כללי

הישרדות בתנאי מוזיאון / לי עברון

על הספר "המסמכים הסודיים של גברת פרנקוילר" מאת א"ל קוניגסברג

יוני 18, 2019  

"על מה הספר?" – גם קוראים מתוחכמים שיודעים היטב שה"איך" חשוב לא פחות מה"מה", ואולי אפילו יותר, אינם יכולים להימנע מהשאלה הזאת, כי מה שמושך אותנו בראש ובראשונה הוא הרעיונות. ובבסיסו של "המסמכים הסודיים של גברת פרנקוילר" עומד רעיון מושך ומלהיב: אחות ואח, בת שתים-עשרה ובן תשע, בורחים מהבית אל מוזיאון מטרופוליטן לאמנות בניו יורק, וחיים בתוך המוזיאון בהיחבא במשך ימים אחדים.

כריכת הספר (יח"צ)

בניגוד לרוב הספרים האחרים שיצאו בסדרת "הרפתקה", "המסמכים הסודיים של גברת פרנקוילר" לא תורגם לעברית עד כה, אך בארצות הברית, שבה ראה אור בשנת 1967, הוא נחשב לקלסיקה מודרנית וגם עובד פעמיים לסרט קולנוע. תרגומה של דנה אלעזר-הלוי הוא אפוא התרגום הראשון והיחיד של היצירה לעברית, והוא מתאים לרוח הספר, ולעתים אפילו מאופק ביחס למקור. למשל, שם הספר במקור: From the Mixed-up Files of Mrs. Basil E. Frankweiler. בעברית ויתרו על "מתוך", כלומר כבר לא ברור שהסיפור עצמו לקוח מן המסמכים; ויתרו על "גברת בזיל א. פרנקוילר", אני מניחה שבגלל הצרימה שבהחלת שמו של הבעל על האישה (דנה אלעזר-הלוי אף מציינת באחרית הדבר שלה, ובצדק, ש"זה נורא"), ובעיקר, הן בתוכן והן בצורה – ויתרו על הבלגן. במקומו הדגישו את הסודיות, שהיא אמנם מרכיב חשוב בעלילה ובאישיותן של גברת פרנקוילר ושל קלודיה.

לשון התרגום תקנית ועשירה, עדכנית ובה בעת מתאימה לספר שנכתב כבר לפני כמה עשורים. הוויכוחים הקבועים בין האחות לאח על הדקדוק הלא-תקין שלו אינם תמיד מובנים לגמרי בעברית, אבל נראה שהמתרגמת מצאה להם פתרונות טובים ככל האפשר. למשל, בשיחה בין השניים על פסלים אבודים:

"פסל הוא לא כמו מטרייה, שאפשר לשכוח במונית ולאבד (…)"

"בכל מקרה, הם לא הלכו לאיבוד במוניות. הם רק איבדו את העקבות."

"איזה מין משפט זה? התכוונת שאבדו עקבותיהם!"

ובמקור: "They weren't lost in taxis. They were lost track of."

אבל יחסית לילד שננזף לא אחת על שפת הדיבור שלו, אלעזר-הלוי שמה בפיו של ג'יימי עברית גבוהה למדי, ולא תמיד טבעית, למשל כשהוא שואל את המדריכה במוזיאון: "כמה כסף היה צריך מישהו לשלם כדי שיעשו ממנו מומיה?" ובאנגלית פשוט: "How much did it cost to become a mummy?". אך כשקלודיה אומרת שהיא רוצה לחבק את פסל המלאכית, וג'יימי חושב שהיא רוצה לחזק אותו  – זהו פתרון יפה של המתרגמת ל-hug לעומת bug במקור.

