6 איור

היסוס על סף הממשות: איוריו של סלבדור דאלי ל"עליסה בארץ הפלאות" / ענת דנציגר

התבוננות באיור לפרק "מסיבת התה של הכובען המטורף" - על הגלוי, ההיעדר והנסתר

אפריל 28, 2010  

בגחמה של רגע, בתוך מכלול שהיה דומה יותר לצרור של גחמות מאשר לדבר מוצק שניתן לכנותו חיים (או לכל הפחות כך עוצב בידי יוצרו), החליט סלבדור דאלי בשנת 1969 ליצור סדרה של איורים לספרו האלמותי של לואיס קרול, עליסה בארץ הפלאות. הרבה קווי דמיון ניתן לאתר בין לואיס קרול ובין סלבדור דאלי: שניהם יצקו רסיסי מיתוס לתוך חייהם בעודם מנסים להתנהל בתוכם, רסיסים שהיו לפרקים פוצעים ולפרקים נצנצו בשמש תשומת הלב, ורוב הזמן היו לפצע מרהיב.

לשניהם היתה התנהלות מינית שאפשר לכנותה, לשם הנימוס, "חריגה": דאלי נהג לעטר עצמו בבושם מצחין לפני שנפגש עם אהובתו וביצירתו מופיעים אינסוף ייצוגי פאלוס ישירים ומרומזים, בדרך כלל שעונים על קב. מציצנות, תאוות אכילה וחרדת הבלעות מציפות את עבודותיו. לואיס קרול, שם העט של צ'רלס לודוויג דודג'סון – מרצה עֵצִי למתמטיקה ולוגיקה באוקספורד, הפגין חיבה לילדות קטנות ונהג לצלמן, לעיתים בעירום. מהות שאיפותיו המיניות של קרול ביחס לילדות עימן נהג לבלות "קיצים מופלאים" עדיין שנויה במחלוקת בקרב הביוגרפים.

מתוך 12 האיורים שיצר דאלי ל-12 הפרקים של הספר, נתבונן כאן באיור לפרק "מסיבת התה של הכובען המטורף".


A Mad Tea Party, Salvador Dali, Lockport Street Gallery, 1969. Published by Maecenas Press-Random House, New York

את מבטנו מקדם עלבון צורב: היכן הדמויות המשתטות, האיומות, המפחידות והמצחיקות עד טירוף ("הן יפילו אותך מהכסא", כפשוטו)? היכן הארנביב, הכובען והנמנמן? ואיפה עליסה? העץ אמנם נראה בבירור בכתום זוהר, אך היכן השולחן?

ובכן, בהשתהות המבט נוכל למצוא תשובות לחלק מן הקושיות: את מקומו של השולחן תפס השעון המותך, עליו ערוכים כלי התה. עליסה עצמה נמצאת ברקע, דמות שחורה מתחת לשעון ומאחוריו, המחזיקה בחבל ונראית פחות כילדה מאויירת ויותר כמו ייצוג טיפוגרפי: כתם דיו בשולי הנייר, הירוגליף שחור. בחלק מכתמי הדיו הפיגורטיביים למחצה המפוזרים ברחבי הקומפוזיציה ניתן אולי למצוא מענה על העדרן של הדמויות האחרות.

דמותה של עליסה הקופצת על חבל היא גרסתו של דאלי ל"מלנכוליה ומסתורין של רחוב", יצירתו של ג'ורג'יו דה-קיריקו, אחד מאבותיו הקדומים של הסוריאליזם.[1] ואכן, רחובו של דה-קיריקו עטוף במסתורין, הנמשך מקווי הפרספקטיבה החדים והמדוייקים לכאורה, שהם למעשה זויתיים מכדי להפגש נכונה בעומק. הדמויות עומסות על גבן דומיה ריקה, דמויות שהן צללים, וצלליהן בני צללים. מאחר שהילדה – העתידה להפוך לעליסה של דאלי וחישוקה עתיד להתהפך ולהפתח לכדי חבל קפיצה – היא אצל דה-קיריקו כבר מראש צללית, הרי שמידת הצלליוּת של צילה מוטלת בספק, תרומתו של הצייר האיטלקי למסורת תמטית ארוכה (בין היתר: האנס כריסטיאן אנדרסן, אדלברט דה-שאמיסו). וכך אנו נתקלים, אולי באופן לא מודע, בתהייה קיומית, כיאה לזרם המטאפיסי שאליו השתייך דה-קיריקו: אם האדם הוא צל, האם ייתכן שצילו – אדם? האם מה שהמבט נתקל בו, אל מולו כוססת התודעה ציפורניה, הוא היבריד חדש, "צלאדם"?

