1 יצירה מקורית

הלחמניות של שמעון / איריס ארגמן

מיני תרגימא - מדור אוכל ילדות

מאי 16, 2018  

לשמעון היו את הכריכים הכי טעימים בכיתה!

בעצם היו אלה לחמניות עגולות ורכות עם זנב קטן בקצותיהן ובתוכן שוקולד "השחר".

הייתי מתבוננת בו בקנאה בשעה שנגס ברכות בלחמניות בזמן שאכלתי את ארוחת העשר שהכינה לי אמא שלי.

אף פעם לא קבלתי לחמניות שוקולד לבית הספר וככל שניסיתי לשכנע את אמא שלי שתכין לי לחמניות כמו של שמעון גברה עקשנותה להתמיד בפרוסות העבות של הלחם השחור האחיד. בכל בוקר היתה פורסת את הלחם בנדיבות – פרוסות עבות עם קרום חום וקשה ובתוכן מרוחה גבינה לבנה ולקישוט חתכה זיתים בצורת אקורדיון, מעין סלסולי זיתים ירוקים שטבעו בתוך הגבינה הלבנה.

מספר פעמים הסברתי לאמא שלי את נפלאות הלחמניות וכמה שהן טעימות והיא היתה משיבה לי שאין לה זמן למותרות שכאלו והיא צריכה להאכיל כל בוקר ארבעה ילדים וצריך שהאוכל יהיה מזין ולא בהכרח טעים ושוקולד פוגע בבריאות ואין בכלל מה להתווכח.

נגזר עליי לנעוץ מבטים בשמעון, הילד החכם בכיתה שתמיד קיבל את הציונים הכי גבוהים בחשבון, אוכל להנאתו את הלחמניות. כמה פעמים בקשתי ממנו חתיכה קטנה מהכריך והוא היה שולח מבט חטוף אל הכריך שלי, מסביר לי שהוא לא יכול וממשיך לאכול את הלחמניות שלו.

פעם אחת ניסיתי להחליף אתו את הכריך, הצעתי לו שאתן לו בתמורה את כריך הגבינה והזיתים שלי, הסברתו לו שהכריך שלי הוא בריא ויש לו ערך תזונתי ואילו הלחמנייה שלו רק מזיקה לבריאות אך הוא רק הביט בכריך שלי והעווה את פניו במיאוס.

הבנתי שאין לי מוצא מהגורל שנגזר עליי- לאכול את הכריך האימתני שלי, הכריך שהייתי צריכה לפעור פה של אריה כדי לנגוס ממנו ולהתנחם בכך שהוא בריא ותורם לצמיחה תקינה של ילדים.

איור: כנרת גילדר

ושמעון המשיך לאכול בהנאה גלויה וראוותנית את הלחמניות שלו. הוא היה מוציא אותן אחת- אחת מהתיק שלו, שולף את הלחמניות מתוך השקית, מסיר את נייר העטיפה המרשרש ואוכל בתאווה גרגרנית את הלחמניות. אוי, כמה ששנאתי את הילד הזה.

יום אחד החלטתי לעשות מעשה! הגיע הזמן ללמד אותו לקח, שילמד לחלוק עם חברים, שילמד שלא אוכלים לבד. תכננתי את פעולת הנקם שלי: בשעה שכולם יצאו לשיעור התעמלות אתגנב בשקט לכיתה, אפתח את התיק שלו ואגנוב משם לחמנייה אחת. רק אחת.

וכך עשיתי.

נגסתי בלחמנית השוקולד וטעמה המתוק התפשט בחלל הפה. אלו היו רגעים קטנים של אושר עילאי.

מאותו רגע לא יכולתי להפסיק- כמעט כל יום גנבתי לשמעון לחמניית שוקולד מהתיק שלו. הוא, מצידו, לא הפסיק להתלונן למחנכת שכינסה את כולם והסבירה שלא צריך לקחת משהו בלי רשות, אפשר לבקש יפה. איך אסביר למורה שדווקא ביקשתי יפה אבל הילד הזה לא נתן לי אפילו ביס וזה מגיע לו ורק ככה הוא ילמד לקח.

ואני המשכתי לגנוב לו את הלחמניות! ההנאה היתה כפולה: טעמן המתוק והנימוח של הלחמניות לצד חדוות הנקם הפכו את המעשה שלי להרגל שלא יכולתי להיגמל ממנו.

הנה אני מחזיקה ילקוט ומתבוננת במצלמה ביומי הראשון בכיתה א'. בתמונה התחתונה: עם הפוני והיד האוחזת בפינת השולחן

 

עד שיום אחד…

בשעה שכולם היו במעבדת ביולוגיה התגנבתי לכיתה שלנו וסחבתי את הלחמנייה מהתיק של שמעון, נגסתי במהירות לפני שכולם יגיעו ואז גיליתי שבתוך הלחמנייה הסתתר נוזל אדום ודביק שטעמו מר וקשה כשל נוזל לשטיפת רצפות. טעמו הנורא של הממרח חנק את גרוני ואת נשימתי. רצתי לעבר שירותי הבנות כדי לשטוף את הפה ושמעון וחברו אלון רצו אחריי בקריאות ניצחון: "תפסנו את הגנבת! תפסנו אותך! זה מגיע לך!" שניהם קיפצו, דילגו וצהלו תוך כדי קריאות ושאגות ניצחון.

מאותו יום ואילך לא גנבתי יותר את הלחמניות של שמעון, אך טעמן המתוק והרך עדיין מעורר בי געגוע. הייתי חוזרת על המעשה גם היום.

מאכל זכור מספר ילדים:

קטע מקסים מאת נחום גוטמן: "כך אוכלים תפוז". את הסיפור הזה תמיד אהבתי כי הוא הזכיר לי את מחסני התפוזים בנמל אשדוד, התפוזים שחיכו להיטען על האוניות ולעשות את דרכן לארצות שמעבר לים. בילדותי נהגתי לפלוש למחסנים הענקיים האלו, להתבונן בכתום העז ולשאוף לתוכי את ריח הההדרים המשכר. לפני שיצאתי מהמחסנים הכנסתי לכיסים שלי כמה תפוזים.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. לי עברון הגיב:

    סיפור נהדר, שאפו על הכנות, ונורא נהניתי מזה שכתבת שהיית חוזרת על זה גם היום 🙂
    למען האמת, לי הכריך שלך עם הגבינה והזיתים נשמע נורא טעים…
    ואני לא זוכרת בכלל מה היה לי בכריך, רק שהכריכים של חברתי שישבה לידי היו עטופים בנייר כסף, וכשהיא הסירה אותו זה היה מצמרר נורא (כמו ציפורניים על לוח.)

כתיבת תגובה