16 במה ומסך

הישרדות בעולם ללא מיתוסים / יוני שלמון

עשרים שנה לפיקסאר – מבט על קיימות, מיתוסים ונשיות

יולי 14, 2011  

"פיקסאר" חוגגת בימים אלו עשרים שנות קיום (החברה קיימת כעשרים וחמש שנים, אך נסגרה באמצע), במהלכן יצרה כאחד עשר סרטים. רובם ככולם זכו להצלחה מסחרית וגם לביקורות משבחות. החברה גם זכתה בהרבה פרסים בינלאומיים והתמודדה לפרס האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר עבור "UP" ו"צעצוע של סיפור 3". "פיקסאר" היא גם בת הטיפוחים של "דיסני", אבל הדבר הכי חשוב הוא ש"פיקסאר" תפסה את מקומה של "דיסני" בתעשיית הסרטים לכל המשפחה. היכולת של "פיקסאר" לייצר סרטים שעובדים ברמות שונות עבור קהלים מגוונים תוך כדי שמירה על איכות, הקנתה לה מקום של כבוד כמובילת האנימציה המסחרית בעולם.

התהליך היצירתי משפיע על התוצר

"דיסני" הייתה חברה שהתבססה על מיתוסים: סיפורים ודמויות הנובעים ממקורות הסיפור הראשוניים. רוב סרטי "דיסני" הקלאסיים היו עיבודים לסיפורים קדומים, בין אם מעשיות (היפה והחיה, שלגיה) או מהספרות הקלאסית (פינוקיו, 101 דלמטים, ספר הג'ונגל). התכנים של "דיסני", הנרמזים גם במנגינת הלוגו "כשאתה מביע משאלה…" מבטאים ערכים "גדולים מהחיים" כגון השאיפה להגשמת החלומות, האמונה בטוב, קיומו של קסם והתנועה המתמדת למימוש עצמי. אלה הם הרעיונות החוזרים והכוח המניע לחולל שינוי בדמויות השונות. ציון עשרים שנה ל"פיקסאר" מחייב לנסות לבחון מהו המיתוס החדש. מהי האמירה הסמויה שמלווה את הסרטים של "פיקסאר" כמייצגי הנרטיב של תחילת האלף הנוכחי.

מתוך בחירה, פיקסאר סללו לעצמם דרך חדשה: לא סרטים מוזיקליים בהם הדמויות פוצחות בשירה סתם כך ולא תסריטים מעובדים, אלא יצירות מקוריות. לא מיתוסים ואגדות מ"עבר לא ידוע", אלא פנים שונות של עולמנו העכשווי (או ספיחים שלו, כמו מפלצות). ובלי רעים מהגהנום וטובים מהחלל החיצון, שזה, כמובן, פועל יוצא של הויתור על המיתוסים. בראד בירד, היוצר של "רטטוי" ו"משפחת סופר-על" אמר בראיון: "אני לא מאמין שרעים קמים בבוקר עם צחוק מרושע ואומרים 'היום אשתלט על העולם!'" אצל "פיקסאר" לרעים יש מניע ורקע ברורים שהובילו אותם אל בחירה ברע. זאת בניגוד מובהק מ"דיסני" שם הרעים, פעמים רבות, הם ביטוי של הרוע עצמו. או כמו שמלפסנט, המכשפה מ"היפהפיה הנרדמת", אומרת לנתיניה: "אתם בושה לכוחות האופל!"

אז אילו סיפורים נוצרים בתחילת האלף הנוכחי בעולם בלי מיתוסים? לדעתי, התשובה לכך קשורה בתהליך היצירתי עצמו. אצל "פיקסאר", בניגוד ל"דיסני", אין את "האדם האחד" בעל החזון הקולנועי הבלעדי. אמנם ג'ון לסיטר הוא המוח והלב מאחורי "פיקסאר", אבל הדינאמיקה היצירתית היא של קבוצה. המושג "אמן סיפור" במובנו המקצועי הוא חידוש בעולם האנימציה. בניגוד לתסריט שנכתב בחדר אפל על ידי תסריטאי בודד, הסיפור של סירטי "פיקסאר" הוא פרויקט דינאמי ומתגלגל של קבוצת אמני סיפור. שזה די מדהים. הדינאמיקה היצירתית ב"פיקסאר" כל כך מובנית בתהליך המקובל בחברה, שלמרות הגיוון בבמאים (שחלקם אנימטורים שזהו נסיונם הראשון כבמאים!) החברה מצליחה לייצר שוב ושוב הצלחות. משהו בתהליכי העבודה השומרים על איזון בין נתינת חופש לתהליכים יצירתיים לנחישות שבקבלת החלטות נוקשה ועמידה בזמנים, עובד שוב ושוב. אז אמנם אין שם אדם אחד אבל יש שם חבורה. חבורה של חברים. גברים.

