5 ספרות

המהדורה המקוצרת / מור פוגלמן-דברוקין

על הספרים "זאב! זאב!", "שר הילדים" ו"הלב שלי קופץ וצוחק"

אוקטובר 25, 2016  

"זאב! זאב!" מאת ורוניק קפלן וגרגורי מביר

ספרות אימה היא אחד הז'אנרים הפופולריים בקרב ילדים ומבוגרים גם יחד, וכל רשימת רבי מכר מתנאה בספר אימה אחד לפחות. כולנו נהנים לקרוא ולפחד – הקריאה בסיפורים הללו מספקת אפשרות להתעמת עם חרדות ופחדים, לעבד אותם מתוך המרחב הביתי המוגן וליהנות מהתענוג הנדיר של האצת הדופק, הזרמת אדרנלין ותחושת "אקשן", ללא הצורך לשאת בהשלכות של אימה ממשית.

גם הגדיים ויולט ואוסקר, גיבורי הספר "זאב! זאב!" מאת ורוניק קפלן וגרגורי מביר, אוהבים את הריגוש שבפחד. כשהם בוחרים לשמוע סיפור על זאב רשע ואבא תיש חושש שהוא מפחיד מדי עבורם, הם מכריזים פה אחד: "זה כיף לפחד, אבא!".

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

במהלך שעת הסיפור נצבעים רחשי הבית והיומיום בצבעי הפחד של הגדיים הקטנים (ולא רק שלהם), ומטשטשים את הגבול בין מציאות ודמיון. על מנת ליצור את התמהיל המדויק של פחד ושליטה שמספק סיפור מפחיד מוצלח, גייסו קפלן ומביר את הזאב הרשע האולטימטיבי של עולם המיתוסים והמעשיות, בהם הוא מופיע כסמל לרוע, חמדנות, מניפולטיביות ותאווה, אך גם ככזה שניתן להערים עליו ולנצחו. ואכן, הספר מהדהד את הדפוס הקבוע המתקיים ברוב המעשיות בהן מופיע זאב: ראשית, דמות מבוגר מזהירה את ילדהּ מפני הזאב, לאחר מכן הזאב מפעיל על הדמויות מניפולציות ומשחקי תעתוע, בשיאו של הסיפור הוא מאיים עליהן פיזית, ולבסוף הן מערימות עליו, מכריעות אותו, והסדר מושב על כנו. כך קורה במעשיות דוגמת "כיפה אדומה" ו"הזאב ושבעת הגדיים הצעירים", ש"זאב! זאב!" מתכתב אתה באמצעות הבחירה לאייר את ויולט ואוסקר כגדיים ואת אביהם כתיש.

zeev1

אלא ש"זאב! זאב!" אינו משלים את הדפוס המוכר, כי אם פורם את סופו: אביהם של הגדיים, שעד עתה הרגיע את ילדיו ועשה רציונליזציה לפחדיהם, חווה את הפחד בעצמו ברגע שמזכיר סוף פתוח של צ'יזבט, בו "הרוע" עדיין אורב שם בחוץ. אז מתרחש היפוך תפקידים, והגדיים/ילדים הם שמזכירים לאב: "זה סיפור. רק סיפור".

על אף שהקורא הצעיר ישתעשע מסיום הסיפור המבהיל בהקלה מצחיקה, הן בזכות האיור בו האבא מתחבא תחת הכריות בעוד הגדיים צוחקים, והן בזכות האמירה כי גם מבוגרים פוחדים לפעמים וזה טבעי ו"בסדר" לפחד, יש בסצנה הזו גם משהו מערער: הסדר אינו שב על כנו בסוף הסיפור, והקצוות בקרב מול הפחד נותרים פרומים מעט, כיוון שהמבוגר – שאמור להגן על הילדים ולהוביל את הניצחון על הזאב (כמו הציד ב"כיפה אדומה" או האם-העז ב"הזאב ושבעת הגדיים הצעירים") – מאבד את עשתונותיו והילדים הם שצריכים להרגיעו.

zeev2

קפלן ומביר רקמו חיבור משובח בין טקסט לאיור המעורר רגשות עזים ומגוונים והזדהות רבה מצד המאזין/הקורא, אך לא העניקו לו אפשרות לירידה מוחלטת מרכבת ההרים הזו, בשל הסוף שבחרו לו. סיפור בו המבוגר האחראי מאבד את עשתונותיו ברגע האמת, הוא כבר סיפור מפחיד באמת.  שבירת הדפוס המוכר בסיפורים מפחידים לילדים וההימנעות מקתרזיס מובהק של הבסת גורם הפחד, גוזלת מהקוראים הצעירים את הנחמה שבהישענות על תושייתו וגבורתו של המבוגר, שהיא חלק משמעותי כל כך בסיפורים מסוג זה.

