3 ספרות

המהדורה המקוצרת / יותם שווימר

על הספרים "אילו הייתי אריה", "שושה" ו"איזה יום"

ספטמבר 7, 2016  

ספרים רבים רואים אור במהלך השנה, ועל מנת לתת מענה והתייחסות ליצירות שיש מה לומר עליהן וחשוב שיהיו חלק מהשיח על אודות ספרות הילדים, החלטנו להשיק את מדור "המהדורה המקוצרת". המדור יתפרסם מעת לעת, בהתאם לצורך והעניין, ויכלול לפחות שלוש רשימות קצרות מהנהוג ברשימות ביקורת על ספר בודד המתפרסמות ב"הפנקס". אנו מקווים כי מהלך זה יאפשר בחינה רחבה יותר של ספרות המקור והתרגום המוצעת לילדים ובני נוער, תוך התייחסות לטקסט ואיור במידה שווה.

"אילו הייתי אריה" מאת חנה גולדברג (איורים: אביאל בסיל)

אנחנו רוצים לנסוך בילדים שלנו ביטחון. לגרום להם לאהוב את עצמם, להרגיש בנוח עם מי שהם, ולהעניק להם את מתנת הערך העצמי (מישהו אמר "ילד של אבא"?). כך, ספרות הפעוטות הסנטימנטלית, דוגמת "תנחש כמה אני אוהב אותך" של סם מקברטני, שמטרתה להדק את הקשר הבינדורי והדינמיקה של הורה-ילד, היא בה בעת ספרות דידקטית שמבקשת לחזק את הילד ולהעניק לו את הביטחון שתמיד יהיה מי שיקבל אותו ויעטוף אותו באהבה. ומה בנוגע לספרים שמעבירים מסר ברור לקטנטנים שעליהם לאהוב את עצמם? מה הערך הגלום במעשה הזה, והאם הוא ספרותי או רק פסיכולוגי? ואולי בעצם זו מעין ספרות אגואיסטית שמשתמשת בטקסט ספרותי כדי להעצים את הפעוט?

אלו הייתי אריה עטיפה

עטיפת הספר (יח"צ)

"אילו הייתי אריה", ספרה החדש של חנה גולדברג, שאייר אביאל בסיל, הוא ספר הכתוב בתבנית של ספרות כזו. הספר ראה אור במהדורת קרטון, אך הוא עונה באופן חלקי על שני הקריטריונים שציינה תמר הוכשטטר ברשימתה על ספרי קרטון מוצלחים: הטקסט בכל כפולה לא עולה על ארבע שורות (פרט לחריגה אחת, שהיא באמת פחות מוצלחת), וחלק מהקטעים – כאשר קוראים אותם בקול רם – מתנגנים במוזיקליות נעימה. אולם קטעים אחרים – חלשים.

בשונה מספרי קרטון ישראליים עכשוויים, כמו "אבא! אבא!" של נירה הראל, או "בדיוק בזמן" של אורית ברגמן, לא מדובר בסיפור עלילתי, אלא במערכת סיפורית אפיזודלית בעלת מבנה קבוע. כל כפולה מביעה את תהייתו (משאלתו?) של המספר מה היה קורה אילו היה חיה ("אילו הייתי אריה / היה לי ראש כזה גדול / שלא הייתי מצליח לחבוש / את הכובע הכחול"; "אילו הייתי בבון / הייתי הולך עירום כל הזמן / ולא היה אכפת לי / שרואים לי את הישבן"). לעתים גולדברג מאמצת אלמנט מרכזי של החיה (קוטנה של נמלה, הינשוף כחייה לילית) ליצירת סצנה משעשעת, ולעתים הקישור מעט רופף, והמיקוד הוא השעשוע ("אילו הייתי ג'וק / הייתי מתחתן עם ג'וקה / ולא הייתי נגעל / לתת לה נשיקה").

איוריו של בסיל מוצלחים מאוד, ואין ספק שסגנונו והצבעוניות העזה של האיורים, מתאימים מאוד לקהל היעד. אולם גם במקרה זה, יש פער בין כפולות מצוינות לכפולות מעניינות פחות. הכפולות של האריה, הציפור והנמלה טובות במיוחד, אולי גם משום שהטקסט שלהן מוצלח, ובשתיים הראשונות מהדהדת השפעה של המאייר הצרפתי מרק בוטוון על בסיל, בדמותו של האריה ובדמויות המשנה. אלו כפולות מוצלחות בין השאר גם משום שההומור עובר היטב גם בטקסט וגם באיור.

