים את עצמם… תשובתי זו תשובת אמת… האמת שלי, ובה כל הפליאה הגדולה וחוסר האונים, כל הסבל והמאבק ושמחת ההתגברות…  " (אופק, 1985, כרך א': 304).  ד"ר תור ר. גונן, "מרים ילן שטקליס בראי האיור: אינטרפרטציות ויזואליות ליצירותיה" עיונים בספרות ילדים, גיליון 12, 2002, עמ' 39 – 60, http://www.gilrach.co.il/article.asp?id=735 []
  4. "במרוצת שנות הארבעים בישרה ילן-שטקליס…  את כניסתה של הנפש לספרות הילדים. …  היא אף הבינה שלשירת ילדים יש פוטנציאל לסייע במצוקות הנפש של קוראיה הצעירים. בכמה משיריה היא הציעה להם סוג של חוויה רגשית סובלימטיווית, מרככת, שפתחה להם פתח להתמודדות עם תסכולים, מאוויים, פחדים ועוד כהנה וכהנה רגשות שקשה לגשת אליהם באופן ישיר" ד"ר יעל דר, "יום אחד כשהנפש פרצה לספרות הילדים העברית", הארץ,http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=571328&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0 []
  5. שם. []
כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. מאת רחל סטולרו:

    רשימה נהדרת, תודה רבה.

  2. מאת ליבי:

    השירים של ילן שטקליס נפלאים ואני זוכרת איך הם הצליחו לגעת בי גם בילדותי – השמלות של אמא, כל כך הזדהיתי עם הילדה שרצתה שאמא תשאר לצידה; מיכאל, ג'ינג'י והאהוב עלי מכל – מעשה בחתול ובשוטר. הנימה והיכולת הפלאית של שטקליס לכתוב ממש כמו ילד (ואגב, זה נשמע לי כמו ילד "אמיתי" כשאני קראתי את השירים אי שם בשנות השבעים ונשמע כמו ילד שמדבר היום!). אבל כשהקראתי לקטנה שלי (עכשיו גדולה גדולה) שירים מתוך האסופה שיצאה לפני כמה שנים, מצאתי את עצמי תמיד מדלגת על השיר הזה וגם על "לבדיתי" למרות שהם יפים ומרגשים. גם בגלל שלא רציתי שהקטנה שלי (אז בת שנתיים – שלוש) תחשוב שיש אפשרות שאמא תנטוש ותלך לסידורים, וגם כי בכל פעם שנתקלתי בהם עלתה בי תחושת מירמור וכעס מצקצק…

  3. מאת טלי:

    ניתוח מצויין ומרתק של שני שירים מצוינים של שתי משוררות נהדרות.

    מתוך הכתיבה על קובץ השירים החדש של שירי לאה גולדברג שמתי לב לדברים שלא קלטתי קודם לגבי יחסה (המורכב ובעיני הרב-קולי) של גולדברג לילדים, ונדמה לי שהדברים מתחברים גם לניתוח הזה.http://ha-pinkas.co.il/?p=4956

    תודה! (-:

  4. […] לצידה, פורסמו שם שתי רשימות אחרות שמתכתבות, בעיניי, עם הקריאה שלי – שחר קובר שכתב על הספר הזה מנקודת מבט איורית, בעיקר  וד"ר גיתית שמעון שניתחה את הילדוּת המשתקפת בשיר "כובע קסמים" של לאה גולדברג ו… […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.