"זאב! זאב!" מאת ורוניק קפלן וגרגורי מביר, תרגום: נעמי בן גור. ספרית פועלים, 2016

 

"שר הילדים" מאת לאה גולדברג, איורים: ניב תשבי

בשנת 1949 ראה אור לראשונה "מה עושות האיילות"- ספר שירים מפרי עטה של לאה גולדברג לילדים. אחד השירים מתוכו, "שר הילדים", רואה עתה אור כספר בפני עצמו, עם איוריו של ניב תשבי. המעבר משיר המופיע כחלק מקובץ לפורמט של ספר בו מופיע הטקסט לבדו, מעלה את השאלה עד כמה הוא מצליח לעמוד בזכות עצמו. במקרה של "שר הילדים", התשובה לכך נעוצה, לדעתי, ביחסים בין הטקסט לאיור.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

השיר מתאר את שר הילדים אפוף המסתורין, הגר "אצלנו בשכונה", נחבא ביום ופועל בלילה, כאשר הוא מציץ לתוך חלומותיהם של ילדים על מנת לעזור להם להגשימם כשיגדלו. דווקא גולדברג, מי שהפוזיציה הביוגרפית הלא אמהית/ דודתית/ סבתאית שלה אפשרה לה מערכת יחסים שונה ורעננה עם ילדים, ושמתוכה נבע קול של מבוגר יוצא דופן המבין באמת את המתחולל בנפש הילד, משמיעה ב"שר הילדים" קול "דודתי" קונבנציונלי מאוד.

הבחירה בדמות מבוגר, שלא זו בלבד שהוא צופה/מחטט בנפשו ובחלומותיו הכמוסים של הילד כשהוא נמצא במצב פסיבי ובלתי מודע של שינה, אלא מעז גם לשפוט ולדרג את אותה נפש ("והיה אם החולם בעיניו ייטב, יעזור לו לקיים את כל חלומותיו"), מעלה בדמיון שיחה שגורה של דודה מבוגרת הצובטת בלחייו של הילד וחוקרת אותו: "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?".

sar

ההתבוננות בחלומותיהם של הילדים בעזרת ראי היא פולשנית משהו, ממש כמו שאלותיהם של אותם מבוגרים המרשים לעצמם לנבור בנפשו של ילד שהם כמעט זרים לו; כאילו חלומות ושאיפות אינם דבר אינטימי ועדין כל כך. בנוסף, עצם השימוש בראי מרמז במידה מסוימת על האפשרות שהמבוגר ממילא לא רואה באמת את חלומותיו של הילד, אלא בעיקר את עצמו ואת נקודת מבטו שלו עליהם. זוהי הנקודה היחידה בספר בה נדמה לרגע שאולי גולדברג אינה מזדהה עם נקודת מבטו של שר הילדים ומבוגרים בני דמותו על עולמו של הילד, אלא דווקא מבקרת אותה.

אולם התחושה הזו נמוגה מיד עם המשך תיאורו של השר, כמי שניצב דום (בלא מלה או חיוך) מול חלומותיהם של הילדים ורושם רשימות בפנקסו. הפוזיציה הזו של השר מרחיקה אותנו מהפנטזיה על דמות של קוסם אגדי הניצב לצדו של הילד ונכון להגשים את משאלותיו, ומזכירה דווקא את האינטראקציה הקרירה והסמכותנית שילדים מכירים ממשרדו של הרופא או הפסיכולוג. תחושה המתחזקת כאשר הוא מתואר כמי ש"הכול נהיר" לו, מבלי שהחליף עם הילד ולו מלה אחת.

sar2

על אף הבעייתיות בטקסט של גולדברג, מצליח "שר הילדים" לקבל תוקף ומשמעות כספר ילדים בזכות ההתייחסות האיורית של ניב תשבי לטקסט. שר הילדים של תשבי הוא דמות בעלת פנים רבים – בחלק מהאיורים, בעיקר בזה שעל הכריכה ובאיור שבו השר רוכן מעל הילד הישן, הוא תואם את "רופא הילדים" העולה מן הטקסט הגולדברגי, זאת בשל השילוב בין השימוש בזכוכית מגדלת, עיפרון ופנקס לשפת הגוף הנמרצת והפולשנית משהו.

אולם באיורים מאמצע הספר ועד סופו כמו משתנה הדמות, שכן תשבי יוצר באיור אינטראקציה אפופת רוך ואינטימיות, בין השר לילד שנראה כמשתף אותו מרצונו בתוכן חלומותיו, והשניים נהנים יחד מההשתעשעות בחלום זה בחברתו של זה.

האיורים של תשבי מלאי תנועה: העצים, העננים, גלי הים, זקנו של שר הילדים, הינשוף המלווה אותו – בכל עמוד יש לפחות אלמנט אחד הנמצא בתנועה, ואולי גם בכך יש משום מענה לטקסט: גולדברג מציגה יחסים דיכוטומיים בין עולם הבגרות לעולם הילדות, בהם צד אחד אקטיבי, בעל כוח ויודע כל, בעוד השני פסיבי, תמים ובלתי מודע. ההפרדה החדה הזו בין ילדות לבגרות הופכת את פסקת הסיום, המעודדת את הילדים לשאת אתם את חלומותיהם אל הבגרות לכמעט לגלגנית. כי איזו תקומה יש לחלום ילדות בבגרות שיפוטית ופנקסנית כמו זו שמייצג שר הילדים של גולדברג?

sar3

בתגובה לצרימה הזו, מזכירים איוריו של תשבי לקורא כי בין ילדים למבוגרים מתקיימות גם הדדיות והבנה, וכי המעבר מילדות לבגרות איננו קטיעה אלא המשך. מכאן שגם חלומותינו, כמו החיים עצמם, נמצאים בתנועה, בשינוי מתמיד, פושטים ולובשים צורה. אין צורך לאחוז בהם בחוזקה, אלא דווקא להשתנות עמם וכך לצמוח ולגדול. הפרשנות הזו שמעניק תשבי לטקסט של גולדברג צובעת את "שר הילדים" בצבעים חדשים, מורכבים ומעניינים, ומאפשרת לו לעמוד כספר בפני עצמו.

