5 ספרות

המהדורה המקוצרת / מור פוגלמן-דבורקין

על "מרים, ספרי לי את", "החושך" ו"המנגינה"

אפריל 19, 2016  

ספרים רבים רואים אור במהלך השנה, ועל מנת לתת מענה והתייחסות ליצירות שיש מה לומר עליהן וחשוב שיהיו חלק מהשיח על אודות ספרות הילדים, החלטנו להשיק את מדור "המהדורה המקוצרת". המדור יתפרסם מעת לעת, בהתאם לצורך והעניין, ויכלול לפחות שלוש רשימות קצרות מהנהוג ברשימות ביקורת על ספר בודד המתפרסמות ב"הפנקס". אנו מקווים כי מהלך זה יאפשר בחינה רחבה יותר של ספרות המקור והתרגום המוצעת לילדים ובני נוער, תוך התייחסות לטקסט ואיור במידה שווה.

"מרים, ספרי לי את" מאת אורנה פילץ, איורים מורן יוגב

"ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" (ספר שמות, פרק ב' פסוק ד')

כל מי שקרא אי-פעם את ההגדה של פסח יודע שמקומו של משה רבנו נפקד ממנה כמעט לגמרי. וכל מי שקרא אי-פעם ספרי ילדים לפסח יודע שהם מפצים את הנביא מספר אחת ובגדול: סיפורים על משה בתיבה, על משה הקטן בארמון פרעה, על משה במדבר, על משה ואהרון המתייצבים מול פרעה הרשע, משחררים את בני ישראל ומובילים אותם במדבר אל הארץ המובטחת, גודשים עשרות ספרי ילדים ממגוון תקופות וסגנונות. דמותה של מרים, לעומת זאת, נפקדת כמעט כליל לא רק מן ההגדה אלא גם מספרות הילדים. למעט קטע קטן בו היא ניצבת בסבך היאור כדי להשגיח על אחיה התינוק השוכב בתיבה, היא נותרת ברוב הספרים הללו דמות זניחה וזנוחה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

"מרים, ספרי לי את", ספר הילדים השלישי של הרבה הרפורמית אורנה פילץ, מתקן את המעוות ובהצלחה רבה. הוא מגולל את סיפורה של מרים כילדה ואת חלקה בהצלתו של משה התינוק מן היאור בידי בת פרעה – תפנית הגורל הראשונה בהפיכתו למושיע.

ברגישות רבה קורמת פילץ עור ובשר על דמותה של מרים הילדה והופכת אותה אנושית ונגישה מאוד לקוראת הצעירה. מרים שלה משחקת עם חברות בחצר, רבה עם אחיה הבכור, מקווה לאחות קטנה, עוזרת בעבודות הבית, מתרגשת ומתלבטת, כועסת, פוחדת ומקנאה, מתעקשת ומתחצפת. כך, על אף שהסיפור המקורי מוכר לקוראת, היא מוצאת עצמה מחייכת, דומעת, מתרגזת ומתוחה ביחד עם מרים, העולה מן הספר כדמות חיה כל כך, שקל להזדהות עמה.

גם ההקפדה על הפרטים הקטנים בספר – מה אוכלים גיבוריו, ממה הם מתפרנסים, איך נראים בתיהם, מהו נוף סביבתם היומיומית, כל זאת תוך נאמנות למידע היסטורי אמתי על אודות מצרים העתיקה, הופכים את הקריאה בספר דומה להתבוננות בפסיפס עתיק הנשטף במים וכל צבעיו נחשפים כשהם חיים ומוחשיים כל כך.

איור: מורן יוגב

איור: מורן יוגב

תרומה נוספת למוחשיות הזו מוסיפים האיורים בעלי הצבעוניות העשירה של מורן יוגב. יוגב איירה לא רק את הרגעים האפיים בסיפור, אלא גם סצנות יומיום ביתיות של אכילה ושתייה, מנוחה ומשחק ובכך העניקה להם נוכחות וחשיבות לא פחותה. הצבע הכחול, הנוכח על גווניו כמעט בכל איור, מופיע כמעין חוט שני של סאבטקס ומנכיח את מוטיב המים המזוהה עם מרים הבוגרת הן במקרא והן בספרות חז"ל, ובכך כמו מספק רמז לדמות האישה, המנהיגה והנביאה, העתידה לצמוח מהילדה החכמה והאמיצה שאנו פוגשים בסיפור.

איור: מורן יוגב

איור: מורן יוגב

על אף שמרים היא הדמות הראשית בספר, היא אינה מוצגת כמי שפעלה לבדה. פילץ נשענת על מדרשי חז"ל העוסקים בדמותה של מרים ובדמויות נשיות נוספות בסיפור יציאת מצרים – אמה יוכבד, המיילדות המצריות ובת פרעה. סביב הנשים הללו טוו חז"ל נרטיב חתרני כמעט של גאולה נשית אקטיבית, המושכת בחוטים מאחורי קלעי הגאולה הגברית התנ"כית. נרטיב ש"מרים, ספרי לי את" מעניק לו חיים חדשים בדמיונן של הילדות הקוראות ובכך מחזיר לאותן דמויות נשיות את מקומן: מניצבות- לגיבורות ראשיות.

"מרים, ספרי לי את" מאת אורנה פילץ, איורים: מורן יוגב. עריכה: יעל גובר, הוצאת כנרת, 2016

"החושך" מאת למוני סניקט, איורים: ג'ון קלאסן (תרגום: רחלה זדנבנק)

הפחד הוא נושאם של ספרי ילדים רבים. גיבוריהם חווים אותו, נאבקים בו, נלחמים ולרוב גם מנצחים. אבל האם הפחד הוא תמיד דבר רע שיש להביס? האם אנחנו מלמדים ילדים גם לחיות עם הפחד, למצוא בו יתרונות ולראות בו לעתים ידיד ומדריך? לזלו, גיבור "החושך", ספרו החדש של למוני סניקט, פוחד מהחושך. אלא שהחושך והוא מתגוררים באותו בית בעל גג חורק, חלונות חלקים וקרים וכמה גרמי מדרגות. בית שהם חולקים ביניהם במין סטטוס קוו בלתי נינוח.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

רוב הזמן החושך נמצא בפינת המרתף, דחוק במקום שקט ולח, מבצע גיחות לאזורים שונים כאשר אין בהם אור במשך היום, בעוד לזלו הוא "בעל הבית". ובלילה מתחלפים התפקידים: החושך מתפזר ברחבי הבית, בעוד לזלו מתבצר בחדרו המואר במנורת לילה קטנה. עד שלילה אחד המנורה כבה והשניים נפגשים פנים מול פנים. דווקא אז, מגלה לזלו כי החושך מדריך אותו אל האור והביטחון.

החושך של למוני סניקט הוא אבי הפחדים כולם. תת המודע האנושי אליו אנו דוחקים פעמים רבות את החריקות, הקור והלחות של הנפש, השדים והחרדות. כל אותם פחדים שאורבים לנו ומציקים כל עוד אנו מנסים להתעלם מהם. אלא שדווקא כאשר לזלו מוצף בחושך ונאלץ להקשיב לקולו ולהביט בו, הוא מגלה כי החושך, הפחד, יכול להיות גם ידיד מכוון ומנחה.

ילדים מתמודדים עם הפחד בכל יום: מהחשש לגלוש לראשונה במגלשה הגבוהה, דרך המעבר לגן חדש ועד החרדה שבפרידה מהורה. כל אותם פחדים, אומר סניקט לילד, אולי אינם נעימים, אך הם חשובים כיוון שביכולתם להגן עליך מפני מעשה פזיז, לסייע לך להבדיל בין טוב לרע, ללמוד ולצמוח, לדעת את העולם ואת עצמך: "ללא גג חורק היה הגשם יורד על המיטה שלכם, ללא חלון חלק וקר לא הייתם יכולים להביט החוצה, וללא גרם מדרגות לא הייתם יכולים לרדת למרתף, שם החושך מבלה את זמנו".

איוריו של ג'ון קלאסן, העושים שימוש נפלא בחיתוכים של אור וחושך ומשחקי צללים, מבטאים היטב את התהליך שעובר לזלו – מחלוקת המרחב הדיכוטומית בינו לבין החושך, שיש בה פחד מעורב בסקרנות עזה, דרך ההבלעות הכמעט מוחלטת בו ועד ההכרה בתפקידו של החושך ויצירת יחסים של הדדיות וקיום משותף.

איור: ג'ון קלאסן, טקסט: למוני סניקט

איור: ג'ון קלאסן, טקסט: למוני סניקט

הספר נפתח ונסגר באיור כמעט זהה: לזלו משחק על הרצפה בעוד אור הדמדומים המגיע מן החלון מחלק את החדר לשתי טריטוריות של אור וצל. אלא שבאיור הפותח הוא מתבונן בצל בדאגה, בידיעה שהחושך יצא מן המרתף בקרוב, בעוד שבאיור האחרון הוא אינו מתבונן בו, אך מחייך, כמו מודע לנוכחותו שכבר אינה מאיימת, בעודו משחק. עתה השניים אינם "גרים באותו בית", כפי שמתואר בתחילת הסיפור, אלא "החושך גר עם לזלו" – דווקא ההכרה בפחד והבחירה לחיות אתו, שאינה מדחיקה ומתעלמת, היא המאפשרת שלווה.

איור: ג'ון קלאסן, טקסט: למוני סניקט

איור: ג'ון קלאסן, טקסט: למוני סניקט

 "החושך" מאת למוני סניקט, איורים: ג'ון קלאסן. תרגום: רחלה זדנבנק, הוצאת כתר, 2016

 

"המנגינה" מאת עודד בורלא איורים: אסף בן ארוש

הסופר, המשורר והמאייר עודד בורלא, שנפטר לפני כשבע שנים, זכה לכינוי המכובד "אבי הנונסנס של ספרות הילדים העברית", בזכות יצירותיו לקהל הצעיר המשופעות הומור וחידודי לשון בעברית עשירה ומשובבת לב. במובן זה, הסיפור "המנגינה", הרואה עתה אור כספר לרגל 100 שנה להולדת בורלא, הוא מעט יוצא דופן ברפרטואר הבורלאי לילדים.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הסיפור, שראה אור לראשונה בשנת 1996 בקובץ הסיפורים "מי רוצה להיות דחליל", מגולל את קורותיה של מנגינה היוצאת אל העולם לחפש לה מישהו שישים לב ליופייה וירצה לזמר אותה. בדרכה היא פוגשת בהר גבוה, בעצי החורשה, בסלעים גדולים, בנהר, בעורב, בחולד ובסוס ומציעה להם את עצמה, אך כל אחד מאלו אינו רוצה בה, מסיבות שונות ומשונות, ואינו מוכן לתת לה הזדמנות. לבסוף רואה המנגינה אמא היושבת בגינה, ליד עריסת התינוקת שלה. מבלי לשאול או להציע את עצמה, נכנסת המנגינה היישר ללבה האוהב של האם, השרה אותה מייד כשיר ערש לבתה הקטנה.

איור: אסף בן ארוש, טקסט: עודד בורלא

איור: אסף בן ארוש, טקסט: עודד בורלא

במידה רבה, זהו סיפור על התחושות והאינטראקציות שחווה הילד עם התפתחות האלמנטים החברתיים באישיותו. בתחילה, המנגינה שטה לה בחלל, מסתובבת סביב עצמה ואוהבת את עצמה, ממש כפי שתינוק עסוק בעצמו. אלא שאז היא מתחילה לחפש דבר מה – קבלה, אהבה ואישור ממישהו אחר, חיצוני לה: "איזה צורך יש בי אם אף אחד לא שם לב אלי, לא שומע אותי ולא אומר: כמה יפה המנגינה הזו!"

מפגשיה של המנגינה עם הדמויות להן היא מציעה את עצמה, מזכירים מאוד את יחסם של בני אדם שונים למפגש עם האחר: יש המשתייכים לקבוצה חברתית מובחנת הפועלת לפי קודים משלה, סגורה לזר ולשונה, יש שמרוכזים בעצמם ובקצב הפנימי שלהם ואינם מוכנים להאט עבור איש, יש מי שהמחשבה "מה יגידו עלי" היא שמניעה אותם, ואחרים רוצים מאוד בקשר אך אינם מצליחים ליצור אותו. ויש מי שמעצם טבעו מסוגל ליצור קשר מכיל ואוהב. בורלא מציב את אהבת האם לילדתה כאלמנט טבעי – כמו גובה ההר, כשתיקתם של הסלעים, כמו זרימת מי הנהר וכמו טבעו המסוים של כל בעל חיים, כך גם אהבת אם היא לדידו דבר המתקיים מתוך חוקי הטבע.

איור: אסף בן ארוש, טקסט: עודד בורלא

איור: אסף בן ארוש, טקסט: עודד בורלא

בורלא הרבה לאייר את ספריו שלו ולכן מעניין במיוחד לראות את הטקסט שלו מקבל פרשנות של מאייר אחר, אסף בן ארוש. בן ארוש אייר את הדמויות בסיפור כך שלכולן עיניים אנושיות ופוזיציות מלאות תנועה, הבעה ויחס זו לזו, גם אצל הדוממות שבהן. איורים אלו מחזקים את השימוש של בורלא באלמנטים מעולם החי, הצומח והדומם לתיאור אינטראקציות אנושיות. עם זאת, בשיח בין האיור לטקסט נראה כי בן ארוש חולק במידת מה על קביעתו של בורלא כי אהבת האם היא מעין "כוח טבע" המופיע מעצמו ללא כל תהייה ומאמץ.

איור: אסף בן ארוש, טקסט: עודד בורלא

איור: אסף בן ארוש, טקסט: עודד בורלא

באיור הלפני אחרון בספר יושבת האם ליד התינוקת, כשזו מאוירת צווחת ואדומת פנים, בעוד עיני כל הדמויות סביבן – עצים, צמחים וסלעים – נעוצות באם ומחכות שתצליח להרגיע את בתה. רק עם כניסת המנגינה ללבה ושיר הערש הבוקע מפיה, מצליחה האם להרגיע את התינוקת הנרדמת בשלווה. נדמה כי בן ארוש רומז כי גם אהבת אם איננה מגיעה באופן טבעי ומיידי. גם מערכת היחסים בין אמא לילדהּ היא מערכת יחסים עם מישהו חיצוני לנו, וככזו – יש לתת לה הזדמנות להיווצר, להיכנס ללב ולהתנגן בו.

"המנגינה" מאת עודד בורלא, איורים: אסף בן ארוש. עריכה: נרי אלומה, הוצאת ספרית פועלים, 2016

 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

 

כתיבת תגובה

5 תגובות:

  1. מאת שהם סמיט:

    שמחתי לקרוא על ספרה של אורנה פילץ, שהוא בוודאי תוספת חשובה לכמה וכמה מדפי ספרים. שמחה לשמוע שמרים זכתה בספר ילדים משלה.
    מבקשת להזכיר (כי כיום הזיכרון הספרותי קצר מאי פעם) כי סיפור הצלת משה בידי אחותו כבר סופר מנקודת מבטה בספרי "שש גיבורות גדולות" (כנרת 2008 איורים: ישי מישורי, עריכה: יעל גובר). הסיפור מסתיים במילותיו של אהרון: "אחי משה הוציא אותנו ממצרים, אך כל זה לא היה קורה אלמלא אחותי."

  2. מאת עטרה:

    "החושך" הוא ספר מזעזע ומפחיד. לא מבינה למה ב"כתר" החליטו שהוא ראוי לילדים

  3. מאת מרית בן-ישראל:

    עטרה (מזמן לא התווכחנו…) החושך הוא ספר נפלא. בקרוב אכתוב בדיוק כמה ולמה.

  4. מאת עטרה:

    מרית, הלא ידעתי שאני מרימה לך להנחתה… :)

  5. מאת אורנה פילץ:

    זוכרת כמובן. בכל אופן מה שניסיתי לעשות בספר שלי הוא שמרים, אמא שלה, המיילדות ובת פרעה לא יהיו בתפקיד המבשרות/מאפשרות של משה אלא שהן יהיו הסיפור עצמו. לרמוז על האפשרות שאולי הן לא אלא שמאפשרות את הגאולה/התורה/ היציאה אלא הן הדבר עצמו. אולי כדאי לנו ללמוד את התורה שלהן. זה לפחות הניסיון.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.