Storyboard של פיקאסר

מערכות יחסים והתפתחות דמויות

כשאני ניגש להתבונן בסרטים, הדבר הבולט לעין הוא הקונפליקט המניע את הדמות הראשית. לרוב מדובר בסרטים של מסע רגשי וחיצוני שבמהלכם הדמות משתנה. אבל איזה מין שינוי? עד כמה הוא מהותי? כאשר אין מיתוס, אין באפשרות הדמות לעבור שינוי מיסטי כמו אצל "דיסני": חיה לא הופכת לאדם, וגם לא בובת עץ, ילדה עניה לא תהפך לנסיכה ואפילו התהליך האנימטיבי בו אובייקט דומם מקבל חיים אינו דרמטי כמו ב"שוליית הקוסם", אלא נקודת מוצא לעלילה בלבד ("צעצוע של סיפור"). אבל גם בלי מיתוסים וקסמים ישנו שינוי פאזה, שינוי מהותי שקיים בעולמנו הממשי: האהבה. היכולת של שני אינדיבידואלים להפך ברמה רגשית לאחד היא מיתוס של חיים. אבל המיתוס הזה אינו קיים אצל "פיקסאר".

ככל שאני חושב על זה אני מתפלא לראות כמה זה נכון. הסיפורים של "פיקסאר" הם במובהק אינם סיפורי אהבה. ב"צעצוע של סיפור" יש סיפורי חברות וכמיהה למשמעות; האמונה בעצמך מניעה את "באג לייף"; "מפלצות בע"מ" עוסק בשברם של המיתוסים, בחברות ובאמנות, וכך גם "משפחת סופר-על". בואו נתבונן ב"צעצוע של סיפור". יש שם כמה סיפורי אהבה אבל אין אף ביטוי כן לאהבה. כשאנחנו מתוודעים לוודי אנחנו מגלים שיש לו חברה בשם בו פיפ, אבל היא לא מתנהגת ככזו. לפי ההתנהגות שלה נראה שיש בינהם רומן סודי ולא זוגיות. יתרה מכך, כמעט בכל פעם שדמות נמצאת בסכנה אנחנו רואים כיצד הצעצועים מתגייסים לעזרתה. אבל בסרט השלישי מגלים שמתישהו אנדי נפטר מבו. זה מסופר לנו כבדרך אגב. כלומר, זה  עצוב, אבל לא ממש נורא, כי וודי יכול בלי אהבה. גם אם הוא לא יכול בלי החברים שלו.

ישנם עוד סיפורי אהבה ב"צעצוע של סיפור" אבל הם… איך לומר… אלטרנטיבים. באז מתאהב בבחורה מאוד גברית (ומעולם לא מבטא את אהבתו במפורש. לעומת זאת המשיכה המינית שלו לג'סי כן נרמזת) ובארבי מתאהבת בבחור מאוד נשי (שגם אם היה נועל נעלי עקב זה לא היה מפתיע איש). היחידים שמפתחים זוגיות רגילה הם מר וגברת תפוד אבל להם לא הייתה ברירה, הם נועדו עוד לפני שנפגשו בכלל! כאשר דמות בוחרת בחיבור עם אחרים ממקום רגשי זה יהיה כלפי החבורה. האישה, לעומת זאת, כפרט וכמיתוס, נעלמה.

חברות גברית מתוך "צעצוע של סיפור". זכויות: פיקסאר

גם ב"משפחת סופר-על" האב מסכן את כל עולמו בשביל ריגוש והאם מוצגת כמי שעומדת בדרכו. היא ננזפת על היותה חלשה בגלל שבחרה להקים בית מגונן במקום לבדוק את הגבולות של מיצוי הכוחות שלה ושל בני משפחתה. הגבר ב"סופר-על" הוא המנצח בסופו של דבר, הוא שמעז לסכן את התא המשפחתי כדי להשיג את מה שרצה. הנשים הן סוג של הפרעה לריגוש הגדול. בהרצאה של מאתיו לן, אמן סיפור מ"פיקסאר" שהתקיימה בסינמטק תל אביב, הוא טען שמר סופר-על הוא בעצם הבמאי של "משפחת סופר-על", בראד בירד, כי הקונפליקט שמניע את הדמות הוא איך לשלב חיי משפחה עם חיי סופר-גיבור (להיות יוצר סרטים ב"פיקסאר", במקרה של בירד).

אבל בראד בירד הוא עוד דמות בסרט: עדנה מוד, מעצבת העל (שאכן גם לא נראית נשית במיוחד) הוא מבצע את קולה ובכך היא בעצם משמשת כפה להגיד את מה שהוא רוצה לומר לדמויות. לכן, כאשר גברת סופר-על בוכה על כך שאינה יודעת איפה בעלה אז עדנה לוקחת גליל נייר ומכה אותה על זה שהיא מבטאת חולשה במקום לפעול. מה יוצא מזה? במאי גבר שמזדהה עם הגיבור הגברי יוצר דמות נשית שנוזפת ואף מכה דמות נשית על נשיותה. חשוב לדייק, איני מתכוון לכך שבכי הוא דבר נשי במובהק, אלא שהנזיפה היא על הבחירה שלה להיות עקרת בית. עדנה מוד בעצם דורשת ממנה לחזור להיות "אלסטי-גירל", גיבורת העל שהייתה טרם נישואיה. עדנה היא זו שמחליטה בשבילה שלהיות עקרת בית זו תחפושת ולא "האני האמיתי" שלה. פמיניזם רדיקלי במיטבו.

עדנה ואלסטיגירל (מתוך: "משפחת סופר-על"), זכויות: פיקסאר

גם ב"מכוניות", הגיבור נפרד בסוף הסרט מאהובתו. כן, היא "מזמינה אותו לצימר שלה" אבל לא יותר מזה. ככל הנראה, מין מזדמן וחיים נפרדים זה העתיד המשותף שהם מתכננים לעצמם. ב"למצוא את נמו" וב"למעלה", ההרפתקאות מתחילות במות האישה. קארל פרדריקסון ראה בחייו הארוכים באהבה עם אישה כהחמצה בגלל שלא היו להם ילדים והם לא טסו לדרום אמריקה. אבל אשתו לא ראתה זאת כך, היא שמחה בחייה. מרלין הדג, אבא של נימו, אמנם מצא דמות נשית חדשה במהלך הסרט, אבל הזוגיות ביניהם מעולם לא עלתה כאופציה ואף לא נרמזה (גם כאן אולי יש משמעות לקולה של הדמות הנשית, אלן דג'נרס).

כפי שצוין, אני מרגיש שיש לכך קשר גם לתהליך היצירתי. במקום בו אין מיתוס- אין נקודה אליה קו העלילה שואף. המאמץ של הדמויות הוא קודם כל לשרוד ואחר כך לחפש משמעות. האישה והאהבה הן מיתוס של מה שמעבר לעולם הגברי והיא מוחלפת בחברות וב"מעבר" טרנסצנדנטי שסותר את הקיום הפשוט, הארצי, ה"בורגני". כלומר, יש "אחר" אבל הוא מעבר לחיינו. דמות האישה נשארת כפנטזיה גברית ולא "אחר" מהסוג שמתחתנים איתו ומקימים איתו בית. אין אחר שאפשר לעשות איתו אהבה.

התהליך היצירתי של "פיקסאר" הוא של פינג פונג בין יוצרים, חברים. זהו תהליך של ליטוש מתמיד יותר מאשר חיפוש אחר נקודת האמת שבשורש הסיפור. זו אחת הסיבות שהסרטים שלהם חזקים בהתחלה וחלשים בסיום. כי "סוף", כיוצק משמעות, הוא דבר מיתי. לכן, הדמויות, למרות כל מה שעובר עליהן, מסיימות פחות או יותר בנקודת ההתחלה. במקום שינוי מיתי אנחנו מקבלים סולידריות מבחירה ואחווה שמקלים על הנסבלות של הקיום. החזרה הזו אל המציאות פחות או יותר באותה רמה, יש בה נגיעה מהותית בהוויה המודרנית של המאה ה-21.

