3 במה ומסך

הלך הילד, נשאר היו-טיוב / בת-אל לביא

רשימת ביקורת על המופע Youmake Remake של רננה רז

מרץ 26, 2014  

כניסתו של עולם המדיה כמעט אל כל תחום בחיינו – החל משעות הפנאי המכילות שיטוטים באינטרנט ושיחות שהצטמצמו לכדי צירופי אותיות, וכלה במשחקים שעברו מן השולחן אל המסך – לא פסח גם על עולמם התרבותי של ילדים. כיום, קשרים חברתיים מושתתים פעמים רבות על פגישה בין דמויות במשחק מחשב ולא פגישה של פנים אל פנים; תחומי העניין משתנים ממפגש עם חברים לצפייה בטלוויזיה, ויכולת הריכוז וההעמקה נפגמה בתהליך. תכניות טלוויזיה המיועדות לילדים אינן עשויות מסצנות ארוכות או עלילה אטית, אלא מקטעים קצרים השומרים את הצופה הצעיר מרותק. יכולתם של ילדים (ומבוגרים) להתמקד ולהתרכז לאורך זמן נפגמה מפני שהעולם השתנה סביבם, וכעת התווספו למאגר התכונות החשובות גם קליטה מהירה, יכולת להתרכז במספר דברים במקביל ומהירות תגובה.

צילום: אלי בן-בוחר

צילום: אלי בן-בוחר

אל העולם המהיר והמשתנה של ילדים שבו הטכנולוגיה סובבת אותם מכל עבר, מבקש להצטרף המופע “Youmake Remake”, מופע לילדים בניהולה האמנותי של רננה רז. המופע מבוסס על חיבור בין סרטוני יו-טיוב לקטעי ריקוד ומשחק. מול הצופה באולם ישנו מסך קולנוע עליו מוקרנים סרטונים, כשביניהם או במהלכם מופיעים ארבעה רקדנים על הבמה – מגיבים, מחקים או ממשיכים את הסרטון שהוצג. על הבמה אין תפאורה או אביזרים; האביזר היחיד במופע הוא הרקדנים והתפאורה היא הסרטונים. נדמה שהרעיון העומד מאחורי המופע רלוונטי מתמיד. עם זאת, המופע אינו חף מבעיות שמונעות ממנו להיות לבשר על ז'אנר חדש באמנות הבמה לילדים.

בעיות טכניות כמו איכות לא אחידה של הסרטונים שהוצגו, לא היו הרגעים הצורמים היחידים במופע. גם בחירתם של הסרטונים הייתה מעט מאכזבת, במיוחד עבור מופע שבנוי סביבם. הסרטונים שנבחרו לא עמדו בזכות עצמם ונבחרו, כנראה, מתוך מחשבה על פרשנות בימתית עבורם. אופיים הקצר של הסרטונים יצר אשליה שיש בהם התרחשות רבה, אך בפועל רוב ההתרחשות במופע הייתה על הבמה ונוצרה על ידי הרקדנים. קטעי הריקוד ביקשו ליצור אינטראקציה עם הקהל ולעתים גם להפעיל את הילדים (בסגנון "ילדים אתם יכולים לעזור לנו לקרוא לו?"), אך לא ייצרו התרחשות סוחפת. נראה שהמופע מנסה לייצר פרשנות לסרטוני יו-טיוב אך הסרטונים נבחרו לא כי הם מאתגרים את הצופה, ולא בגלל שהפרשנות על הבמה מאירה את הסרטון בצבעים שלא נראו קודם לכן, שכן רוב הפרשנויות היו ישירות וצפויות. לדוגמא, לאחר הקרנת הסרטון על מריונטה שרוקדת בלט, עלתה אל הבמה רקדנית כשאל ידיה ורגליה קשורים סרטים וארבעת הרקדנים האחרים מרקידים אותה כמריונטה. כלומר, התרחשה פה האנשה של בובה, אך רעיון מוכר זה לא עבר לשלב הפרשני הבא.

החיבור בין צפייה תזזיתית בסרטונים לבין אמנויות עדינות כמו ריקוד ומשחק הוביל לכך שאופי הצפייה במופע דמה לצפייה בפלייליסט קליפים במחשב – ריכוז מועט, חוסר התעמקות ואי-שקט בציפייה לדבר הבא. כאשר הוקרן סרטון על מטרונום, כשבמהלכו התבצע ריקוד על הבמה בהתאם לקצב שבסרטון, הקהל שיתף פעולה ומחא כפיים בקצב המטרונום. שיתוף הפעולה החזיק מעמד שניות ספורות, אחריהן המשיכה הצפייה בריקוד אך הקהל כבר לא באמת היה שם; הוא השקיע מזמנו בסרטון ובריקוד, כעת ניתן להמשיך הלאה לקטע הבא. מספר פעמים, כאמור, נעשה ניסיון לשתף את הילדים בקהל בהתרחשות על הבמה, אך תוחלת החיים של ההשתתפות נראה כנגזרת ישירה מאורך הסרטון.

כמעט כל הלחשושים ביציאה מן האולם היו על אודות הסרטונים, וכמה חמודים היו הכלבים, ולמה הכלב שלנו לא עושה את זה, ואיך יוצרים מגדל מכוסות פלסטיק בעשרים שניות. מעט שיחות, אם בכלל, היו על כמה מעניין היה כשהרקדנים לקחו את כוסות הפלסטיק מהסרטון והשתמשו בהן כדי לחקות חפצים או חיות. מכאן שעולם המסך המוכר השתלט על החוויה המורכבת שהמופע ניסה לספק.

צילום: אלי בן-בוחר

צילום: אלי בן-בוחר

לצד חוסר דיוק טכני ורעיוני, מכיל המופע גם דברים נהדרים, ארבעה דברים נהדרים ליתר דיוק – ארבעת הרקדנים. קטעי הריקוד היו עשויים היטב הן מבחינת כוראוגרפיה הן מבחינת הכישרון של הרקדנים. לעתים נראה היה שהמופע כלל אינו לילדים, אלא שזהו מופע מחול מודרני קליל ומעניין שהייתי צופה בו גם אם היה מדובר במופע למבוגרים. הרקדנים – עופר עמרם, מיכל אלמוגי, ענבר נמירובסקי ויוצרת המופע רננה רז – שיחקו עם הקהל, צחקו אתו והצחיקו אותו (לרוב בהצלחה, לעתים זה היה רק ניסיון להצחיק). אם היה פספוס במופע הוא לא היה באופן שבו הוצגו הפרשנויות לסרטים, אלא ברעיון העומד מאחוריהם. על הבמה הביצוע היה מצוין: שילוב מוצלח בין משחק וריקוד.

הרעיון שמנחה את המופע הוא בעל פוטנציאל נהדר. בחיבור שבין מדיה ובמה יכול להיווצר משהו מרתק, שמשלב את הרקדנים בסרטונים בצורה דיגיטלית ולא רק רעיונית, שמוריד את המסך שבין הסרט לחיים ומכניס את הצופה לסרט או להפך, מוציא את הסרט להצגה. התוצאה במקרה זה היא רק פתיח לרעיון מעניין. הגעתי אל המופע עם ציפיות לחזות בדבר הבא, בדרך שבה מראים לילדים את היופי שבאומנות אבל לא כופים עליהם עניין שאינו שלהם. אמנם לא צפיתי במשהו מהפכני שהצופים הצעירים שישבו עמי בקהל בהכרח יזכרו בפעם הבאה בה ישבו לצפות בסרטונים, אבל מדובר ביציאה להצגה, צפייה ברקדנים מוכשרים על במה. זו אמנם לא החוויה אשר המופע מבקש להיות, אך זו גם דרך טובה לבלות את השבת, שאינה בהייה חסרת משמעות במסך.

בת-אל לביא – סטודנטית לתואר שני במחלקה לספרות עברית – במסלול למו״לות.

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. מאת יעל:

    אני יצאתי עם תחושה אחרת מהמופע. אני חושבת שהמופע מאוד מודע לעצמו ולא יומרני, בחיבור מעניין בין מדיות ושפות הבעה שונות הוא מגיש ״טעימות״ של קטעי ריקוד איכותיים ומרתקים בפני עצמם לקהל מאוד צעיר. המופע מדבר בשפה קלילה ונגישה מתוך מודעות עצמית והומור, בניגוד למופעים ״כבדים״ יותר שלוקחים את עצמם ברצינות כמו ״דגי זהב״ הלירי ועמוס הרבדים של ענבל פינטו ואבשלום פולק או ״דקל׳ה״ ו״כמויות״ המורכבים והנפלאים של בת שבע. בשורה התחתונה כשמסירים את ה״גימיק״ של הסרטונים – כמו שכתבת, מה שנשאר על הבמה זה שילוב מנצח בין משחק לריקוד שמבוצע באופן קולח, קצבי, מלא הומור ודמיון. אנחנו יצאנו חיוך גדול על הפנים ובתחושה שיש כאן משהו שהוא גם כייף וגם אמנות (לעיתים נדירות מדי זה קורה).
    זאת התרשמותי המלאה:
    http://www.etze.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=6414&catid=128

  2. מאת הילה:

    מסכימה עם יעל לגבי חוסר היומרנות של המופע הזה, שיש בו משהו שפונה ברובו יותר לילדים מאשר להורים שראו דבר או שניים (אם כי בהחלט יש הפתעות משמחות). למשל המריונטה על חוטים לצופה המבוגר זו סוג של קלישאה אבל לא כך לצופה הצעיר. ובכלל האפשריות היצירתיות שהמופע פותח הן אולי פרי של התקדמות טכנולוגית אבל היא מביאנה אתה דווקא רוח יצירתית של פעם, בסגנון עשה זאת בעצמך. והנה הסקירה שלי על המופע הזה :)

    http://www.habama.co.il/Pages/Description.aspx?Subj=6&Area=1&ArticleID=21667

  3. מאת מאיה:

    הכותבת הצליחה להעביר במילים בדיוק מה שהרגשנו שראינו את ההופעה. הילדים שלי מאוד התאכזבו למרות שהם רגילים ללכת למופעים מסוג זה. הרגשתי כי המופע לא סחף אחריו את הקהל כמו שהייתי מצפה שיעשה. אני חושבת שיש כאן מעט זלזול באינטליגנציה של הילדים, דוגמא טובה נתנה הכותבת על המריונטה שקמה לתחייה מהסירטון.
    אני חושבת שהדרך שהכותבת הצליחה להעביר את תחושותיי ראויה להערכה, כי לכתוב ביקורת כזו נוקבת ומדויקת ועם זאת גם נעימה לקרא זה לא דבר של מה בכך..

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.