2 כללי

הלשון ככוח בורא / גיל הראבן

רשימת ביקורת על ספרם של יהודה ויזן ונועה ויכנסקי, "אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית"

יולי 22, 2019  

בבית גדול בעיר הגלילית חיים חמישה אשפי-מילים: אבא הילל, אימא לילית, ילדיהם זבוב וגולגלתא, וסבתא זקנה. אבא הילל "בונה ממילים/ מגדלים באוויר"; אימא לילית מבשלת מילים חדשות "שאין בשום ספר"; זבוב וגולגלתא "יודעים לעשות קסמים משונים עם מילים משונות"; וסבתא חולמת מילים בשנתה. קוסם זקוק לחיה שתלווה אותו – רצוי שתהיה ממין קדמוני או שטני – ולמשפחה הגלילית עשרים חתולים שהם בעצם אחד, כלב בעל שלושה ראשים, וגם נחש עקלתון וליוויתנין, שנולדו מתוך ספר.

חייהם של אשפי המילים טובים. המילים שהם רוקחים מספקות את כל צרכיהם. כך עד הלילה שבו נשמע רעש אדיר בסלון, "כמו בום על קולי של מטוס סילון". מה קרה? "על הרצפה שכבו בערמות/ מיליארד ספרים או לפחות כמה מאות…ומתוכם,/ מתוך כל הדפים,/ זינקו מילים ואותיות וסימני ניקוד…"

אימא מנסה לחש שיסדר את המילים השפוכות, אבא מנסה לקשור אותן זו לזו, זבוב וגולגלתא, גם הם מנסים את כוחם בכישוף – אבל התוהו ובוהו אדיש לכל פעולת דיבור. "יהי אור!" מדליק מנורה, "צנירלפת-אלפנטום" הורג מפלצת, אבל תוהו ובוהו לשוני מחייב פתרון ממין אחר לגמרי. כדי להשיב סדר לעולם ולסלון יש צורך בחכמת-קדומים, ואמצעי ההצלה מהקטסטרופה, שאותו לא נסגיר, ידוע רק לסבתא.

כריכת הספר (יח"צ)

אלמלא נתפס השם על ידי סארטר, שמו של הספר הזה מאת יהודה ויזן היה יכול להיות "המילים", כי מילים – מילים כישויות חיות ופועלות, הן הגיבורות האמתיות שלו. מבוגרים יכולים לראות בו שעשוע ספרותי ופילוסופי – הספר רצוף בארמזים ספרותיים נחמדים – ולילדים הוא מציע הנאות אחרות. יצירה שעניינה הוא חיותן של מילים צריכה לפני הכול להדגים את החיות הזאת, והספר עומד ברובו במבחן. בעודי קוראת הצטערתי שאין אתי ילדים קטנים, שלהם אוכל לקרוא שורות כמו "ריח נפלא! ריח נפלא! אימא לילית מבשלת מילה".

כמו כל יצירה מחורזת גם זאת שלפנינו כמו נועדה להיקרא בקול. אחדים מזיכרונות הילדות הטובים שלי קשורים בחרוזים שנקראים בקול. "לפנות ערב על הדשא המולה/ תחת עץ ישבה לנוח…" אמי הייתה קוראת ועוצרת לפני החרוז, מניחה לנו לסגור אותו כרצוננו, באופן קונפורמיסטי או ברוח מרדנית. "שועלה?", "עגלה?" "מגעילה?" ואולי בכלל "ישבה לנוח הקללה?"

שורות רבות בספר שלפנינו מזמינות משחק כזה, ואני מדמיינת אם קוראת "מילים משונות/ שאיש לא מבין/ בשבעים לשונות/ שלמד מאביו/ שלמד מאביו/ שלמד מ…" ומשתהה לפני "אביו" האחרון. חרוזים, בעיקר כשהם נקראים בקול, יכולים לדגדג ולגרות שתי תגובות מנוגדות: חריזה עונה על הצורך שלנו בסדר, אך היא גם מגרה את תשוקתנו לפרוע סדרים – להפתיע ולהתפרע בתוך הכללים או לשבור אותם לגמרי. לחרוזים יש כוח פיתוי, ומשום כך רבים מדי הכותבים המתפתים לחרוז שלא לצורך. תוצאות רווחות הן מקאמות שמזיעות ממאמץ לבדח; ברכות שעילגותן נובעת בין השאר מכפיית חרוזים; סיפורים לילדים, שהחריזה בהם קלושה ובנאלית, טקסטים שחוברו במשקל שרירותי, מונוטוני, ולא פעם בלי שום חוש למשקל.

טקסט: יהודה ויזן, איור: נועה ויכנסקי

על רקע מצער זה בולטת איכות הכתיבה של "אצל הילל ולילית": החריזה טבעית, המשקל והשורה נענים בגמישות להתפתחות הסיפורית, וחשוב לא פחות – את הסיפור המסופר לנו פה יש צידוק חזק לספר דווקא בחרוזים: הלשון ככוח בורא וככוח פורע היא עיקר עניינו. ספרות טובה לילדים, ממש כמו ספרות למבוגרים, נכתבת מתוך עניין אמתי שיש למחבר בעולם שבנה. תחושה של עניין אמתי, של סקרנות כנה, וגם של שעשוע עולה מהספר שלפנינו.

בפסקה אחת בלבד נדמה שהמחבר, תוך שהשתעשע בעולמו, שכח את קוראיו, וחוט הסיפור כמו אובד בתוך התחכמות. הדבר מזכיר את מה שקרה אולי לשלונסקי ב"עלילות מיקי מהו". "ויש גם מילים ללא אותיות/ ויש גם מילים שהן סתם טעויות./ ואולי תחשבו שזה לא יכול להיות,/ אך יש גם מילים שאומרות /מילים אחרות./ מילים מדברות/ שאומרות/ ואומרות/ ואומרות-מילים." גם אם הפסקה נועדה להדגים מילים שאומרות ואומרות מילים – היא מבלבלת, בלבול ממין לאו דווקא מבורך.

אם "עלילות מיקי מהו" הוא דוגמה לסיפור שאובד בתוך שלל סטיות והתחכמויות, בספר שלפנינו החולשה הזאת מקומית בלבד, ובחלקיו האחרים ההשתעשעות תקשורתית, מזמינה ומהנה. לרגעים הוא מזכיר את דוקטור סוס. נהניתי מהאיגיון של ספר ש"נכתב לפני שהמציאו בכלל את הכתב";

אהבתי את החתול, שמאגד בשמותיו שלל מופעים ספרותיים של חתולים (ובאותה הזדמנות גם של כמה כלבים). התענגתי על תיאורם של נחש-עקלתון ולוויתנין – באין ילדה שאוכל לקרוא לה אותו קראתי אותו לעצמי בקול מאיים וצחקתי: "ורק/ אבל/ רק/ כשהם לא ישנים/ רק אז הם אוכלים/ילדים קטנים". ובשמחה ניסיתי להגות מילים כמו "מרמרין", "אונביב" ו"סחרורא".

איור: נועה ויכנסקי

אני מאמינה שילדים ניחנו באהבה, אולי מולדת, ללשון. כשאין מקלקלים אותם בתזונה דלה ומתיילדת, הם נהנים להשמיע צירופים כמו "סופרקאלהפרג'ליסטיק" ו"טיראנוזאורוס רקס". בילדותי, אני נזכרת, התאמנתי על "פנאומונואולטרהמיקרוסקופיק". אמרו לי שזה שם של מחלה, וכשהגיתי אותו נמלאתי בתחושה של חשיבות. ילדים מטבעם מתענגים על השפה, וכשמניחים להם הם גם ממציאים דגולים של מילים. "אצל הילל ולילית" מכבד את הסגולה הזאת ומעודד אותה.

הנאה מיוחדת הייתה לי בשיאה של העלילה, שבו זבוב וגולגלתא מנסים להשיב את הסדר לעולם באמצעות מילת קסם אחת. באיור אנו רואים אותם כורעים ברך בתחינה כשהם אומרים אותה. אחד ההיגדים החינוכיים שילדים נאלצים לחזור ולשמוע הוא: "תגיד את מילת הקסם", כאילו אין די בהוראה הברורה "אמור 'בבקשה'". צייתנים נענים, נודניקים משלשים "בבקשה, בבקשה, בבקשה…", אבל כשזבוב וגולגלתא מנסים את הקסם הזה, המילים המתפרעות צוחקות להם בפנים. מתברר שהקלישאה החינוכית מטעה, שלא בכל מצב יש תועלת ב"בבקשה" – והאמת הזאת מראה שלפנינו ספר ישר ולא תעמולה פדגוגית. אודה שעד שהמילים נשכבו על הגב מרוב צחוק הספקתי לחשוש שהסיפור כולו עומד לקרוס לתוך הטפה, וכשהמורדות סירבו להיכנע לנוסחה – רווח לי.

איור: נועה ויכנסקי

לא קל לאייר סיפור שעניינו התרחשויות מילוליות, ונועה ויכנסקי, שאיירה ועיצבה את הספר, היטיבה להתמודד עם המשימה. באותיות שבאיוריה יש חיים ותנועה המשתווים לאלה של הגיבורים האנושיים ושל חיות הפלא שלהם: פה מילה צועקת, שם מילים פורחות ומסתחררות באוויר. הספר נחתם בסוף טוב. "כל הספרים חזרו למדף/ וכל מילה ישבה בתוך דף/ ולפני שהבוקר האיר בחלון/ לא נשארה/ אף מילה/ בסלון". כש"אצל הילל ולילית" יישב על המדף, מילים מתוכו ימשיכו לרחף במוחי.

"אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית" מאת: יהודה ויזן, איירה: נועה ויכנסקי. הוצאת "קרן", 2019

גיל הראבן – סופרת ועיתונאית. זכתה בפרס "ספיר" על ספרה "שאהבה נפשי". בין ספריה: "השקרים האחרונים של הגוף", "אני ליאונה", "הבוקר הרגתי איש", "מיניאטוריות מקראיות", וספרי הילדים "בארץ זוללי הבגדים" ו"אגדה חדשה".

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. חגית פורת הגיב:

    קראתי את הספר והתלהבתי יותר מהאיורים הנהדרים בעל עמוד. פחות מהמלל למרות שהוא מחורז להפליא.

  2. דפנה חיימוביץ' הגיב:

    נראה לי ספר מעניין ומקורי. בטח אקרא לעצמי ולנכדיי.

כתיבת תגובה