הסרט "וואל-אי" מתאר את שיבת האנושות ארצה כדי לתקן את העולם. התחושה היא שהחזרה ארצה, כפי שמנגן שיר הסיום, היא המהלך הרוחני הכללי. אין פאזה מיתית שצריך לטפס אליה, להפך! צריך "לחזור לכדור הארץ", לתקן. בספר "בראשית", מצווה האדם על ידי האל "לעבדה ולשמרה" כלומר: לעבד את האדמה ולשמור עליה. הציווי נתפס כשני ציוויים: לפתח את העולם ויחד עם זאת לשמור על קיומו. מה שהיום מכונה "קיימות" (ומשפיע גם על תפיסת הצרכנות והקף הילודה). הקריאה הזו לקיימות שמסיימת את "וואל-אי" בעצם חושפת שאיפה לתנועה אחורנית בפתרון של הסרט. את ההארה המיתית מחליפה חזרה, תיקון. מפעל האנרגיה של סאלי ומייק "מפלצות בע"מ" לא נסגר, הוא עבר לייצר אנרגיה טהורה יותר המבוססת על צחוק. מעניין לראות שבהרבה מסרטי "פיקסאר" האדם האנושי הוא הוא האחר שעליו מתבוננים מבחוץ. כך זה ב"רטטוי", "וואל אי", "צעצוע של סיפור", "מפלצות בע"מ" ואפילו ב"משפחת סופר-על", שם החברה האנושית נצפית מבחוץ על ידי הגיבורים שמבחינים עצמם משאר האדם. ב"וואל-אי" הדבר חריף עוד יותר: התסריט המקורי עסק בזה שוואל-אי פוגש חייזרים בחללית כשלאט לאט התברר לתסריטאים שאלו אינם חייזרים אלא האנושות המנוונת, כפי שהסרט אכן מראה לבסוף.

לסיום, "צעצוע של סיפור", ספינת הדגל של "פיקסאר", מלמד אותנו אחרי שלושה סרטים שאנחנו אינדיבידואלים, אנחנו שורדים אבל יש לנו רגש ויש לנו הבנה בצורך שבשיתוף פעולה. השאיפה לשוב אל הילד שמעניקה משמעות וחיים, מובילה אל הנקודה הבלתי נמנעת לפיה בסוף ננטש, בסוף נשכח, בסוף הילד יתבגר ויעזוב. וכל מה שיש לנו זה האחד את השני. כשהילד עוזב, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה ברמה ההשרדותית, המאבק לעולם יימשך, עול הקיום ממשיך לרבוץ.

דמויות גבריות מתוך "צעצוע של סיפור". זכויות: פיקסאר

העניין שצוין לעיל רלוונטי במיוחד למקומינו ולזמננו, כאשר המיתוס המשותף נעלם, "מדורת השבט", ישנו חיפוש מחדש אחר המשותף, המקום ממנו סולידריות צומחת. לפי "פיקסאר" זהו מקום מאוד אישי. לא מדובר בתובנה מאירת עיניים, או התגלות מזהירה שמאחדת אנשים, אלא בחירה. אישית, קטנה, לבוא לקראת זה שלצידך בעולם הזה. לצידך, לא איתך. לא כקהילה אלא כחבורה.

פינוקיו של "דיסני" שאף להיות ילד אמיתי, בן אדם. פינוקיו של "פיקסאר" היה נשאר לעולם בובת עץ, המממשת את האינדיבידואליות שלה בתיאטרון של סטרומבולי.

יוני שלמון – נשוי  ואב לשלושה, אנימטור בוגר המחלקה לאנימציה בבצלאל, חבר בקבוצת היוצרים "ארמדיל". שואף להיות יוצר עצמאי ולפעול למען העמקת השיח האמנותי בתחומי התוכן והאנימציה.

כתיבת תגובה

16 תגובות:

  1. מאת מום:

    מרתק!

  2. מאת ניר:

    מאמר מצויין. הצלחת להסביר במדוייק דברים שאני מרגיש כשאני צופה בסרטי פיקסאר, אבל עד עכשיו לא הצלחתי לשים את האצבע על הסיבות.

  3. מאת לילה:

    תודה על האבחנות המעניינות ומעוררות המחשבה, למשל על הקשר בין עלילה מיתית לבין אהבה, זוגיות וחיי משפחה.

