1 ספרות

המהדורה המקוצרת / יותם שווימר

על שלושה ספרים חדשים לילדים ונוער

אוגוסט 26, 2013  

ספרים רבים רואים אור במהלך השנה, ועל מנת לתת מענה והתייחסות ליצירות שיש מה לומר עליהן וחשוב שיהיו חלק מהשיח על אודות ספרות הילדים, החלטנו להשיק מדור חדש. "המהדורה המקוצרת" יתפרסם מעת לעת, בהתאם לצורך והעניין, ובו יתפרסמו לפחות שלוש רשימות קצרות מהנהוג ברשימות ביקורת על ספר בודד המתפרסמות ב"הפנקס". אנו מקווים כי מהלך זה יאפשר בחינה רחבה יותר של ספרות המקור והתרגום המוצעת לילדים ובני נוער, תוך התייחסות לטקסט ואיור במידה שווה.

"ילדה שלא מן העולם הזה" / אהרן אפלפלד, ולי מינצי (הוצאת כנרת זמורה ביתן)

אחרי שכתב עשרות ספרים שיועדו לקהל בוגר, פורסם לפני מספר שבועות ספרו הראשון של אהרן אפלפלד לקוראים צעירים: "ילדה שלא מן העולם הזה", המלווה במספר איורים מצוינים של ולי מינצי בדיו ומכחול. ברשימת ביקורת על הספר שפורסמה במוסף הספרים של עיתון "הארץ", כתבה שרון גבע רבות על המשמעויות הסימבוליות שבטקסט, על הקשרים שבונה אפלפלד בין חיי המסורת היהודית לחילוניות, ועל הצגת האמונה באלוהים אל מול האמונה באדם. אכן, ניתן למצוא את כל אלו בטקסט, אך יצירה ספרותית טובה לא יכולה להסתפק ברובד משמעות עמוק, אלא בראש ובראשונה היא צריכה להיות אמינה, ובאופן מפתיע – אפלפלד מתקשה בכך בבואו לכתוב לצעירים.

עטיפת הספר (יח"צ)

שני גיבורי הסיפור הם אדם ותומס, בני תשע, הלומדים באותה כיתה אך לא היו חברים קודם למלחמה (מלחמת העולם השנייה, כמובן). הם נשלחים על ידי אמהותיהם לזמן לא ידוע ליער לאחר שפורק הגטו, ובכך נקשר גורלם זה בזה. הדיכוטומיה ביניהם ברורה – אחד מעשי מאוד, בעל ביטחון וקר רוח לרוב, והשני עדין וחששן. הם מעבירים את ימיהם בהישרדות במקומות המסתור שלהם, ומתוך כך מתוודעים אחד אל השני. הם גם מסייעים לאדם במצוקה, שהיה מורה בבית ספרם, וזוכים בעצמם לעזרה בידי ילדה מסתורית (אשר משום מה נקרא הסיפור על דמותה, אף על פי שתפקידה בסיפור מבחינת נפח הוא מועט). הסוף הוא טוב: האימהות חוזרות לקחת את הילדים, ואף מצילות את הילדה הרחומה שעזרה להם. אימת השואה מתרחשת ברקע, וכמעט שאינה משתברת פנימה אל המרחב שבו נמצאים הילדים (לפחות לא בעצמתה המזעזעת), אך הפחדים והניפוץ של השגרה שקדמה למלחמה מהווים את עיקר הדיאלוגים בין הילדים.

הפורזץ של הספר, ולי מינצי

הבעיה העיקרית של הסיפור, לטעמי, הוא קול המספר. נדמה כי אפלפלד התקשה במעבר לכתיבה לקוראים צעירים וביקש להסביר ולבאר כל רפליקת דיאלוג. לפיכך נמצא ניסוחים כגון: "[…] אמר אדם, מופתע שמשפט זה יצא מפיו" (מבלי שיהיה לכך צידוק), "דיבר תומס בקול מבוגר", "דיבר אדם כבעל מלאכה שמלאכתו הצליחה", וכן הלאה. המספר מתערב מדי בדיאלוגים הקצרים, וכיוון שהם מהווים את מרבית הטקסט, התערבותו מקשה על היטמעות בסיפור. יתרה מכך, אפלפלד נע בין עיצוב דיבור ילדי (למשל, "גם אותי ציידה אמא כאילו אני יוצא למסע. מה אין בתרמיל שלי….") לדיבור לא ילדי כלל – גם אם לוקחים בחשבון את הרצון להגביה את המשלב נוכח התקופה (למשל, "אני קצר ראייה לדאבוני"). המעברים הללו יוצרים טקסט לא אחיד ברמתו, ובעיקר – לא מספיק משכנע. לעתים אפלפלד מספק לנו פסקאות יפהפיות, אך הדבר רק מדגיש את הפער בין הקטעים המוצלחים לקטעים המוסברים מדי, המתווכים מדי, שאינם מותירים מקום להבנה עצמאית של הטונציה של הדיבור והרגש המפעם בדמויות. והנה דוגמא לפסקה יפה: "בתוך כך הגיע אל העץ שיש לו צמרת עגולה, הניח את התרמיל לרגליו, הסתכל סביבו ואמר, אין שום שינוי כאן. אותו היער, רק ההורים אינם איתי".

איור: ולי מינצי

איוריה של ולי מינצי לספר זה הם נפלאים, והחיסרון היחידי בהם הוא מספרם המועט לאורך הספר. על אף עיצוב העטיפה שאינו מוצלח כלל (ומשלב בין שני איורים מפנים הספר שנצבעו), הפורזץ הוא אחד היפים שנדפסו כאן, ואיורי הפנים מרהיבים ומפתיעים בעצמה הרגשית שהם מעוררים. העדינות והחוכמה שמאפיינים את איוריה בולטים במיוחד נוכח הטקסט החלש שכתב אפלפלד. הוא אמנם הציב מערך סימבולי מעניין (שלא בטוח שיובן על ידי הצעירים, אבל יש לו ערך, כמובן) והצליח ליצור מתח מסוים חרף היעדרה של אלימות בוטה שהתקיימה סביב הילדים בתקופת מסתורם, אבל הסיפור עצמו לא אמין דיו, לא מצליח לגעת בלב הקוראים, לדעתי, משום שהוא מעושה ומתווך מדי על-ידי המחבר. זהו לא סיפור של ניואנסים, אלא סיפור דרמטי מאוד, גם אם לא מתרחשים בו הרבה דברים, ובעיצוב של דרמה משכנעת שהופכת את גיבורי הסיפור לדמויות חיות ומלאות – אפלפלד אינו מצליח להגיע לרמה גבוהה דיה.

"ילדה שלא מן העולם הזה" מאת אהרן אפלפלד, איורים: ולי מינצי. עריכה: יעל גובר, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013.

 

"קלמנטיין והאסיפה המשפחתית" / שרה פניפקר, מרלה פרייזי (תרגום: אסנת הדר, הוצאת מטר)

אם אינכם מכירים עדיין את קלמנטיין, עזבו הכול וגשו לקרוא את כל ספרי הסדרה המצליחה, שכתבה שרה פנינקר ואיירה מרלה פרייזי – אשר מוכיחה בעבודתה בספרי הסדרה עד כמה איור ריאליסטי עדין ומעוצב כהלכה יכול לעשות פלאים בספרות לקוראים בגילי בית הספר היסודי. לאחרונה ראה אור הספר החמישי בסדרה, "קלמנטיין והאסיפה המשפחתית", בתרגומה המצוין כתמיד של אסנת הדר. במיטב מסורת הסדרה, העלילה נסובה סביב ציר מרכזי אחד, אך במקביל לו מתרחשים אירועים ברמות שונות של חשיבות, ופניפקר מצליחה לחבר בין כל עלילות המשנה והסיפורים בקלילות, עם הרבה הומור והבנה נכונה מאוד של בניית סיפור. בספר החדש מתבשרת קלמנטיין כי אמה בהריון, והדבר מזעזע את עולמה. העיסוק בנושא כה שחוק – גם בספרים לגילי 9 ומעלה – הוא בגדר "ירייה ברגל", אך פניפקר מצליחה לתאר בדיוק רב את התחושות המלוות את הידיעה ונמענת לחלוטין מדידקטיות. היא לא מוליכה את דמותה של קלמנטיין לעבר השלמה חינוכית משמימה, כי אם אופייה הייחודי של קלמנטיין הוא זה שמתווה את העלילה וההתמודדות (המשעשעת ומכמירת הלב כאחד) עם ההבנה כי המשפחה עתידה להשתנות.

עטיפת הספר (יח"צ)

פניפקר היא אשפית בבניית דמויות, גם השוליות ביותר. כל דמות מעוצבת בצורה מצוינת, על פי אופייה, סגנון דיבורה והתנהגותה הרווחת. עיצוב משכנע זה תורם רבות לעיצוב המוצלח של הסצנות, הרגשיות וההומוריסטיות כאחד. הן נבנות מתוך אופיין של הדמויות ולא נכפות עליהן והתוצאה היא טקסט קולח מאוד, מהנה לקריאה ומרשים מבחינת ההבנה העמוקה שמציגה פניפקר את הסיטואציות השונות.

איור: מרלה פרייזי

"הדבר הראשון שמרגרט אמרה כשהיא התיישבה לידי בהסעה ביום שני בבוקר היה שאני נראית נורא. 'יש לך שקיות מתחת לעיניים ועור חיוור. שום טיפה של זוהר. מה קרה?'. 'אני הרוסה,' אמרתי לה. 'ההורים שלי תלו את שלט האסיפה המשפחתית שלנו! ואני צריכה לחכות עד הערב כדי לגלות אם הסתבכתי בצרות'." כך נפתח הסיפור המשעשע והמקסים הזה, וכבר בפסקה זו מציגה פניפקר את מערכת היחסים בין קלמנטיין לחברתה, את סגנון הדיבור והמבע הספציפיים, ובעיקר – את התכונה הילדית כל כך לדרמטיזציה של התרחשויות. לאורך כל הספר נעה פניפקר בין עיצוב אמין של אותה דרמטיזציה – בעיקר על ידי הדיבור בגוף ראשון של קלמנטיין – ובין הצפה של תחושות לא נעימות וקשות בתיאור כן וישיר, ללא תיווך דידקטי של מספרת. כשאנו מוסיפים לכך גם את ההומור השנון, ואת הסביבה החמה והידידותית סה"כ שבה חייה קלמנטיין (והרי אין צורך בדרמה סוערת ובמפגש עם טיפוסים בעייתיים בכדי לכתוב סיפור עלילתי דרמטי ומרגש), מתקבל ספר שפשוט כיף לקרוא, ותוספת משובחת לסדרה שמדגימה כיצד כותבים היטב לקוראים צעירים מתוך הבנה עמוקה לנפשם.

"קלמנטיין והאסיפה המשפחתית" מאת שרה פניפקר, איורים: מרלה פרייזי, תרגום: אסנת הדר. הוצאת מטר, 2013.

 

"מונו הוא לא ארנב (ואני בכלל לא מעוניינת לדבר עליו עכשיו)" / גור אילני, הדר ראובן (הוצאת טל מאי וידיעות ספרים)

ספר ביכורים הוא תמיד יצירה מסקרנת, על אחת כמה וכמה (עבורי, לפחות) כשמדובר בספר המיועד לראשית קריאה. ספרו של גור אילני, בעל השם המצוין "מונו הוא לא ארנב (ואני בכלל לא מעוניינת לדבר עליו עכשיו)" שאיירה הדר ראובן, הוא ספר מפתיע ושונה למדי בינות כתבי היד שרואים אור, גם משום הנושא של העלילה וגם משום סגנון הכתיבה ואופן ההתייחסות למתרחש. גיבורת הסיפור היא קוקית, ילדה עצמאית ודעתנית, שלה בובת פרווה בדמות ארנב המכונה מונו. היא מתעקשת לקחת אותו לבית הספר, חרף מחאות המבוגרים, אך עליה להחזיר את היצור העצלן והנודניק הזה, שאתו היא מתקשרת כמו שרק ילדים יכולים, לארץ ארנוביה. כאשר היא מבלה אצל דודה (בן דמותו של הסופר?), היא יוצאת למסע קצר אבל דחוס ברגש ובהפתעות, במטרה למצוא את ארנוביה. היא פוגשת בחתול מסתורי, המתגלה כמשהו אחר לגמרי, עוברת תהליך מסוים ביחסה למונו, כאשר בסוף הסיפור – שאותו לא נגלה – מתחולל מהפך מפתיע.

עטיפת הספר (יח"צ)

הספר לוכד מיד את תשומת הלב. הפתיחה המצוינת שלו, שהיא דרמטית ותזזיתית, מכניסה אותנו בן רגע לעולמה של קוקית, ומציגה לנו את דמותה בצורה חכמה ואף משעשעת. דמותה הכתובה משכנעת דווקא משום שהיא נעדרת התבוננות פסיכולוגית מצד המחבר, וכיוון שהיא משתנה לאורך העלילה מתוקף רצונותיה וגחמותיה. היא אינה זקוקה לתיווך של מבוגרים כדי לנוע בעלילה, אלא עושה הכול בכוחות עצמה, מה שמוביל למגוון רחב של תגובות והתנהגויות. אילני מצליח לעצב את דמותה ואת הסיפור כולו בקלילות נעימה, בהומור עדין ומתוך תפיסה חכמה של העולם הפנימי והנפשי של קוקית והשפעתו על המציאות שבה היא פועלת.

איור: הדר ראובן, טקסט: גור אילני

אף על פי שלקראת סוף הספר ישנה ירידה מזערית ברמתו, והטקסט הופך להיות מפוזר במקצת, סופו של הסיפור מעניין מאוד מבחינת ההחלטה של אילני כמו להשאיר בכוח את קוקית בעולם שהיא מבקשת במידה מסוימת להתנער ממנו. זוהי החלטה מפתיעה הן מבחינה ספרותית והן מבחינה אידיאולוגית ויש בה, לטעמי, ערך רב, כיוון שהיא מונעת מהסיפור ליפול לבנאליה ולתבניות מוכרות. סגנון כתיבתו של אילני אף הוא בולט בהיעדר תבניתיות, והוא הוציא תחת ידו טקסט קולח ומשכנע, שמושפע ודאי מכתיבה של נורית זרחי בהתמקדות בפן המנטאלי של הסיטואציות ולא בפן הדרמטי-עלילתי.

איור: הדר ראובן, טקסט: גור אילני

איוריה של הדר ראובן בספר מעניינים גם כן. דמותו של מונו שובת לב ומשעשעת, ודמות הילדה מנכיחה סופית את טיפוס דמות הילדה הקבוע של ראובן, שיש בו מידה לא מבוטלת של שונות וויזואלית מהעיצובים הרווחים. לשמחתי, הספר משופע באיורים, כיאה לספר ראשית קריאה מוצלח. הם אמנם לא מוסיפים לו פרשנות, אבל בחירת הצבעים של ראובן (שחור, לבן, צהוב-חרדל) והחלוקה הנכונה מאוד לכפולות ואיורים קטנים הפזורים לאורך הטקסט – מוצלחות למדי. הם מתאימים, לדעתי, לעולם שברא אילני בכתב, ויוצרים יחד ספר שמהנה לקרוא ומהנה גם להתבונן בו. כתיבתו השנונה של אילני, הבריחה מהדידקטיות והצגת סיפור מרתק ושונה מבחינת הסגנון, יוצרים ציפייה גדולה לקראת יצירותיו העתידיות.

"מונו הוא לא ארנב (ואני בכלל לא מעוניינת לדבר עליו עכשיו) מאת גור אילני, איורים: הדר ראובן. עריכה: רונית רוקאס, הוצאת טל מאי וידיעות ספרים, 2013.

יותם שווימר – עורך עצמאי ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מונו הוא לא רק ארנב הוא סיפור מקסים ומרתק, הוא מיוחד ויש בו משהו מאוד עכשווי עם ניחוח של פשטות וילדות של פעם. המון ורגישות אבל מעודנת כזאת בלי דרמות מיותרות, אהבתי מאוד את האיורים שמוסיפים מאוד לאווירה.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.