אילו הייתי ציפור כפולה

אולם היעדר אחידות ברמה הוא לא העניין העיקרי בספר, שכן מטרת האפיזודות החביבות הללו להוביל לכפולה האחרונה:

אלו הייתי אריה כפולה אחרונה

מדוע מכל החיות שסביבו, אוהב הילד המספר להיות הוא עצמו? הרי הביטוי "אילו הייתי", החוזר כמנטרה לאורך הסיפור, טומן בחובו גם את מורת רוחו של הילד מכך שאומרים לו שהוא עושה שטויות, שעליו לצאת מן המים, שהוא לא יכול להישאר ער עד מאוחר, או את כמיהתו להתל באחרים או סתם להשתזף בכיף. המעבר החד למסר ההעצמה והאהבה העצמית (אפילו במובן החיובי שלה), מפתיע ולא משכנע. להפך, נדמה שהרבה יותר מהנה להיות בבון שלא "עושה חשבון" או צפרדע שקופצת לשלוליות. כאשר המסר גובר על האמינות של הסיפור – וכן, אמינות כזו חשובה גם בספרי פעוטות – אנו נותרים עם צל חיוור של העולם המשעשע והמלהיב שנגלה לנו לפני שהוטח המסר בצורה ברורה כל כך.

אילו הייתי נמלה כפולה

כמה נהדר היה אילו הספר היה מציג רק את הדמיון הפרוע של הילד המספר, וחוגג את האפשרויות המלהיבות בחילוף זהויות עם חיות – מצב שכיח למדי בקרב ילדים קטנים. ומה בעצם הסכנה הגדולה? האם כך היה הפעוט חושב שלא טוב להיות הוא עצמו? האם תפקיד הספרות ללמד את הילדים שעם כל הכבוד, תמיד צריך להסתפק במה שיש ולאהוב את עצמך גם אם אתה לא יכול להתחתן עם ג'וקה? בשונה מהשיר "אני אוהב" של יהונתן גפן, לדוגמה, שם מונה הילד הדובר את הדברים האהובים עליו, ומקנח באהבה עצמית חיננית, שיש בהבלטתה הגיון פנימי ואפילו הפתעה מרעננת, ב"אילו הייתי אריה", לא ניתן לקרוא את המעבר אל האהבה העצמית אלא כמסר חינוכי, שאולי מעצים במידה מסוימת את הפעוט, אבל מחליש את הספר.

"אילו הייתי אריה" מאת חנה גולדברג, איורים: אביאל בסיל. עריכה: דלית לב, הוצאת עם עובד, 2016

"שושה" – כתבה ואיירה: גיל-לי אלון קוריאל

ספר הביכורים של המאיירת גיל-לי אלון קוריאל כסופרת, "מאחורי הדלת יש שביל", היה מרענן ועשוי היטב, מכל הבחינות. עתה רואה אור ספרה השני כסופרת/מאיירת, "שושה" שמו, כשם גיבורת הסיפור, ובאופן בלתי נמנע עולה השאלה האם שימרה אלון-קוריאל את האיכויות שהציגה בספרה הראשון?

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

שושה, כמו הרבה נסיכות ספרותיות מהשנים האחרונות, לא הולכת בתלם. בניגוד לאחיותיה שנענות לקודים המלכותיים, שושה (שיש לה כמובן "רעמת תלתלים פרועה וחיוך שובב") היא אמנית, ואהבתה לציור מנטרלת את ההערות המעליבות של אחיותיה הנסיכות. שושה חולמת להיות ציירת מפורסמת, "ששרים ומלכים באים מרחוק כדי שתצייר אותם", וכיאה לאמנית אמתית, תהליך היצירה אינו פשוט עבורה, והיא מקמטת וזורקת רבים מציוריה, ולא מראה אותם לאיש. לקראת יום הולדתה, נשלחת שושה לסבתה, כדי שיוכלו לנקות ולצבוע מחדש את חדרה המבולגן. כשנמאס לה, היא חוזרת לארמון לחדר ריק שקירותיו לבנים, כמו קנבס שטרם ציירו עליו. ואכן, עד מהרה, מוצאת עצמה שושה מציירת על הקיר, ולהפתעתה, כאשר השר ועוזריו מגיעים לביקור בחדר, כולם מתפעלים מהציורים, ושושה חווה לראשונה גם חשיפה של אחרים לאמנות שלה, וגם הכרה (ממסדית ממש) בכישרונה, דבר שמתעצם בסיום הסיפור, שבו נראית שושה על גבי כדור פורח, צובעת ענן, לאחר שציירה – באישור חגיגי מהמלך – על כל הארמון.

unnamed (3)

זהו סיפור ארס פואטי במידה מסוימת, שכן הוא עוסק במעשה היצירה, ואלון-קוריאל אף מגלמת אותה באופן וויזואלי כשהיא משתמשת בסגנון איור שונה – ילדי יותר – לציור הקיר של שושה (במהלך שמזכיר את העבודה של אוליבר ג'פרס ב"הצבעים בשביתה"). אולם אחד האלמנטים המהותיים ביצירות ארס פואטיות נעדר מהספר הזה, והיעדרו פוגם גם באפקטיביות של המהלך הפואטי וגם בעלילה כולה: למעשה, אין באמת קונפליקט בסיפור.

unnamed (5)

שושה לא מתנהגת כפי שמצופה מנסיכות, אך אין לזה השפעה עליה, אפילו ה"עקיצות" של אחיותיה אינן מערערות אותה. כאשר היא נשלחת לסבתה ומבלה אתה בנעימים (הנפח שמוקדש לסצנות הללו מופרז, לדעתי), ברגע שנמאס לה – אין גורם מעכב, והיא חוזרת מייד לביתה. וכך הלאה: לא רק שהקיר הלבן אינו נושא את אימת הדף הריק המוכרת כל כך (כפי שגם המחיקות של ניסיונות הציור שלה נדמים כבלתי משמעותיים), העובדה ששושה עוברת על החוקים ומציירת על הקיר לא נתקלת בתגובה עוינת אלא דווקא בהתלהבות מצד השר ופמלייתו (מדוע בכלל השר מגיע לחזות בשיפוץ חדרה של הנסיכה?) וגם מצד ההורים, שמחבקים בחום את בתם המוכשרת.

אי הימצאותו של קונפליקט בסיפור מרחיק אותנו מהדרמה הרגשית העזה שטמונה במבנה העומק של קורותיה של שושה, האמנית בהתהוות, והוא גם גורם לסיפור לנוע על מי מנוחות. אמנם הטריגר לציור על הקיר קשור לזהותה כ"כבשה" (שם גנאי שמוצמד לה על ידי אחותה והופך לסמן המייחד אותה, ומשום כך – לכוח פנימי), אבל הקישור הזה חלש ולא מפותח מספיק. ייתכן והעובדה שמדובר בנסיכה גם כן אינו תורם לסיפור, משום שההרחקה לעולם האגדתי שיש בו ארמון ונסיכות ושרים חובבי אמנות, דווקא יוצרת את התחושה שבעצם לנסיכות די קל להגשים את חלומותיהן בסופו של דבר, ושגם אם את קצת שונה, לא תתקלי בבעיות של ממש בדרך. כאמור, אם את נסיכה.

unnamed (6)

ומדוע אני מתעקש על אותן בעיות? לא בגלל שהכרחי לחשוף את הילדים לכך ש"הדרך ארוכה ומפותלת", אלא כיוון שבמתכונתו הנוכחית, הסיפור חסר דרמה של ממש, ובשל כך נעדרים מהעלילה מתח והתרגשות, ובהתאמה, הצלחתה של שושה עלולה להתקבל בניד ראש ותו לא. בספרה הקודם, אלון-קוריאל היטיבה לבטא מתחים רגשיים והתרגשות ילדית דרך עלילה מינימליסטית וביטוי וויזואלי מדויק מאוד. הפעם, הסיפור על האמנית הצעירה נותר מרוחק מדי, וגם האיורים אינם מפגינים את מלוא כישרונה של אלון-קוריאל כמאיירת – ייתכן משום הפורמט הגדול והארוך של הספר, המחייב למלא שטח גדול מדי, בעוד קוריאל מצטיינת באיור סצנות ודמויות קטנות – כך שאופן מסירת הסיפור בשני הפנים – טקסט ואיור – לא מבטא את המורכבות המתבקשת כל כך.