כפי שהפליא לומר צווטאן טודורוב בהגדרת ז'אנר הפנטסיה: "הפנטסיה היא אי-וודאות הנוגעת לזיקה שבין הטבעי לעל-טבעי. בעולם שהוא באמת עולמנו שלנו, זה שאנחנו מכירים, עולם ללא שדים, סיליפידות או ואמפירים, מתארע אירוע שלא ניתן להסבירו ע"י עולם זה עצמו. האדם המתנסה בו צריך לבחור באחד משני פתרונות אפשריים: או שהוא נשלט ע"י חוקים בלתי ידועים לנו, או שהשד הוא אשליה, יציר דמיוננו […] הפנטסטי מקומו בתוך קיומה של אי ודאות זו. אם אנו בוחרים בתשובה זו או אחרת, אנו משייכים את הפנטסטי לטובת אחד הז'אנרים השכנים, העל טבעי או המופלא. הפנטסטי הוא אותו היסוס שבו מתנסה האדם היודע רק את חוקי הטבע ונתקל באירוע שאינו מציית לכאורה לחוקי הטבע". אותו היסוס, אם כן, המוצא את מפלטו בקוויו העצובים של הרחוב המפליג אל האופק, מזכיר את ההתלבטויות המלוות את עליסה במסעה. כדאי להזהר ממהילתם של לבטים אלו אל תוך תרופת מרשם נוסח 'חששות ולבטים של נערה מתבגרת, הניצבת אל מול סימני מיניותה הראשונים, ונתקלת שוב ושוב בסימני זכריות מאיימים' (כביכול פרשנות פרוידיאנית, למעשה רדוקציה פסיכו-פופולרית להבנותיו הספרותיות של פרויד). בדרכה של עליסה הופך הספק לבעל גוף, והלבטים מתארעים, כמו אצל טודורוב, והופכים לממשות עלומה, מולדת אוהבי החכמה; הפילוסופיה, אמר אריסטו, מתחילה בפליאה (ואנחנו יכולים להוסיף: בפלאות).

דה-קיריקו, המאמץ כמבשר מהופך את משחק הפלאות של לואיס קרול ("כל סופר יוצר את המבשרים שלו," כותב בורחס), נותר עדיין רגוע, תחום ומסוגר בקווים נקיים ובסמלנות יציבה. ואולם, במעבר אל דאלי הופכות הצלליות המנומסות לכתמי דיו מושפרצים, והתהיות הקיומיות הופכות לרכבת הרים שיצאה ממסילתה והיא ממשיכה לשרטט עיגולי פרעות בחלל הריק. הספקות העליסיים, כפי שמצייר אותם דאלי, לא רק מפירים גבולות אלא מתיכים אותם כמו גבינת הקממבר של הזמן והמרחב.

כתמי הדיו ונזילות הצבע המכסות את הדף הם מחוותיו המטאפיסיות של דאלי, הדים לדה-קיריקו ובה בעת חברי משחק לקרול. אלו הן שאלות גועשות, שאינן סדורות בשיטה פילוסופית של פליאה כמו אצל אריסטו, אלא חסרות חינוך כמו הכובען ולהקת רעיו, מתרוצצות על הדף בעוד הצייר שהגה אותן הוזה עצמו כנפטון האוחז במכחול ("כשאני מצייר, הים סוער, היתר משתכשכים להם באמבט"). כמו אצל איש המילים הויקטוריאני וכמו אצל הצייר האיטלקי, עולות כאן תהיות קיומיות הכרוכות בטראומות של הכורח לבחור – האם השעון הנוזל מאותת שהזמן הפך למותך? האם עליסה היא ילדה אמיתית, ציור של ילדה, צללית או אולי בכלל סימון גרפי?

ייתכן, שהנמנמן של דאלי (זה שאינו מופיע) מפנים אל תוכו את איגיונו של חתול הצ'שייר – חיוך ללא חתול, נמנום ללא עכבר. כך ניתן לחשוב על שקיעת השעון, נזילתם של עלי העץ וגזעו – כנפילה אל תוך ממלכת השינה, מחוז החלום המקפל בתוכו את ארץ הפלאות. אין להתפלא כי קרול נתן בפי העכבר הסהרורי תפקיד של מספר, הרי הסיפור כולו הוא הסתחררות אל השינה, והזמן הוא אמנם אלסטי להחריד אך נוטה תמיד כלפי מטה, מתערבל אל תוך מחילה שאינסופיותה מדגישה את האפשרות שגם ההתחלה אינה ידועה. הנרטיב שפורש העכבר בפני עליסה, הכובען והארנביב, מתרחש גם הוא למטה, בתוך באר, והוא אפוא סיפור בתוך סיפור, mise-en-abîme של ממש, בכך שהוא מניח את דמויותיו ואותנו תהום, בתוך מערבולת אינסופית של השתקפויות. השעון של דאלי הופך נוזלי בקצוותיו, אולם במרכזו הוא יציב מספיק כדי להחזיק את כלי התה, כלים שלעולם אינם מפונים מן השולחן משום שהשעה היא תמיד שש בערב, זמן התה (ועם זאת, באיור שלפנינו, הם תמיד ובהכרח על סף נפילה). ומכאן, הזמן אצל דאלי משקף את כפל הפנים של זמנה של ארץ הפלאות: מצד אחד – דטרמיניזם שרירותי, אכזרי ומוחלט: מאז שהכריזה המלכה כי הכובען "הורג את הזמן" זה האחרון הפנה גבו לכובען ומתעקש לקפוא כחרק בתוך ענבר. מצד שני, גמישות מפליגה – אם רק תלמד עליסה כיצד לשמור על יחסים טובים עם הזמן, מתרה בה הכובען, יעשה הלה בשעון ככל העולה על רצונה. ובאופן מקביל לכפילות זו, כלי התה נותרים לעד על השולחן ובה בעת מצויים בנפילה מתמדת.

פרטים אחרים באיור, כמו המפתח המזדהר מצד שמאל למטה והפרפרים הפורחים בצמרת העץ,  קשורים לאיקונוגרפיה הפרטית של דאלי, ולא אתייחס אליהם כאן אף על פי שהם מסקרנים בפני עצמם. במקום זאת, אדבר על תפקידו של הסגנון: באמצו את זרם הסוריאליזם, על-מציאות או מציאות על, מוצא דאלי ביטוי לקיום הלימינלי של ארץ הפלאות ושל משתתפיה. על לימינליות, מושג מרכזי מבית המדרש של האנתרופולוג ריצ'רד טרנר, ניתן לחשוב כעל תסיסה מתמשכת באזור הגבול. הפרדוקסליות שמאפיינת אזורי גבול מתווה את דרכה של עליסה במחוז האיגיון, ומתבטאת בַּאיור באותה חרדה מהולה בתשוקה אל הזמן המתמתח והדטרמיניסטי, כפי שראינו. האופן המסויים שבו אימץ דאלי את ציוויי הסוריאליזם גם הוא אינו חף מפרדוקסליות המאפיינת מבעים לימינליים: לא סוריאליזם מופשט נוסח אנדרה מסון וחואן מירו, ולא בדיוק הסוריאליזם הפיגורטיבי של רנה מגריט ושלו עצמו ביצירות אחרות, אלא ייצוג שמתנחל בקו התפר שבין הפשטה לעיצוב דמויות הרמטיות ומובָנוֹת, קו תפר שמאזכר שוב את אותה עמידה גדושת אימה והשתאות בפני סף הממשות.


[1] את ההפנייה לציורו של דה-קיריקו, כמו גם את עצם בחירת הנושא, אני חבה לסבינה שביד, שהיתה מנחה מעוררת השראה בעבודת הגמר שלי בתיכון. העבודה הפציעה בעצם מתוך התקלות אקראית בכתבתה המרתקת אודות איורים אלו של סלבדור דאלי, בגליון מס' 12 של כתב העת "משקפיים" (עמ' 32-35).

ענת דנציגר –  כותבת את עבודת הדוקטורט על קפקא ועגנון בחוג לספרות כללית באוניברסיטה העברית. בת זוג לשני, אמנית ומגלת ארצות,  ודודה לאורי – משוררת ההרפתקאות המופלאה, ולערן וגילי – גיבורי סיפורים מופלאים לא פחות.

כתיבת תגובה

6 תגובות:

  1. מאת ערן:

    אגב אליס בארץ הפלאות – יצאה החודש מהדורה חדשה מעובדת לילדים ומאויירת נפלא מאת אמה צ'יצ'סטר קלרק, ושם הזחל על הפטריה מיוצג בדמותו של לא אחר מאשר ג'ון לנון…

  2. מאת גלעד:

    ייצוג נוסף של רבים מהמאפיינים שנזכרים ברשימה המעניינת נמצא בסצנת החלום שעיצב דאלי לסרטו של היצ'קוק, SPELLBOUND
    http://www.youtube.com/watch?v=dzxlbgPkxHE

    אזהרה: בסוף הקטע יש קטע מתוך "כלב אנדלוסי" (דאלי ולואיס בונואל). כדאי להתרחק קצת מהמסך.

  3. […] ביותר עם תנועת הסוריאליזם. למרות שהוא התפרסם בזכות הציור, דאלי גם היה סופר, משורר, תסריטאי, מפיק סרטים, מעצב […]

  4. מאת מוטי:

    אנשים שמציירים ציורים כאלה – מוטב להם שיציירו איפשהו על איזה כוכב. פה אנחנו צריכים גבולות ברורים. אני מניח שבעולמנו שלנו הקשקוש הזה חסר כל ערך.

  5. מאת אור:

    איזה ניתוח רהוט ומרשים! לא ברור למה, אבל ממעטים לנתח איורים בארץ. המאמר שלך בהחלט עזר לי להבין מעט יותר איך לחשוב ולהבין את האמנות הזו. תודה.

  6. […] את תחושת תנועתו של הזמן במחווה ברורה לציורו המוכר של סלבדור דאלי, "התמדת […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.