8 פרויקטים מיוחדים

הכוח המניע הוא השתוקקות / רוני מוסנזון נלקן

על הכוח הגלום בדמותה של אניקה, דווקא לצד גיבורה חזקה כגילגי

אוקטובר 14, 2010  

לא כל אחד יכול להיות גילגי.

כילדה הזדהיתי עם אניקה. כל-כך טוב היה לי להיות אניקה, החברה של גילגי. רציתי חברה כמו גילגי, ורציתי את הבטחון שאניקה השרתה עלי. כשסיפרתי שאני כותבת על אניקה התפלאתי לשמוע שיש שאינם זוכרים כלל מי היא. תהיתי אם הסיפור שלי עם אניקה מסתכם בכך שהייתי ילדה טובה שהזדהתה עם ילדה טובה. אולם ההשערה שלי, שאותה בדקתי עכשיו מחדש, היא שיש בכך הרבה יותר.

מה היתה גילגי לולא טומי ואניקה? תעלוליהם הנועזים של גילגי בת התשע ושני ידידיה בני גילה התמימים, טומי ואניקה, היו יכולים להתקיים רק בצירוף הזה. מבחינתי, אניקה היתה הירח שמשקף את עוצמת קרינת השמש של גילגי. אי אפשר להסתכל בשמש בעיניים חשופות. אניקה היתה עבורי המתווכת.

דמותה של גילגי לא היתה בעיני כל כך עליזה. מועקה איומה אפפה אותה. היא חיה בלי אמא ואבא. אמא לא היתה לה מאז היותה תינוקת בעריסה, הפורצת בצווחות כה איומות שאי אפשר היה להמצא בקרבתה. הרגשתי שכל הבטחון העצמי שלה לא יכול להיות אמיתי; יש משהו שהיא לא אומרת. אולי אפילו לא מרגישה ולא יודעת. בכל פעם שגילגי מדברת על אביה בשמחה, שמרתי עבורה את הפער של המועקה הנוראית, הפחד, הבדידות, הריחוק מאבא. היא לא נתנה להם לחלחל בה, ואני כן. היא הפרידה את חייה לשניים, פנים וחוץ. ואני חשתי בכאב ובסבל שיוצרים את ההפרדה ונוצרים ממנה.

האם יש בגילגי משהו אמיתי בכלל? היא כל הזמן משקרת, עוברת מדבר לדבר בקיצוניות, מסיחה דעת ברגע שיש התחלה של רגש (כמו בסיפור הגוזל). נכון, גילגי מצחיקה, נועזת, אין כמוה. אבל אין בה רגע שקט. יש בה טירוף מעיק. מה הקשר העצום שאני צריכה להתיר בתוכי על מנת להאמין לגילגי, להיות מסוגלת לקבל אותה, ולהקל על המועקה?

שני דברים עיקריים מנחמים אותי בספר: הכוח והעושר האינסופיים של גילגי, ואניקה. שני המשאבים רבי התושיה – הכח הכל-יכול, ומזוודת מטבעות הזהב שאינם נגמרים, איפשרו לגילגי לשרוד, להתארגן, להסתדר. אבל את הפער בלב הם לא ממש סתמו. להיפך, הם היו צריכים להיות אינסופיים בגלל הבור הכל-כך עמוק. אבל אניקה, היא פשוט מנחמת. לאניקה אין בור בפנים. היא קרקע שטוחה ובטוחה.

יתכן שעכשיו יחזרו ויגידו לי, שזו הסיבה שלא זוכרים את אניקה. היא שטוחה. דמות שטוחה וילדה שטוחה. זהו שיפוט באנאלי שקל ליפול בו. גילגי לא נפלה בפח הזה. האם יש רק שתי אפשרויות בחיים – שטוח או נועז? אם אניקה היתה שטוחה, היא לא היתה חברה של גילגי וגילגי לא היתה חברה שלה. באניקה יש הרבה יותר מהגלוי לעין.

לאניקה אין בור בפנים. אין זה אומר שהיא שטוחה, אלא שהכח המניע אותה הוא השתוקקות ולא פצע. היא לא צריכה להיות יתומה ובודדה כדי לעבור את ההרפתקאות של גילגי. נכון הדבר, שמלכתחילה אניקה וטומי לא יכולים היו לדמיין את מושא השתוקקותם. הם רוצים חבר ומשתוקקים שבבית קונדס יגור אדם שיש לו ילדים. זה מה שהם יכולים להשיג במושגים הראשוניים שלהם. נכון הדבר שאם גילגי לא היתה מגיעה, יתכן והיו נשארים כך, כמו רוב אנשי הכפר, מבלי להעמיק את התנועה הפנימית שהעבירה אותם את המסע הגדול מילדים טובים, מסודרים ומשועממים, לילדים טובים ומסודרים החברים הטובים ביותר של גילגי.

טומי ואניקה על פי המאיירת לורן צ'יילד

לא פלא שגילגי הגיעה לבית קונדס בדיוק כשטומי ואניקה היו אצל סבתם למשך שבוע שלם. וגם כשחזרו לא מיד ראו אותה. עיניהם עדיין לא היו מורגלות ולא קלטו את הדבר החדש ויוצא הדופן. גילגי נכנסה לתודעתם בהדרגה. לעומתם, גילגי קולטת אותם מיד ועוצרת לידם. טומי מוביל את השיחה, אניקה מקשיבה, מתבוננת, קולטת ומתחילה לעכל את העוצמה והחידוש בקצב שלה.

דבריה הראשונים של אניקה הם: "לא יפה לשקר". בקלות אפשר לטעות ולחשוב שמדובר באמירה מוסרית של ילדה מחונכת היטב, אולם אין זה כך. אניקה חותרת לאמת. מהרגע הראשון היא מסוגלת לחוש ולהרגיש מה אמיתי בגילגי: הכאב מצד אחד, ועוצמת הפנטזיה מהצד השני, עם כל האפשרויות מרחיקות הלכת ומשנות החיים הגלומות בה. העובדה שלאניקה אין בור בפנים מאפשרת לה להנות מהאינסופיות של גילגי: זה מפעיל אותה, מוציא אותה מעבר לגבולות שלה, נותן לה השראה, מאפשר לה יצירתיות, לא ממקום של הזדקקות נואשת למילוי בור ללא תחתית. בהדרגה גילגי עצמה מבינה שהיא זקוקה לאניקה. אניקה היא לא רק המסגרת היציבה והבטוחה. יותר מכך, היא זו שמאפשרת לגילגי להרגיש.

אניקה נפתחת בהדרגה לעולם נועז, גילגי נפתחת בהדרגה לעולם נועז לא פחות: עולם שיש בו פחות הפרדה פנימית. אניקה משתנה במהלך הספר ממבט סגור ומצומצם למבט פתוח. היא פוחדת פחות, מעיזה יותר, ומדוייקת יותר בהבנת מה שעוזר לה להיות שמחה, דינמית ומלאת חיים.
מהו המהלך שעוברת גילגי? היכולת להיות נועזת וחסרת גבולות, אך גם לחוש פנימה. לא רק לשאוף החוצה אל העולם הגדול, אלא גם לכלול את העולם פנימה. כמו שאניקה אומרת: "אני בקרבי מרגישה כמעט אך ורק נורא. לא, אלא גם קצת קצת נהדר." כן, אפשר גם וגם. לכן בסופו של דבר גילגי נשארת בבית קונדס ולא הולכת עם אביה.

אניקה מעכלת את הדברים בקצב שלה, ונכון, היא קצת איטית. אבל זוהי החוכמה שלה, לא למהר, לא לבלוע בבת אחת – ולא מתוך נימוס, אלא מתוך תבונה שאינה מופרעת על ידי חסכים. היתרון של היותה ילדה טובה הוא בכך שמתוך אמון בסיסי שהכל טוב, היא יכולה לאט להרחיב את גבולותיה. גילגי עצמה מקבלת את הקצב של אניקה. אין לה צורך לכפות השתוללות, וכך לאניקה יש מספיק חופש לחוות את הדברים בדרכה.

אחד הדברים שהכי נגע ללבי מתקשר למתנות שנותנת גילגי לאניקה, באמצעותן ניכר שהיא מבינה בדיוק מה היא עצמה מקבלת מאניקה, והיא משקפת את זה, כמו במתנה הראשונה הנחשפת אט אט: בתוך המגירות קופסא, ובתוכה טבעת, ולתוכה יכולה אניקה להכניס את אצבעה: ישר למרכז האמת, לב הדבר. מפרק לפרק, רואים את השפעתה של גילגי על אניקה. בפרק השני היא כבר יחפה… היא מתבוננת ולומדת להרחיב גבולותיה במשחק החפשים: מה, מותר לקחת כל מה שמוצאים? היא לומדת לרכב על סוס, היא מעזה להיכנס אל תוך העץ האפל וכשהיא בפנים היא נוכחת שדוקא יפה שם, לא כל כך חשוך, ודוקא שם בתוך המחבוא האפל הם מתחבקים כולם.

היא מתחילה להרגיש צער על כל זמן שבו איננה בחברת גילגי. בתחילה אניקה מנסה "לביית" את גילגי ולהביאה לבית הספר, אבל מובן שאין זו הדרך האפשרית. בית הספר יצטרך בסופו של דבר לבוא לגילגי ולא ההיפך. במה שונה אניקה משאר ילדי בית הספר? הם אולי מתפעלים מגילגי, אבל לא לוקחים בחשבון אפשרות להיות חברים שלה. בדרכה שלה, גם אניקה כמו גילגי לא נכנעת למקובלויות, וכנגד כל הסיכויים היא מכירה בגילגי ומפתחת עימה חברות עמוקה.

עד כמה עמוקה אפשר לראות בסוף הספר: כשגילגי עומדת לעזוב אניקה בוכה יותר ויותר, בקול רם, לא עוצרת מה שחונק את גרונה, עד שכל גופה רועד, לא משנה מה אחרים רואים וחושבים. אמנם גילגי עוד מתלוצצת, אבל טומי רואה: "כמה משונות עיניה… כך בדיוק נראתה אמו פעם בשעה שהוא היה חולה מאוד". גילגי אוספת את אניקה בזרועותיה ולוחשת "אל תבכי" וקצת אחר כך קולטת ומכריזה: "אינני יכולה לשאת שאדם בתבל יבכה ויעצב בגללי, על אחת כמה וכמה טומי ואניקה" ומחליטה לרדת מהספינה ולחזור לבית קונדס. גילגי נשארת בזכות אניקה. אניקה הרשתה לעצמה לבכות ללא מעצורים, לבטא את שמרגישה באמת, בלי הסחות דעת. וגילגי יודעת שהיא רוצה בזה. כמו שמאשרת לאביה בשקט – פעם ראשונה בשקט – שתמיד עשתה כרצונה. כך נהגה מאז ומעולם.

ככלות הכל, היא אומרת, מוטב לילדה שיהיה לה בית מסודר. ומכל הדברים בעולם היא רוצה לשחק קריקט, אותו משחק ששעמם את אניקה וטומי טרם הגיעה לבית קונדס. ואניקה יודעת שאפילו קריקט טוב לשחק, ובלבד שגילגי תשתתף במשחק.

ובכן, מה מאפשר לי להתיר את הקשר בתוכי שמקשה עלי לקבל את גילגי? האפשרות להכיל את גילגי ואניקה ביחד. בחברותן המלאה. כאניקה אני יכולה לחוש את האהבה לגילגי. והאהבה הזאת היא עצומה ואינסופית כמו הכוחות של גילגי.

רוני מוסנזון נלקן – יוצרת בתיאטרון הקרון מאז 1983. מלמדת תיאטרון בובות בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ובמרכז לתיאטרון בובות בחולון. כתבה עם מרית בן ישראל את הספר "חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" בהוצאת כרמל, 2009. מטפלת במגע בשיטת מריון רוזן. אמא לשלוש בנות ג'ינג'יות.

כתיבת תגובה

8 תגובות:

  1. מאת מירי:

    רשימה מרתקת ומרגשת. תודה

  2. מאת נעם אטלס:

    נהדר לכתוב על הספר הזה ולהאיר אותו מזווית מבינה כזו. תודה. ממש פיענחת את סוד הקסם של הספר, את המנוע שלו, ונתת שם לרגשות הכמוסים שמעורר הספר בכל קורא.

  3. מאת יעל:

    העליצות של גילגי עדיפה עלי מאשר ה "קרקע הבטוחה" של אניקה.

  4. מאת איריס קובליו:

    נפלא כתבת רוני
    אהבתי מאד
    והזדהיתי כמוך עם אניקה

  5. מאת טלי:

    נפלא!

    הארת על אניקה וגאלת אותה מהשוליים, סוףסוף, כמו שמגיע לה לגמרי!

    באמת יש אנשים ששכחו את אניקה? כשקראתי את טרילוגיית "מילניום" של סטיג לארסון (שהגיבורה שלה היא מעין גלגול של בילבי מבוגרת והגיבור נקרא מיכאל בלומקוויסט, ע"ש גיבור אחד של לינדגרן), כשגיליתי שלאחותו של הגיבור (וכנראה לא במקרה היא בתפקיד "האחות") קוראים אניקה, חזרתי מייד לאניקה מ"טומי ואניקה", כי הרי אין באמת אניקה אחרת.

    דייקת מאוד, את כל כך צודקת. לא הגדרתי את זה לעצמי אף פעם, אבל נראה לי שגם אני מזדהה איתה…:-.)

  6. מאת עינה:

    את כותבת יפה כל-כך…

  7. מאת מרקו פולו:

    איזה יופי…! האם בכלל יש אנשים שטוחים, או שרק המבט שטוח..? מיד נזכרתי בשיר שהולך אתי שנים, "שני יסודות" של זלדה:
    "הלהבה אומרת לברוש
    כאשר אני רואה
    כמה אתה שאנן…
    משהו בתוכי משתולל
    איך אפשר לעבור את החיים
    הנוראים האלה
    בלי שמץ של טירוף
    בלי שמץ של רוחניות
    בלי שמץ של דמיון
    בלי שמץ של חירות
    …הברוש שותק,
    הוא יודע שיש בו טירוף
    שיש בו חירות
    שיש בו דמיון
    שיש בו רוחניות
    אך השלהבת לא תבין
    השלהבת לא תאמין"

  8. […] וגם ויכוח כמעט תיאולוגי  גילגי ואני, לעומת רוני ואניקה  […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.