8 פרויקטים מיוחדים

הכי כדאי להיות קטנה / אריאלה בארכה בן-דב

מחשבות של בת 17 על התבגרות בחיים ובספרות

ינואר 21, 2019  

המילים האלה גרמו לי לכזו הקלה. הרגשתי כאילו כל הקשרים, שקשרתי סביבי במטרה למנוע את צמיחתי, לאט לאט נפרמו ונשלו מעליי. ואיתם החנק שנגרם לי בגללם. לגדול לא אומר לשכוח ממי שהייתי בתור ילדה. יום אחד, כמו היום, אחזור לקרוא ספרים שקראתי בתור ילדה, ואני אזכר איזו ילדה הייתי, בתור האישה שצמחתי להיות.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

8 תגובות:

  1. לי עברון הגיב:

    איזו רשימה נפלאה וחכמה! הזדהיתי מאוד עם האופן שבו הכותבת מחפשת ומוצאת את השאלות ואת התשובות בספרים. גם אצלי זה היה, ועודנו, כך (אלא שאצלי היה הפוך גם, כי מגיל צעיר מאוד רציתי להיות גדולה כבר, ואת פיטר פן התחלתי לאהוב רק כשכבר בגרתי. אגב, מנקודת מבט מגדרית, להיות בת שם בארץ לעולם-לא – ממש פחות כדאי. ואת הנסיך הקטן אהבתי אבל ההערות שלו על מבוגרים פחות מצאו חן בעיניי.)
    והרשימה עוררה בי גם את המחשבה: איזה כיף להתבגר בסביבה שיש בה "הפנקס" ואפשר לקרוא ולכתוב בו!
    מקווה לקרוא עוד רשימות של אריאלה בעתיד (ובהערת שוליים, היא גם יפה מאוד).

  2. מרית בן ישראל הגיב:

    רשימה נהדרת.
    הבמאי הפולני תדאוש קנטור אמר פעם בראיון, "כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו." אבל מבחינתו האמנות היא הגלגול וההמשך של משחקי הילדות.

  3. שהם סמיט הגיב:

    מאמר מעולה ומפגן נדיר של בשלות – מחשבתית וסגנונית – תבונה ועידון. אשמח לקרוא עוד משל הכותבת – וברמת כתיבה שכזו אפילו אין צורך להמתין 'שתגדל'.
    לרשימת המסרבים להתבגר מתבקש להכניס גם את אהרון קליינפלד, גיבור "ספר הדקדוק הפנימי" שסירובו להתבגר הביא למותו הסמלי והמצמרר – במקרר.

  4. kseal הגיב:

    רשימה מעוררת מחשבה, והיא מיד הזכירה לי דווקא את "המצפן הזהוב", שבו ההתבגרות – שמסומלת יותר מכל על ידי מיניות -נתפסת כדבר שלילי רק על ידי הכנסייה, כלומר כוחות החושך.
    אילו רצה מישהו, כאידיאה, להקפיא את כל הילדים בטרם הגיעם לבגרות היתה זו ניגודה של הספרות, שנוצרת על ידי התבוננות ממרחק -וההתבגרות היא אחד מסוגי המרחקים… אני חושד שבראשם של כותבי פיטר פן, הנסיך הקטן ודומיהם (הנפלאים) הם-הם הילדים הנכונים. כמו אודיסאוס, שקשר את עצמו לתורן הספינה ושמע את שירת הסירנות מבלי לשלם על כך בחייו, כך גם הסופרים הללו – ואנחנו בעקבותיהם – מצליחים ליהנות מכל טוּבה (המדומיין, לעתים) של הילדוּת.

  5. לי עברון הגיב:

    Kseal, עניין המרחק הוא נקודה חשובה כל כך, ובעקבות דבריך עולה בי המחשבה שיש בעמדה הזאת גם משהו לא-ישר, כאילו המספר המבוגר מסתיר את עצמו. ועם סנט אקזופרי תמיד הייתה לי תחושה מציקה של חוסר יושר..

  6. kseal הגיב:

    סופרים הם נוכלים חסרי מצפון! – באיזו חוצפה הם מריצים את גיבוריהם על פני הגלובוס (שעומד ליד שולחנם, נעוץ על מוט), שולחים אותם לכלא בעזרת תירוץ עלוב יותר מכרטיס ב"מונופול", זורקים אותם לאיזו תקופה היסטורית שמתחשק להם והכי גרוע – מטילים אותם בחזרה לנבכי הילדות (בררר), ועוד דורשים מהם שלא לגדול 🙂

  7. kseal הגיב:

    …אגב, פיטר פן והבאים אחריו הם המשכים, כך נדמה לי, של המאה ה-19 שגילתה את הילדות ואת העולם הפנימי של הילדים – "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה הוא הספר הראשון שמסופר בגוף ראשון על ידי ילדה (שהתבגרה), ו"דייויד קופרפילד" של דיקנס הוא הבא אחריו – וכמו כל גילוי הם צללו עמוק ובחדווה לתוך העניין.
    ועוד דבר לגבי פיטר פן- הילדים האבודים הם ילדים ש"נפלו מעריסותיהם" – מוות של תינוקות ופעוטות היה דבר נפוץ אז, הרבה מהם לא שרדו והגיעו לבגרות. ברי עושה איתם חסד מסוים, מעניק קיום לכל אותם פעוטות חסרי שם, וכבדרך אגב מזכיר שלכל אחד מהם עולם פנימי משלו, ושהם אינם גורי חתולים שניתן להיפטר מהם בנחל הקרוב (מנהג רווח גם הוא)

  8. לי עברון הגיב:

    מדהים לחשוב על זה באמת, כשאנחנו מתרפקים על "הילדות" מבעד לפיטר פן, למשל, שזמן קצר יחסית לפני כן ה"ילדות" הזאת לא הייתה קיימת בכלל. אפשר לראות את זה אצל דיקנס, לאו דווקא בחיי דמויות ראשיות כמו אוליבר ודייוויד, אלא בדמויות המשנה, הילדים השליחים או המשרתים, שהם כוח עבודה זריז וצמא-הישרדות… (ועניין ההטבעה בנחל בלתי נתפס פשוט…)

כתיבת תגובה