  4. מאת דינה:

    תודה על המאמר המצוין, שמאיר כ"כ יפה את החדשנות של פיקסאר.
    אחרי שקראתי חיפשתי במגירות ומצאתי דיסק שקנינו פעםיש בו 13 סרטונים קצרצרים של פיקסאר, שנעשו בין השנים .1984-2007
    ביניהם כמה פנינים כמו "המשחק של ג'רי" או "חייל צעצוע". אני חייבת לציין שההומור בסרטים הוא מושחז ולפעמים מרושע, אינני בטוחה שהוא מתאים לילדים.

  5. מאת נעמה:

    אחלה מאמר, מאוד מעניין. רק כמה הערות:
    1.מצד אחד אין בפיקסאר הרבה סיפורי אהבה, אבל יש סוג של אידיאליזציה של הדמויות הנשיות. אתא בבאג לייף, הפורשה שאת שמה שכחתי במכוניות, האישה בלמעלה, איווה בוול E וקולט ברטטוי מוצגות מהצד, לא כגיבורות, אלא כאהובות נערצות של הגיבורים. הן מייצגות את כל הטוב שאין בגיבור, הן חזקות ובטוחות מאוד בעצמן, והגיבור שואף להשתפר ולהצליח כדי שיוכל להיות איתן.
    2. זה לא שפיקסאר מתעלמים לגמרי מהרעיון של אהבה ויחסים- באג לייף, וול E, רטטוי, מכוניות ומפלצות בע"מ (בקטנה) מציגים סיפורי אהבה. אמנם משניים לעומת אלה של דיסני, אבל עדיין שם.
    3. אני לא חושבת שקארל, גיבור 'למעלה', רואה בחיים שלו עם אשתו החמצה. להפך- הוא אהב את החיים איתה, היא מתה ולכן הוא עצוב ובודד, אין אף אחד שיארח לו חברה ובמקום זה כולם מציקים לו שימכור את הבית ויעבור לבית אבות. הסיבה העיקרית לעזיבה היא הרצון לשמור על הבית והזיכרונות. רק בהמשך הסרט מתברר שהרצון להגשים את החלום שלו ושל אשתו היא מטרה נוספת בבריחה הזו, ועוד יותר בהמשך- קארל מבין שההרפתקה הכי גדולה היא החיים והאהבה (מה שמבטל את תחושת ההחמצה שדיברת עליה, אם יש כזו)

  6. מאת דניאל:

    ואדרבא: באופן עקבי למדי, הסצינות החזקות ביותר בסרטים של פיקסאר הן אלה בהן הרגש מקבל את הזרקור, והדגש הוא על האהבה:
    סצינת הפתיחה של 'נמו', הריחוף בחלל של וול-E ואווה, סצינת הפלאשבק המרהיבה ב'אפ' וכמובן שהסצינה המסכמת של 'צעצוע של סיפור 3', שסחטה מכולנו דמעה או יותר.
    נכון, אמנם לא אהבה מיתית ו'מהסרטים', ואלה אף פעם לא סצינות של 'עד עצם היום הזה' כמו סצינות הטריידמארק של דיסני, אבל אי אפשר להתעלם מזה;
    דווקא לדעתי נקודת החוזק של פיקסאר היא סיפורי אהבה, אבל מה שיפה בסיפורי האהבה האלה הם שהם כל כך ארציים; אהבה לילדות ב'צעצוע של סיפור', אהבה לחברה (ופשוט אהבה… אי אפשר להגיד שזה לא סיפור אהבה!) ב-'וול-E', אהבה למשפחה ב-'נמו'.
    דווקא זה מה שבעיני מגדיר את ההצלחה המסחררת של פיקסאר. הם נטשו את הקו האגדי/מיתי של דיסני, ובמקום זה פנו למקומות אנושיים הרבה יותר – כמו שאמרת, אין טוב מוחלט או רע מוחלט, אלא רק בני אדם (או אנאלוגיות לבני אדם) שמרגישים רגשות של בני אדם ואוהבים אהבות של בני אדם, ובדיוק בגלל זה אין צופה שלא מזדהה רגשית עם המסר של צעצוע של סיפור 3, וקשה לי להאמין שהרבה אנשים יצאו מאולמות הקולנוע ולא חשבו, בלב ליבם, על הצעצועים שליוו אותם לאורך כל הילדות שלהם (וכמובן – מה עלה בגורלם), או שלא שקעו במחשבות נוסטלגיות חולמניות.