לא רק הרעיונות ולשון התרגום, גם פתיחת הספר מבטיחה. קלודיה קינקייד בת השתים-עשרה רוצה לברוח מהבית כי "הייתה בכורה והבת היחידה בין בנים, ולכן הייתה קורבן למקרים רבים של עוול" ו"נמאס לה מהחדגוניות של חייה". אי-הנחת הקיומית והפמיניסטית של קלודיה מעוררת הזדהות ומבטיחה עומק, ובי עוררה הזדהות גם הסלידה שלה מתנאי שטח ומאי-נוחות, שבגללה היא בוחרת לברוח דווקא אל מוזיאון מטרופוליטן, ורוצה תמיד לנסוע במוניות ולא ללכת ברגל.

קלודיה מצרפת אליה את אחיה ג'יימי, בחירה חכמה של מחברת הספר, שדאגה שהן לקוראות הן לקוראים יהיה עם מי להזדהות. ג'יימי הוא חסכן גדול, שלא לומר קמצן, והמחברת עוסקת רבות בצד הכלכלי של הבריחה: כמה כסף יש לשניים וכמה כסף נדרש להוצאות המחיה שלהם. מבחינתי התחברה המודעות הכלכלית הזאת למודעות הפמיניסטית של קלודיה, והמבט המפוכח על המציאות מצא חן בעיניי, אבל אני מודה שעד מהרה החלה ההתעסקות בכספים לייגע אותי.

ההתחבאות של קלודיה וג'יימי במוזיאון, החיפוש אחרי מקום לאכסן בו את חפציהם, אחרי מקום לישון בו, ההתרחצות במזרקה של מסעדת המוזיאון – כל אלה מעוררים את הדמיון, ואילו קראתי את הספר בהיותי בגילם של הגיבורים, ודאי הייתי נהנית מהם אף יותר. אבל עד מהרה מתמקד הסיפור בפסל מלאכית המוצג במוזיאון, שישנה סברה שהוא פסל אבוד של מיכלאנג'לו. לקלודיה נעשה חשוב יותר מכול להוכיח שהפסל הוא אכן יצירה של מיכלאנג'לו, ובנקודה זו דמותה מאבדת את אמינותה, המניעים שלה לא משכנעים והאמירות שלה שכלתניות. אפילו ג'יימי, שהוא בסך הכול ילד בן תשע ולא אחד שנוטה להרהורים פילוסופיים, פולט פתאום משפטים כמו "נראה שכרגע ויתרנו על ביטחון תמורת הרפתקה."

קטע מתוך איור: בן מירס

לא רק קלודיה וג'יימי הופכים לשירות הסברה, עד מהרה מופיעה בסיפור גברת בזיל א' פרנקוילר, שהיא מעין גרסה קשישה של הגיבורים, ולמרבה המזל והנוחות – היא מבינה אותם היטב ומסוגלת להסביר להם עצמם, ולקוראים, את מניעיהם. כמו במחזות היווניים שבהם הופיעה בסוף מכונה שהורידה אל הבמה את אחד האלים, מבחינה ספרותית משמשת גברת פרנקוילר מין "דאוס אקס מכינה", אל מן המכונה, שמספק לעלילה גם פתרון וגם הסברים.

אין כל רע בהסברים כשלעצמם: גם את תהליך הפיכתם של קלודיה וג'יימי לצוות, למשפחה של ממש, פרנקוילר מפרשת ומסבירה תוך כדי הסיפור, אבל שם ההסבר רק נלווה לתהליכים שגם הקורא חש בהם, ואילו כאן נותר ההסבר בגדר קליפה ריקה, תחליף לדבר עצמו; ומתברר שבכל זאת לא די ברעיון, ואולי ה"מה" הוא שמושך אותנו, אבל ה"איך", שכאן הוא לוקה בחסר, הוא זה שיש בכוחו לרתק אותנו אל ספר.

"המסמכים הסודיים של גברת פרנקוילר" מאת א"ל קוניגסברג, תרגום: דנה אלעזר-הלוי, איורים: בן מירס. סדרת "הרפתקה" של "אוקיינוס" ו"מודן", 2019

לי עברון – משוררת, מתרגמת ועורכת

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה