ספרות

הכלבים / אלן סטרטון

בלעדי - פרסום שני פרקים ראשונים מספרו של אלן סטרטון, "הכלבים"

מרץ 17, 2016  

קמרון ואמו בורחים. כבר חמש שנים שהם מתחמקים מאביו הרצחני. על כל פנים, כך אמא אומרת.

המקום החדש שבו הם אמורים להשתקע הוא בית חווה מבודד. אמו מבטיחה לו ששם ימצאו מנוחה. קמרון לא בטוח בזה. הוא מתחיל לשמוע דברים. הוא מתחיל לראות. משהו נורא קרה בבית הזה, וקמרון מוכרח לגלות איך זה קשור אליו, אחרת הוא ישתגע.

אנו שמחים להציג בפניכם את שני הפרקים הראשונים בספרו של אלן סטרטון, "הכלבים", שראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר" בתרגום של יעל אכמון.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

 

פרק ראשון

השעה עשר בערב. אמא יושבת מול החלון בסלון ובוהה במכונית שחונה מעבר לרחוב. היא יושבת שם כבר שעה. האורות בבית שלנו כבויים, אז אף אחד לא יכול לראות אותה.

אני משחק "מתקפת זומבים" בחדר הטלוויזיה במרתף. הקול מושתק. אני לא רוצה שאמא תדע, גם אם אני די בטוח שהיא מנחשת. ככל שאנחנו מעבירים יותר זמן בשקט בחושך, זה נהיה יותר מלחיץ.

אמא מדמיינת דברים.

אבל מה אם לא? אני מתרכז בזומבים. הדממה נמשכת.

"זה בטח שום דבר," אני קורא אליה.

"ששש. אל תעשה רעש."

"אני במרתף, אמא. את חושבת שמישהו יכול לשמוע אותי מבחוץ?"

"מספיק, קמרון. תכבה את המשחק ולך לישון."

"אבל אמא…"

"קמרון."

זומבי קופץ מאחורי עץ ותולש לי את הראש. המון תודה, אמא. ממש עזרת לי להתרכז. אני מכבה את המשחק ועולה לסלון.

אמא מחזיקה בכוח בטלפון הנייד שלה. "אני מתקשרת למשטרה."

"למה?" אני מנסה להישמע כרגיל. "ייקח להם שעות להגיע. ועד אז מי שזה לא יהיה כבר יסתלק."

"זה לא 'מי שזה לא יהיה'. זה הוא. אני יודעת את זה." היא מחייגת.

"אמא, זה רחוב. אנשים חונים ברחוב."

"לא בשכונות לא שלהם. לא מול אותו בית שלושה לילות ברצף. והם לא נשארים במכונית. זה רק עניין של זמן לפני שהוא יעשה משהו. שלום, משטרה?"

אני לא מסוגל לנשום. אני עולה למעלה ומצחצח שיניים בזמן שאמא מוסרת את השם והכתובת שלה למישהו שבבירור חירש. כמה שאומרים לה יותר להירגע, ככה היא רק מתעצבנת יותר.

לך לישון, הכול בסדר.

החדר של אמא נמצא בחזית הבית. אני מתגנב לחלון שלה ומציץ למטה, אל המכונית. היא נמצאת מחוץ למעגל האור, בצל העצים מהצד השני של הכביש. באמת יש מישהו בפנים?

וגם אם יש, אז מה? אולי זה מישהו שמחכה לחברים.

בלילה?

זה לא נגד החוק לשבת במכונית.

זאת לא הנקודה.

תפסיק. אל תהיה כמוה.

המכונית נוסעת משם כמו שעשתה בלילה הקודם ובלילה לפני זה. אני הולך לחדר שלי ונכנס מתחת לשמיכה. שעתיים אחר כך, השוטרים מגיעים.

אמא רותחת. "התקשרתי לפני שעות. היינו יכולים למות."

"מצטער, גברתי. היה לנו לילה עמוס. רשמת את המספר של המכונית?"

"לא, לא רשמתי את המספר. הוא חנה בחושך. רציתם שאני אצא ואבדוק בזמן שהוא יושב שם ומחכה לי?"

השוטרים שואלים עוד שאלות מטומטמות. אני תוקע אצבעות באוזניים ומתפלל שייגמר כבר.

השוטרים הולכים. אמא סוגרת את הדלת בטריקה. ואז היא מתיישבת בקצה המיטה שלי ומחזיקה לי את היד. "קמרון, חמוד. אנחנו חייבים לעזוב. תיקח את הדברים שלך."

"לעזוב? מה? עכשיו?"

"אני לא יודעת כמה זמן יש לנו." היא קמה והולכת לחדר שלה. "הוא יכול להיות בכל מקום, מעבר לפינה של הרחוב, מי יודע. אבל הוא יחזור, אתה יכול להיות בטוח. והמשטרה לא תגיע בזמן."

"אמא…"

"יש דברים שאתה לא מבין, קמרון."

אה, כן? אני מבין הרבה, אמא. קודם כל, אני מבין שאני מפחד. אבל למה? כי הוא איתר אותנו? או כי את משוגעת?

הבגדים שלי כבר ארוזים במזוודה מתחת למיטה; אמא הכריחה אותי לארוז שלשום, רק ליתר ביטחון. יש במכונית מקום למזוודות שלנו, כמה מעילים, ארגז כלי מטבח, קצת סדינים ומגבות והטלוויזיה הקטנה. סבא וסבתא שלי יאחסנו את שאר הדברים במרתף שלהם. אין לנו הרבה דברים; אנחנו שוכרים דירות מרוהטות. הלוואי שהיינו יכולים ללכת לבית של סבא וסבתא. אמא אומרת שאי אפשר. היא אומרת שזה המקום הראשון שהוא יחפש בו.

הוא – האיש במכונית: אבא.

אמא יוצאת ברוורס לרחוב. אני מסתכל על הבית. עברה שנה, והתחלתי להתרגל אליו. גם לעיר הזאת. ממש התחילו להיות לי חברים בבית הספר. טוב, עכשיו נגמר.

אנחנו נוסעים משם לאט, באורות כבויים.

פרק שני

אמא עזבה את אבא כשהייתי בן שמונה. היא אומרת שהוא תמיד התנהג מוזר. אני זוכר דברים במקוטע, אבל אני לא בטוח מה מזה אמיתי, מה חלומות שחלמתי ומה דברים ששמעתי את אמא אומרת לסבא וסבתא.

בכל מקרה, אמא דאגה שנעבור לגור במקום רחוק; נפגשתי עם אבא כמה פעמים לביקורים תחת פיקוח באיזשהו משרד. ואז, פתאום, שוב עברנו דירה. אמא אומרת שאבא עשה דברים, ושהיא תספר לי עליהם כשאני אהיה יותר מבוגר. אז… תקשיבי, אמא, מתי זה "יותר מבוגר"? עברנו דירה כבר חמש פעמים ושום דבר לא השתנה, רק אני נעשה יותר ויותר דפוק.

אמא אומרת ששינוי הוא דבר נהדר: "אמץ את השינוי". זאת כאילו הסיסמה שלה או משהו. רק שמבחינת אמא, המשמעות של שינוי היא שעוד לפני שאנחנו גומרים לפרוק, היא כבר מתכננת מה היעד הבא שנוכל לברוח אליו. מהרגע הראשון היא בודקת נתיבי הימלטות "למקרה חירום". לגמרי לא מפתיע אותי שהיא יודעת לאן אנחנו נוסעים.

היא מראה לי את הסיור הווירטואלי בבית על המחשב הנייד שלה כשאנחנו עוצרים לתדלק ולקנות דונאטס. "הוא מושלם. אלף שלוש מאות קילומטר מכאן – מספיק רחוק להיעלם – שכר הדירה מעולה והוא מרוהט. מה אתה חושב?"

"סבבה."

"בבקשה אל תהיה כזה."

"אמא, זאת חווה."

היא מעמידה פנים שלא שמעה אותי. "סוכן הנדל"ן אומר שהבעלים גר בחווה ליד, למקרה שתהיה בעיה. הוא מעבד את השטח, אבל לא מתקרב לבית. אז יהיו לנו פרטיות וביטחון. נכון שזה מעולה? תחשוב על האוויר הצח, על הנוף. תחשוב כמה כיף יהיה להסתובב ביער שאחרי השדות האלה."

"איך יהיו לי חברים בחווה?"

"יש עיירה לא רחוק משם, ליד אגם, ויש שם מרכז ספורט ובית ספר חדש ו…"

"אני מזכיר לך שאני לא יודע לנהוג. אני אצטרך לחזור הביתה בהסעה."

"המון ילדים חוזרים הביתה בהסעה."

אני מסתובב לחלון.

"קמרון. אתה חייב לנסות."

"אין בעיה, אני אנסה. לדוד משה יש פרות? אולי הן יהיו חברות שלי."

אמא סוגרת את המחשב הנייד שלה. "אני יודעת שזה קשה. אבל כשגרים בכפר יש פחות סיכוי לפגוש אנשים שמכירים אנשים שמכירים אנשים. וגם יהיה לו יותר קשה להסתובב בשטח בלי שיראו אותו."

"כן, בטח, מה שתגידי."

"קמרון, אל תסתכל עלי ככה. בבקשה. אתה יודע מה הוא עשה בפייסבוק. אנחנו חייבים להיזהר." היא מנגבת את העיניים במפית.

"אמא, בבקשה אל תעשי את זה."

"מצטערת. זה לא בשליטתי."

אמא ניגשת לשטוף פנים בשירותים, קונה קפה לדרך ואנחנו ממשיכים לנסוע עד למחרת. אני מנסה לישון במושב האחורי אבל זה לא קל כמו כשהייתי ילד, אז בסופו של דבר אני משחק במחשב. אמא אומרת שזה מזיק לי לעיניים, עם כל הקפיצות האלה של האוטו, אבל אני עם אוזניות ומעמיד פנים שלא שמעתי אותה.

בשלב כלשהו אני נרדם. אני מתעורר כשהשמש שוקעת. מכל הצדדים יש שדות חיטה וצללים. "אפשר לעצור איפשהו? אני חייב להשתין."

"אל תדאג. כמעט הגענו."

מה? אנחנו עוברים לכאן?

אחרי עשר דקות נוספות של נופים כפריים, אנחנו עוברים על פני בית ספר תיכון ומגרש פוטבול באמצע שום מקום. כמה מאות מטרים מעבר להם, אמא עוצרת ליד מוטל ישן. הגג שלו מכוסה רעפים לבנים וגדולים, ויש דיינר קטן שצמוד אליו ושלט ניאון אדום של "חדרים פנויים" בחלון של המשרד.

בהמשך הדרך יש גשר ברזל ישן מעל ערוץ נהר, שמוביל אל עיירה, ושלט לצד הדרך: ברוכים הבאים אל וולף הולו.

החדר שלנו נראה זול, כולו בז' ורהיטים חבוטים, עם שתי מיטות יחיד, טלפון, טלוויזיה ופרקולטור.

אמא מתקשרת אל סבא וסבתא בנייד שלה להודיע להם שהכול בסדר. אנחנו לעולם לא משתמשים בטלפונים של חדרי מלון, ולמען האמת בשום טלפון מלבד שלנו. זה אחד הכללים: "אם אבא שלך שם האזנה על הטלפון של סבא וסבתא, הוא יוכל לאתר אותנו דרך המספר של המלון." אמא דאגה שהמספרים של שני הטלפונים שלנו יהיו חסויים, ככה שכאשר נתקשר, המספר יהיה לא מזוהה. היא אומרת שהטלפון שלי חייב להיות עלי תמיד, שזה עניין של חיים ומוות: "אתה חייב להיות מסוגל להזעיק עזרה אם אבא שלך יתקוף אותך אי פעם משום מקום."

"אז הכול בסדר," אמא אומרת לסבא וסבתא ברמקול. "אנחנו במוטל ממש נחמד, וכבר מצאתי בית נהדר. הסוכן ייקח אותנו לשם מחר."

"אה, יופי," סבתא אומרת. "מה שלום קמרון?"

אני מרים מבט ממשחק המחשב שלי. "קמרון בסדר. הכי טוב שהיה אי פעם."

אמא מסתכלת עלי במבט מלא משמעות. היא תמיד אומרת שאני חייב להישמע עליז כשאנחנו מדברים עם סבא וסבתא, אחרת הם ידאגו. טוב, במקומם של סבא וסבתא היו מדאיגים אותי דברים אחרים, למשל למה הם כל כך עליזים אם הם בורחים ממשוגע?

"ברצינות, סבתא, זה המקום הכי מוצלח בינתיים," אני אומר בקול אני-כל-כך-מאושר-שאני-בקושי-עומד-בזה שלי. "אתם חייבים לבוא לבקר יום אחד. אני ממש אשמח."

"אולי בחג המולד?" סבא שואל. בטח. כאילו שזה הולך לקרות.

"בואו נראה איך יהיה בסתיו," אמא אומרת.

אפילו כשאנחנו מדברים בסקייפ, שיחות העדכון האלה גורמות לי להרגיש בודד, כי הדברים שאנחנו אומרים לגמרי מזויפים. הכול שקרים, העמדת פנים שאנחנו מרגישים משהו מסוים. אבל אנחנו לא מרגישים ככה באמת. כלומר, אני מבין למה אנחנו לא רוצים שסבא וסבתא ידאגו, ואני מבין למה הם לא רוצים שאנחנו נחשוב שהם מודאגים. אבל השקרים רק מדאיגים את כולנו עוד יותר. כשהכול סודי, מי יודע מה אמיתי? לא אנחנו.

סבא וסבתא שאני זוכר היו אנשים ממש. אלה שאני מדבר איתם עכשיו גזורים מקרטון. ככל שאני מדבר יותר עם הקרטונים, ככה אני זוכר פחות את האמיתיים.

"נתקשר שוב ביום ראשון הבא," אמא אומרת.

רות סוף.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה