1 ספרות

המהדורה המקוצרת / מור פוגלמן-דבורקין

על "סופי והפינגווינים", "פעם היינו משפחה" ו"דודה לאה מאת: שומיש"

יוני 2, 2016  

ספרים רבים רואים אור במהלך השנה, ועל מנת לתת מענה והתייחסות ליצירות שיש מה לומר עליהן וחשוב שיהיו חלק מהשיח על אודות ספרות הילדים, החלטנו להשיק את מדור "המהדורה המקוצרת". המדור יתפרסם מעת לעת, בהתאם לצורך והעניין, ויכלול לפחות שלוש רשימות קצרות מהנהוג ברשימות ביקורת על ספר בודד המתפרסמות ב"הפנקס". אנו מקווים כי מהלך זה יאפשר בחינה רחבה יותר של ספרות המקור והתרגום המוצעת לילדים ובני נוער, תוך התייחסות לטקסט ואיור במידה שווה.

"סופי והפינגווינים" מאת אדוורד ואן דה ונדל, איורים:פלור דה חורה

מה זו משפחה? באיזו מידה קיימת עדיין קטגוריה "טבעית" כזו בעידן שבו ישנן פתיחות והכרה הולכות ומתרחבות בדגמים שונים של המוסד הזה? ועד כמה מרגיש כל אחד מאיתנו שיש לו מקום משמעותי במבנה המשפחתי הפרטי שלו, יהיה אשר יהיה?

"סופי והפינגווינים" מאת אדוורד ואן דה ונדל, נוגע בשאלות הבוערות הללו מזווית מקורית במיוחד, דרך התבוננות בחיי המשפחה של פינגווינים – החיות האהובות על סופי בת השמונה. סופי מחליקה במדרגות ושוברת את היד. דוני, הדוד האהוב שלה, לוקח אותה לבית החולים ולאחר מכן, כשהיא מתאוששת בבית, הוא מטפל בה במסירות ובעדינות.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

דוני הוא מצחיק ומגניב ורגיש, הוא נפלא עם ילדים ועם סופי במיוחד. ובכל זאת סופי הייתה רוצה שאבא ואמא שלה יהיו שם במקומו, יפנקו אותה וידאגו לה. אבל אמא היא מדענית חשובה שנמצאת בשנת מחקר באנגליה ואבא מסתובב ברחבי העולם ומתקין מודעות פרסומת ענקיות.

סופי מתגעגעת ומתקשה לשאת את הפרידה הממושכת מהוריה ודוני מנסה להסיח את דעתה מהגעגועים בעזרת צפייה בסרט טבע על פינגווינים – חיה שהוא אוהב וקשור אליה עוד מילדותו. השניים לומדים כי גם הפינגווינים נאלצים להתמודד עם פרידות תכופות הכופות על המבנה המשפחתי שלהם צורות קיום משתנות, כאשר הזכר והנקבה מתחלקים בטיפול באפרוח ונודדים לסירוגין למרחק של מאה קילומטרים כדי להזין את עצמם ואת הצאצא המשותף שלהם. סופי מנצלת את ימי המחלה שלה כדי ללמוד כמה שיותר על הפינגווינים, המעוררים אצלה לא רק עניין ורגשות חיבה, אלא תהיות לגבי מצבה המשפחתי רווי השינויים והפרידות.

איור: פלור דה חורה

איור: פלור דה חורה

ההשוואה בין משפחת הפינגווינים למשפחתה של סופי מעלה שאלות כבדות משקל על בחירות הוריות בעולם המודרני. לפינגווינים אין ברירה אלא להיפרד זה מזה ומהאפרוח שלהם לפרקי זמן ארוכים. הם תלויים בפרידה לשם הישרדותם וכפופים לה ככורח גנטי הטבוע ב DNA שלהם. אך מה באשר להוריה של סופי? האם הם מוכרחים לעבוד במקצועות המפרידים ביניהם לתקופות ארוכות כל כך? והאם העובדה שחייהם מעוצבים על ידי בחירה ולא כורח טבע הופכת את בחירותיהם ואת האופן שבו סופי מגיבה להן לפשוטים או מורכבים יותר? ומה אומר כל זה על סדר העדיפויות שלהם ועל אהבתם כלפיה?

הספר עוסק בעובדה כי הורים רבים מציבים את הקריירה (להבדיל מפרנסה) בדרגת עדיפות שווה לשהות עם ילדיהם, אם לא למעלה ממנה. ואן דה ונדל חושף את הקוראים הצעירים, החשים לעתים חסרי שליטה ובחירה בחייהם, ללבטים העומדים מאחורי הקלעים של בחירות מעצבות חיים שמקבלים המבוגרים. הוא דן בבחירות אלו ברגישות וברצינות מנקודת מבטו של הילד ומעודד אותו לתת ביטוי למחשבותיו ותחושותיו בנושא מצד אחד, ולגלות גמישות והבנה ולהיפתח לאפשרות של קבלת חום, אהבה ותמיכה מנוכחות של קרוב משפחה זמין שאיננו הורה מצד שני. עם זאת, הוא אינו נמנע לחלוטין משיפוט. ברור לחלוטין כי דמותו היציבה והאוהבת של דוני היא דגם ההורות הראוי בעיניו, ולקראת סוף הספר הוא שולח מסר ברור לקוראים הצעירים: עליכם לבטא באוזני הוריכם את געגועיכם ואת הקשיים שאתם חווים בעקבות הריחוק מהם. גם מבוגרים זקוקים לפעמים לקריאת השכמה שתרענן את סדר העדיפויות שלהם.

איור: פלור דה חורה

איור: פלור דה חורה

עלילת הספר מתנהלת בקצב איטי מעט בתחילה ולוקח זמן עד שכל הקצוות בה מתחברים ומתבהרים, אך הרגישות והחוכמה בהן מטופל הנושא של קשרי הורים-ילדים שוות בהחלט את הסבלנות. העיצוב הגרפי של הספר, לעומת זאת, הוא תזזיתי וגדוש לעייפה ובו נעוצה נקודת התורפה היחידה של הספר. השימוש במגוון סגנונות – מלל מלווה באיורים, בוקסות מידע צבעוניות, קומיקס משני סוגים – כשכל אלה מתחלפים ביניהם תכופות, הופך את הקריאה לתזזיתית ומעייפת ומסיט לעתים את המוקד מהאמירות הרגישות והחשובות של הספר הזה.

"סופי והפינגווינים" מאת אדוורד ואן דה ונדל, איורים:פלור דה חורה. תרגום: עירית גולן, הוצאת "רימונים" ו"ידיעות ספרים", 2016

"פעם היינו משפחה" מאת ציפי גון-גרוס, איורים: גלעד סליקטר

אחד מכל ארבעה זוגות בישראל מתגרש. הסטטיסטיקה הזו מספרת לנו על מיליוני ילדים שחוו או יחוו בשלב כלשהו של חייהם התפרקות של התא המשפחתי הגרעיני ויציאה למסע התארגנות מחדש, אופרטיבית ורגשית. ספרי ילדים רבים מנסים לשקף את חוויותיהם של אותם ילדים בסיטואציה הטעונה הזו ואולי גם להציע תמיכה בדמות חברים ספרותיים המתמודדים עם אותם אתגרים ממש. מצד אחד, ריבוי ספרים שכאלו הוא מבורך, כמובן, בשל הנתונים שהזכרנו זה עתה, אלא שבו-בזמן הפיכת תופעת הגירושין לשגורה, כמעט טריוויאלית, דורש מהספרים הללו להציע לקוראיהם סיפור טוב באמת שיש בו רבדים נוספים מעבר לתיאור הבסיסי של משפחה מתפרקת.

ספרה של ציפי גון-גרוס, "פעם היינו משפחה", שזכה בפרס אקו“ם לספרות ילדים ונוער לשנת 2015, מנסה לשקף את החוויה המורכבת שעוברים ילדים רבים בעקבות פירוק משפחה ולאפשר לקוראים המצויים במצב דומה למצוא בו את עצמם, אך בפועל עולה מן הקריאה בו תחושה פלקטית משהו, המקשה על ההזדהות עם גיבוריו ומונעת ממנו להפוך לסיפור מעניין באמת.

הוריו של אלון מודיעים לו ולאחותו מיתי שהחליטו להתגרש. ההודעה נוחתת על אלון כרעם ביום בהיר והוא מתקשה להתמודד עם שלל השינויים וההסתגלויות שדורש ממנו המצב החדש. הספר עוסק בתהליכים שעוברים אלון ובני משפחתו מרגע ההודעה על הגירושין הצפויים ועד יום בר המצווה שלו.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הקריאה בספר מעוררת תחושה כאילו נכתב לפי מתכון לסיפור עבור ילדים החווים גירושי הורים, שכן גון-גרוס לא פוסחת כמעט על שום תופעה העשויה להופיע אצל ילד ומשפחה במצב כזה: ההסתגרות והזעם השקט של אלון לעומת הדיבור הבלתי פוסק של אחותו, תחושת הזרות בביתו החדש של האב, היחסים המתוחים בין האם לחמותה, המהירות בה מוצא לו האב בת-זוג חדשה ומפגיש אותה עם ילדיו, האם שמגלה מחדש את חיי החברה שלה וכן התופעות הבריאותיות שהוא ואחותו מיתי סובלים מהן בעקבות המתח המשפחתי. כל אלה יוצרים תחושה של דחיסות עלילתית, כאילו נעשה ניסיון לסמן וי על כל אחד מהם.

פעמים רבות אותו נסיון גובה מחיר מאיכותו של הסיפור ומותיר בו סוגיות שנזרקו לחלל הסיפור ונותרו עומדות בלא שיזכו לפיתוח ראוי, דוגמת ההתאהבות של אלון בבת כיתתו נעמה והאופן שבו יחסיהם מתהווים פתאום בסוף הסיפור ללא כל התפתחות סיפורית ממשית; קייטנת הפסח אצל סבא וסבתא הרצופה אינטראקציות שטוחות ומוחמצות שאינן מצליחות להעביר את המתח המשפחתי המלווה תקופה טעונה שכזו; בעיית ההרטבה של מיתי, שמצוינת במשפט אחד בלבד ואינה זוכה לכל התיחסות מעבר לכך, או העובדה שעל אף אופיה הפתוח והחברותי המנוגד לזה של אלון, היא בוחרת, ממש כמוהו, שלא לשתף את חברותיה במתחולל במשפחתה.

כל הקצוות הפרומים הללו וסיפורי המשנה הבלתי מפותחים דיים הופכים את מערכות היחסים בין הדמויות בספר לשטוחות מעט ודלות בגוונים ייחודיים להן, וגורמות למשפחה המתוארת בספר להראות במידה רבה כמעין "כל משפחה". ייתכן שגון-גרוס בחרה לכתוב אותה כך כדי שתדבר לילדים רבים ככל האפשר, אך התוצאה דווקא מקשה על היכרות של ממש עם הנפשות הפועלות, ומשום כך גם על פיתוח עניין בקורותיהן והזדהות עמן.

"פעם היינו משפחה" מאת ציפי גון-גרוס. הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 2016

"דודה לאה מאת: שומיש" מאת שהם סמיט, איורים: נטלי וקסמן-שנקר

"אם יש את נפשכם לדעת פרטים על אנשים גדולים, אינכם יכולים להטריד את המורים ואת ההורים בשאלות מן הבוקר עד הערב. מוטב לשבת ולקרוא ספר". (לאה גולדברג)

ציטוט זה של לאה גולדברג מופיע בגב ספרה של שהם סמיט, "דודה לאה מאת: שומיש", שבו היא מנגישה את יצירתה וחייה לקוראים הצעירים. מן הקריאה בספר משתקפות אהבתה והערצתה של סמיט ליצירתה של גולדברג ותחושה כי היא מרגישה קירבה עזה לדמותה, הבאה לידי ביטוי בתחקיר עומק המרצף את הספר ברגעים אינטימיים מאוד מחייה של המשוררת. סמיט עוסקת בעדינות וביושר גם בפרקים קשים בחייה של גולדברג, מתוך הבנה כי יש להם משמעות כבדת משקל ביצירתה ובהבנתו של הקורא הצעיר אותה וכן מתוך תפיסה כי הטוב והרע שניהם חלקים בלתי נפרדים גם בחייו של הקורא עצמו.

דודה לאה מאת שומאיש

היא מספרת ברגישות אך מבלי לחסוך בפרטים על החוויה המטלטלת שעברה המשפחה בשל מעצר אכזרי בו היה נתון האב בימי מלחמת העולם הראשונה ושלאחריו לקה בנפשו והתא המשפחתי כולו התערער ולא שב עוד לקדמותו. היא עוסקת ביחסיה של גולדברג עם הגברים בחייה על שלל אהבותיה הנכזבות ובתחושות הדיכאון והרפיון שארבו לה תמיד מעבר לפינה, תוך שהיא שומרת בקפדנות על הרלוונטיות של התוכן והשפה לגילאיהם ולעולמם הרגשי של קוראיה הצעירים.

איוריה של נטלי וקסמן-שנקר מוסיפים לספר עושר של פרטים חזותיים ממאפייני התקופה ומאפשרים לילד להכיר את עולמה של גולדברג לא רק דרך ראשה אלא גם דרך עיניה: נופי ילדותה ונעוריה, תמונה במוזיאון שאהבה במיוחד, האופנות המשתנות סביבה ואיור של חברי חבורת יחדיו הספרותית הנשען כמעט אחד לאחד על תצלום אמתי.

איור: נטלי וקסמן-שנקר

איור: נטלי וקסמן-שנקר

הספר מלווה את גולדברג מיום הולדתה ועד מותה, ומתעכב על רגעים משמעותיים ויצירות נבחרות בחייה. הסיפור מאורגן במסגרת נרטיבית של כתיבת הדברים בידי דמות דמיונית בשם 'שומיש', הנגזרת מתוך ההגדרה שנותנת גולדברג לעצמה בספר "ניסים ונפלאות" כ"דודה של שומיש". בחירתה של סמיט להמחיש את הקשר בין ההתנסויות והתחושות שחוותה לאה גולדברג במהלך חייה שלה ליצירה שלה על-ידי סגנון כתיבה המשתף את הקורא באחורי הקלעים של הכתיבה היא אמנם בחירה מקורית ומעניינת, אך הביצוע שלה מסורבל משהו.

הצבתו של שומיש הדמיוני כקול המספר נועדה כנראה ליצור אצל הקורא תחושה כאילו הוא שומע את סיפור חייה של גולדברג מפי מי שהכיר אותה היכרות אינטימית, אך בפועל הריבוד הזה של סמיט כותבת את שומיש כותב את גולדברג מייצר חציצה בין סמיט לגולדברג ומרגיש פעמים רבות כחוליה מיותרת, המסרבלת את הקריאה. סרבול זה מועצם עוד יותר בשל התזזיתיות המסוימת של קו העלילה, הנע בדילוגים בין פיסות בגדלים שונים מחייה של גולדברג, בעוד דמותו של שומיש מתנצלת על כך שהוא מדלג בין תקופות זמן שונות, פוסח או מתעכב על קטעים מסוימים או מלאה את הילדים במידע רב ולאו דווקא מעניין במיוחד, אך חשוב לעלילה.

איור: נטלי וקסמן-שנקר

איור: נטלי וקסמן-שנקר

אותם הסברים על הבחירות הנרטיביות היו מייגעים פחות ומעניינים יותר לו הוגשו לקורא ישירות מפי סמיט עצמה, ללא הקביים הספרותיים של שומיש, בדומה לאופן שבו כתבה את ספרה הקודם, "אגדת אסטריד", העוסק בסופרת השוודית. גם בספר זה נמצא זליגות מקו העלילה, דילוגים בזמן ומאמרים מוסגרים, אך הקריאה בו זורמת ומושכת יותר בזכות הכתיבה הבלתי אמצעית של סמיט המספרת על לינדגרן.

בשנים האחרונות, מאז מלאו מאה שנה להולדתה של לאה גולדברג, רואים אור מחדש רבים מספרי הילדים שכתבה, במגוון פורמטים חדשים ומחודשים. אולם ספר ילדים המתייחס לדמותה מתוך התבוננות בחייה ובמכלול יצירתה הוא בגדר חידוש חשוב ומרענן, שכן ז'אנר הביוגרפיות לילדים אינו זוכה עדיין להתייחסות נרחבת בספרות הישראלית, ומרבית הביוגרפיות שכבר נמצאות על המדף עוסקות דווקא באישים ממדינות אחרות, רובם מתחומי המדע והפוליטיקה. "דודה לאה" נכנס לכמעט וואקום הזה ופותח לילדים צוהר לחייה וליצירתה של אחת מ"אבות (או אמהות) המזון" של ילדותם, כשהוא מפגיש את עולמה עם עולמם בגובה העיניים.

איור: נטלי וקסמן-שנקר

איור: נטלי וקסמן-שנקר

סמיט כתבה את "דודה לאה" מתוך כבוד והערכה לא רק למושא הספר אלא גם לקוראיו, כשהיא מתמודדת באומץ עם אחד האתגרים הקשים ביותר בכתיבה לילדים – העברה תמונת חיים שלמה, על היופי והכאב שבה, באופן שלא רק יתאים לקורא הצעיר אלא יחדור ללבו. בכך היא מיטיבה לספר את תמצית כתיבתה של גולדברג לילדים יותר מכול.

"דודה לאה מאת: שומיש" מאת שהם סמיט, איורים: נטלי וקסמן-שנקר. הוצאת כנרת, 2016

 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת יחיעם פדן:

    הערכתי מאוד את הביקורת הנוקבת שלך, מור, וגם הסכמתי איתה: "בפועל עולה מן הקריאה בו [בספר פעם היינו משפחה] תחושה פלקטית משהו, המקשה על ההזדהות עם גיבוריו ומונעת ממנו להפוך לסיפור מעניין באמת." אהבתי את דודה לאה, וחסרו לי מאוד יצירותיה לילדים – כל מי שהתאהבה בו במהלך חייה ראוי לקנאה, אבל הוא (הם) ממש לא העיקר.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.