7 במה ומסך

הכול סליים / שרון קנטור

מהו בעצם הסליים, ומדוע מדובר באחת התופעות החשובות ביותר של תקופתנו?

פברואר 24, 2019  

הסליים מעצבן אותנו כי אנחנו לא מבינים אותו. מהו? איזו הנאה מוצאים בו הילדים (ובואו נעזוב כבר בשלב זה את הפוליטיקלי קורקט ונקרא להם ילדות)? למה הוא טוב פרט להיאחזותו העיקשת בשערות ובריפוד הספה?

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

7 תגובות:

  1. יואב פישר הגיב:

    מאמר מרתק! אכן הסליים כחומר ותופעת הסליים הפסיכולוגית-תרבותית הינן רבות משמעות. מאמרך מוסיף גם להתייחסויות במאמרי "סליים כחומר נפשי: ערכו הפסיכותרפויטי בראי מושגיה של פסיכותרפית הצבע". https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3617

  2. שהם סמיט הגיב:

    אחח! איזה מאמר מענג, חכם, ידעני, מקיף ומעמיק, כתוב לתלפיות (וגם ססגוני וקראנצ'י). דומה שכיסית כל הבט אפשרי של התופעה הנלוזה, ועם זאת, הנה, בקצרה, כמה אסוציאציות נוספות שעולות בי תמיד, למראה הלשה (לאושרה של האם, באחרונה חדלה):

    1. אוננות
    פעילות חושית וחושנית טהורה של עינוג עצמי, ללא תכלית מלבד סיפוק הצורך המיני, ללא צורך בפרטנר ובתקשורת, מבוצעת באופן מכני, כסדרת פעולות אוטומטיות החוזרות על עצמן. הסליים מאפשר לתת לה פרהסיה.

    2. מתיחת השלב האנאלי
    סליים הוא קקי מותמר ולישתו היא סובלימציה למשחק האינפנטילי בקקי שהתרבות גודעת, בתהליך חניכת הילד לניקיון ולבגרות. סליים הוא הקקי המאווה של בן התרבות, שהרחיק את צרכיו הטבעיים והגלה אותם אל גולאגים סטריליים בדמות בתי שימוש. סליים אינו חרבון חום בעל ריח דוחה – אלא גוש מזמין, ססגוני ונטול ריח או מבושם. קקי של ילדות טובות ומחונכות.

    3. הסליים כן פוליטי
    מחירו הגבוה יחסית, יצירת הביקוש לאין ספור צורותיו וחוויית הבעלות, הופכת אותו לחומר משחק למעמד הבינוני הגבוה. נדמה לי שגם הסוחרות הצעירות – וקל וחומר טייקוניות הסלים (זכיתי להכיר אחת מהן) נמנות עם בנות המעמד הגבוה ומצויידות בהורים שמסייעים להן להשקיע בחומר ובציוד טכנולוגי הנדרשים ליצירת החומר, מיתוגו ושיווקו.
    מעבר לזה, העיסוק בסליים, בהיותו , כפי שכתבת, מעין העלאת גירה, הוא עיסוק אסקפיסטי של מנוחה לנפש ושקיעה בעצמי ובבהייה, עיסוק של התנתקות מן המציאות. אפילו כשנערות לשות בחברה, קשה להאמין כי מהלישה, וההתענגות על הקולות הקראנצ'יים, וממקדש האגוצנטריות הזה, תפרוץ פתע פתאום איזו מורדת צעירה ותקרא תגר על העוולות שבהן היא מוקפת.

    4. סליים הוא פלורליסטי – כל אחד יכול, כל אחד מצטיין
    כי מצד שני, שלא כמו פעולות פנאי אחרות המצריכות אימון, כישורים מנטליים או מוטוריים גבוהים, סליים לא דורש כישורים ומאפשר לכל אחד להצטיין. מבחינה זו החומר הינו משקף נאמן של רוחות הניו-אייג' והפוליטיקלי קורקט המהלכות שלובות זרוע ומאפשרות לכל אחד להיות יחיד ומיוחד ומצטיין – כלומר, לשגות באשלייה.

    5. זו כן פעילות מול מסך
    נדמה לי כי השימוש הנפוץ ביותר בחומר הוא מול מסך (וצריכתו מעודדת על ידי המסך). אם המסך הוא מסטיק לעיניים ( כך כינה מרשל מקלוהאן את הטלוויזיה) סליים הוא מסטיק לידיים של דור הפרעות הקשב.

  3. kseal הגיב:

    אודָה לסליים:

    רכיכה חסרת חוליות
    שנדבקת לסוליות
    ולנצח לא תסור מנעליים –
    סליים.
    .
    גם נמרח, נמתח כמו מסטיק
    וגם טעם כשל פלסטיק,
    או של קולה ושל ליים:
    סליים.
    .
    מחלות עונתיות,
    תסמונות קדם-וסתיות
    עם סינדרום ירושלים:
    סליים.
    .
    אחרים יגידו, "אוף,"
    אך אתה * הגבהת עוף
    וטיפסת למרכז מן השוליים:
    סליים.

    * למה? איך…?

  4. kseal הגיב:

    (על הלמה והאיך עונה כמובן המאמר הנהדר 🙂 )

  5. ליה הגיב:

    מאמר גאוני, מעמיק ומקיף! תודה שרון. הקפת באופן מעורר השראה ובהומור נפלא את כל ההבטים החשובים של התופעה. אם עד עכשיו הייתי על הרצף בין התנגגות לשיוויון נפש מתופעת הסליים, נראה לי שאשאיר לילדתי את הגלון של הדבק והנצנצים. חפץ מעבר משני, ברוך הבא.

  6. kseal הגיב:

    קראתי שוב ונהניתי שוב 🙂 ונזכרתי בסרט תיעודי שניתח את "הקוסם מארץ עוץ" וטען שכולו סמלים לדיון שהתרחש בזמנו של המחבר – האם לבסס את הכלכלה על 'שביל הלבנים הצהובות', כלומר על הזהב, שלו ערך ממשי (ובכך לדון מעטים לעושר ורבים לעוני), או על כסף מופשט, כסף שהוא מוסכמה בלבד, וניתן להגדיל או למעט אותו לפי הצורך.
    (כמובן שגם ערכו של הזהב הוא מוסכמה: כמו עורבים וקופים אחרים ליבנו הולך אחרי כל מה שנוצץ, ואנחנו ששים לקשט בו את הקן שלנו. לפני כמה ימים ראיתי באחת הגינות עורב שהתהלך בגאווה ובמקורו אזיקון מפלסטיק. כשניסה לתת אותו לעורבת לשם תחזוק הקן הביעו עיניה שאט נפש כה עמוקה שהוא מיהר לשמוט אותו, אללי, בבושת פנים.)
    חומר סימולקרי? לגמרי, אבל הנערות שמתעסקות בו בכל זאת נענות לציווי אבולוציוני עתיק יומין: להיראות ולהתבלט.
    וכמו גורי חיות אחרים, הן צופות במשחקי המבוגרים על המסך, שגם הם הופכים יותר ויותר לסימולקרות, ומשחקות-מתאמנות לקראת העתיד; וסליים, בניגוד לפלסטלינה הילדותית והמיושנת, הוא בהחלט חומר העתיד: במקרה הטוב צואת חייזרים, ובמקרה הפחות טוב פסולת גרעינית שמישהו עיבד כדי להיפטר ממנה. דיסטופיה מד"בית למשעי 🙂

  7. kseal הגיב:

    סליחה על הארכנות -אני מדבר בעיקר לעצמי.
    ב'דיסטופיה מד"בית' אני מתכוון לספר כמו "קץ הילדוּת" של ארתור סי.קלארק, שלעניות דעתי הוא מהמעניינים שיש. הספר מדבר על הפחדים העתיקים של האנושות, ובמרכזם הפחד העל-זמני, בעצם, מן הנעורים – הנעורים שמרגע שעברנו אותם מצטיירים לנו כריטואלים פראיים וחסרי פשר.
    בעצם, הפחד מן הנעורים הוא פחד מד"בי במהותו: גם משום שבני נוער מגלמים את העתיד-לבוא, שהוא זר, חדשני, מהיר ולא מובן, וגם בגלל פחד נוסף: שלמעשה החייזרים כבר כאן, שהם בתוכנו; שהבאנו לעולם גורים שהיו מתוקים כל כך בתחילה – נראה שזו היתה העמדת פנים מושלמת 🙂 – ואז ברגע אחד קרעו את המסכות מעל פניהם והתגלו כיצורים זרים, פראיים, תוקפניים וחסרי פשר…

כתיבת תגובה