  7. מאת ליאור:

    האם סינדרלה, שלגיה, היפהפיה הנרדמת, פינוקיו ושאר סרטי וולט דיסני המשובחים הם סיפורי אהבה? איזה מפגש יש בין הדמיות הגבריות והנשיות בסיפורים הללו? האם זו אהבה זוגית ומשפחתית שנרקמת בינהם, או שמא היא באה יותר לסמל ולסמן בגרות מינית ועצמאות פסיכולוגית?
    במובן הזה מוגלי הוא הכנה ביותר מבין גיבורי וולט דיסני ביחסו לאהבה. הוא מהופנט על יד בת הכפר ובוחר לגלות אותה ובזכותה את עולם בני האדם, ולהיפרד מעולם הפרא בג'ונגל של הילדות. הוא לא שואף אליה לאורך כל הסיפור, והיא לא זו שמניעה אותו. גם הנסיך של סינדרלה או של אורורה לא מניע אותן. הוא רק תרוץ או אם תרצה סמל.
    יש משהו מרוח השטות האמריקאית הוודוילית שמניעה את סיפורי החברות והאהבה של פיקסאר. בדומה לחבובות של ג'ים הנסון שלמדו לחיות עם המוזרויות אחד של השני, גם גיבורי פיקסאר הם אירונים יותר לגבי התאהבות. זה כיף, זה מחרמן וזה מגניב, אתה נראה כמו אידיוט כשזה קורה לך (מיס פיגי) אבל למי אכפת, ובעיקר זה חולף. במוקדם או במאוחר ההתאהבות חולפת כמו נשל הנחש, ואז אם אתה חכם וטוב, נשארות לך האהבה והחברות.

  8. מאת לאינד:

    מרתק וכתוב נהדר.
    תודה.

  9. מאת גורק:

    LIKE

  10. מאת איה:

    יוני! מאמר מאוד מעניין ומעורר תהיות. קצת מזכיר את המאבק בין הרומנטיקה להשכלה. בדיוק למדתי על יונג- על השאיפה של האדם למיתוסים מולדים ועל המאבק עם פרוייד שמבטל את הרוחני ומחפש לבטל את הסבל הקיומי ע"י מבט על הלא מודע- מה שאכן קיים יותר אצל פיקסר..
    והכי היה כיף לגלות שאתה כתבת את הכתבה

  11. יוני! איזה יופי של מאמר – ניתוח מבריק ומענין שמציע זוית הסתכלות חדשה על הסרטים המוכרים והאהובים. נהניתי לקרוא!

  12. מאת דוד ויצ'נר:

    מאמר יפה

    אני חושב שאפשר להוסיף שההבדל מתבטא כבר ברמה החזותית

    יש הרבה קסם בציורים ביד של דיסני, וגם הדמויות, בעיקר המבטים, נראות יותר אנושיות ומזמינות הזדהות, אפילו אם מדובר בחפצים של היפה והחיה. לעומת זאת האנימציה הממוחשבת של פיקסאר משדרת משהו שקשה להזדהות איתו ממש, מלאכותי מדי וממילא פחות מרגש.

  13. וואוו איזה כיף של מידע. משובח
    מומלץ אצלי ב-פנאי
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2011/08/118-48.html

    אסתי

  14. […] הישרדות בעולם ללא מיתוסים – מאמר מעניין בפנקס שמשווה בין פיקסר לדיסני. שווה לקרוא גם את התגובות. […]

  15. […] הישרדות בעולם ללא מיתוסים  – עשרים שנה לפיקסאר – מבט על קיימות, מיתוסים ונשיות. מאת חבר האיגוד יוני שלמון. […]

  16. מאת כרמל:

    העניין המגדרי נזקק למאמר משל עצמו. דווקא בסרטים בהם החברות, האנושיות והקרבה הם הנושאים העיקריים ולא הסוף הטוב של הצלה של עלמה במצוקה על ידי נסיך ונישואין, הייתי מצפה למסרים יותר פמיניסטיים ולנוכחות נשית יותר משמעותית. חשוב להזכיר כיוצא דופן "אמיצה", שלגמרי הלך בדרך זו והציג נסיכה שאיננה מחפשת אהבה, ולא מוצלת על ידי גבר (להפך – בסירובה להתחתן ונחישותה ליצור מסורת חדשה היא משחררת גם את הגברים בסרט), הסיפור המרכזי הוא של אהבה בין אם ובת.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.