"שושה" – כתבה ואיירה: גיל-לי אלון קוריאל, עריכה: יונה טפר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016

"איזה יום" מאת עינת א. שמשוני (איורים: שמעון אנגל)

כולנו מכירים את זה – כשאצלנו מבאס ושום דבר לא הולך, מישהו אחר, אפילו קרוב מאוד אלינו, דווקא חווה יום מוצלח למדי. על הפער המשעשע והמרגיז הזה כתבה עינת א. שמשוני בספרה החדש, "איזה יום", שאייר שמעון אנגל.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

זהו ספרה השני של שמשוני, שרואה אור שבע שנים לאחר "מסרגות הפלא של סבתא", שאותו גם איירה. בדומה לספר הראשון, היפה, גם ב"איזה יום" בולטת הנימה העוטפת והעדינה של המספרת, המגוללת את הסיפור באהדה לדמויות – חמלה נעימה כלפי מר בוים, שעובר עליו "יום נורא", ושמחה עם הילד יויו, שעובר עליו "יום נפלא".

שני הנרטיבים שבסיפור הם תמונת מראה – אל מול כל דבר מרגיז, רע, מתסכל שקורה למר בוים באותו יום חורפי שעליו מסופר, מוצגות ההנאה, ההתלהבות והשמחה של יויו (לעתים מאותם דברים ממש, כמו גשם או כריך גבינה – מר בוים שונא, יויו אוהב). שמשוני שומרת על התבנית המוכרת, וכצפוי, השניים נפגשים בהפתעה, כאשר מר בוים נמצא בנקודה הנמוכה ביותר של היום, תרתי משמע, כשהוא שרוע על הכביש לאחר שהחליק בתוך שלולית "וכל המצרכים שזה עתה קנה התפזרו סביבו". או אז מופיע יויו כמעין מלאך שומר, עוזר לו לקום, מציע לו חתיכת שוקולד, והופך את היוצרות. מבלי שיהיה מודע לכך, הוא תורם לשינוי מצב הרוח של מר בוים, בעוד סוף הסיפור מתאר את הדומות במצב הרגשי אצל שני הגיבורים, הנמצאים מאושרים כל אחד בביתו.

01_small

תמונת מראה

תמונת מראה

עקבית לתפיסת עולמה כפי שמתבטאת ביצירתה עד כה, "איזה יום" מציג בדומה לספרה הראשון של שמשוני, גישה שמאמינה בכוחו של האינדיבידואל להשפיע על הזולת. כמו אותה סבתא טובת לב שמחממת את גופם ואת לבם של אנשים על ידי סריגה (ולמעשה, על ידי הקשבה, הכלה ונתינה), כך גם יויו הילד, גיבור הספר החדש, משפיע על יומו של מר בוים כקרן אור ביום סגריר – ולראייה, הביטוי הוויזואלי של אנגל לסצנת המפגש בין השניים. יויו אינו יודע שעזר למר בוים מעבר לפעולה הפיזית שביצע, ובכלל – השניים אינם מודעים זה למצבו של האחר, וכך חומק הסיפור מטון דידקטי וממוסר השכל, ומתקיים בתוך עולם סיפורי שלם ומגובש.

07_small

איוריו של אנגל לסיפור עוקבים אחר ההתרחשות באופן צמוד למדי, וללא תוספות שמגבירות את העניין בו או חושפות רבדים נסתרים. הבחירה לאייר את הסצנות של מר בוים בגוונים אפורים וחומים, ולעומת זאת, את הסצנות של יויו בדגש על צהוב וטורקיז, הולמת את הפער בין עולם הרגש של כל דמות באותו יום ממש.

אמנם יש חריגים בין הספרים שרואים אור בהוצאה עצמית, אך מרביתם לוקים בחסר מבחינת רמת ההפקה ואיכות הטקסט. גם במקרה זה, על אף החן שבסיפור והנימה המוצלחת שבה הוא נמסר, ניכר כי עבודת עריכה היתה משפרת את הטקסט, שלעתים הוא דיווחי מדי, או שמלים זהות נמסרות בסמיכות ובולמות את הקצב של הסיפור. אולם למרות בעיות אלו, "איזה יום" מציע אפשרות ספרותית לטקסט שהערכים הגלומים בו לא באים על חשבון הסיפור עצמו, וגם אם הוא עצמו אינו מקורי כל כך, הקריאה אותו מהנה למדי.

"איזה יום" מאת עינת א. שמשוני, איורים: שמעון אנגל. הוצאה עצמית, 2016

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. מאת עטרה:

    נהדר, יותם. ובלי קשר, מסכימה עם כל מלה :)

  2. מאת יסמין:

    ההשוואה המתבקשת, לפחות בעיני, היא לשירו הנפלא של ע.הלל "מזל שאני אני" :)

  3. מאת יסמין:

    התכוונתי בהשוואה ל"אילו הייתי אריה".

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.