"שר הילדים" מאת לאה גולדברג, איורים: ניב תשבי. עריכה: נרי אלומה, ספרית פועלים, 2016

 

"הלב שלי קופץ וצוחק" מאת רוסה לגרקרנץ, איורים: אווה אריקסון

בריונות בין ילדים היא נושא המעסיק ילדים והורים גם יחד, אולם לא תמיד מצליחים אלו ואלו לראות את ההתמודדות עמה עין בעין. השאלה עד כמה אנחנו, המבוגרים, מסוגלים להאזין למצוקה של ילד הסובל מבריונות ולראות את הסיטואציה דרך עיניו, היא אחת הסוגיות בהן עוסק הספר "הלב שלי קופץ וצוחק" מאת רוסה לגרקרנץ, הממשיך את הספר הראשון בסדרה, "החיים המאושרים שלי".

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

דוני, גיבורת הספר, מתוארת בפתיחתו כ"ילדה שמחה. לפעמים היא גם אומללה, אבל את הפעמים האלה היא לא מחשיבה". אלא שהפעם, כך נדמה, היא ניצבת מול אומללות שקשה להביס. דוני מתמודדת עם בריונות פיזית ורגשית מצד שתיים מבנות כיתתה, עבורן היא מהווה "טרף קל" בשל הבדידות בה היא שרויה לאחר שחברתה, אלה-פרידה, נאלצה לעבור לעיר אחרת. כאשר היא אינה מסוגלת לסבול עוד, היא משיבה למציקות ב"מקלחת" של קטשופ, ובורחת הביתה, לאבא, אך שם היא מגלה כי גם מבוגרים לא תמיד משכילים לספק חמלה והבנה ברגע הנכון.

302

הבחירה של לגרקרנץ לעסוק באלימות מצד בנות היא חשובה מאוד, שכן זהו סוג בריונות שנוטים לא להתייחס אליו או להקל בו ראש, כיוון שלרוב הוא פחות פיזי. אלא שהאקט הפיזי אותו בחרה לגרקרנץ לתאר – צביטות – משקף היטב את חומרתה של בריונות מסוג זה: גם אם נדמה למבוגרים כאילו היא אינה דרמטית כמו מכות, הרי שהיא מכאיבה מאוד ומותירה סימנים בגוף ובנפש גם יחד.

הכאב של דוני לא נובע רק מהבריונות עצמה, אלא גם מהתגובות של המבוגרים אליה: המורה שצועקת לעבר דוני בשפה המזכירה מעצר משטרתי, האב שמתקשה לעצור ולהתבונן במצב מנקודת מבטה של דוני. לגרקרנץ מתארת בדיוק רב לא רק את המצוקה שחשה ילדה הנמצאת בסיטואציה מאיימת פיזית וחברתית, אלא גם את מצוקתו של הורה הנאלץ לחזות בילדתו כשהיא מצויה במצב כזה. אביה של דוני עובר שלושה "גלי" רגש: תחילה הרוגז על בתו שהשפריצה קטשופ על המורה והילדות ופרעה את שגרת יומו, וחוסר הרצון לשמוע את הצד שלה בעניין; אחר כך הוא נתקף רגשות אשם על תגובתו החריפה ומעניק לדוני מנה כמעט מוגזמת של פינוק, ולבסוף, כאשר הוא מבין את התמונה המלאה, הוא שוב נתקף ברוגז ומפסיק להקשיב לה.

aba

כהורים, פעמים רבות אנחנו לא קולטים את הפער שבין להבין את הסיטואציה שבה הילד שלנו נמצא, לבין להיות אתו ובשבילו שם. אנחנו ישר פועלים, בלי לשתף אותו או לשמוע אותו, על אף שמדובר בחיים שלו. לגרקרנץ שמה על זה את האצבע במדויק, וזה בדיוק מה שאבא של דוני עושה. הוא בהחלט צריך ללכת לבית הספר ולטפל בעניינים, אבל קודם הוא היה צריך לשמוע ממנה איך היא מתארת את המצב מנקודת מבטה ואיך היא מרגישה בסיטואציה הזאת.

למול הבריונות הילדית וחוסר ההקשבה ההורית, מציבה לגרקרנץ כתרופה את עוז החברות בין דוני לאלה-פרידה, המצליחה להעניק לחברתה ברגע של מצוקה עזה את התמיכה שהמבוגרים נכשלים להעניק לה. ההתייצבות המפתיעה שלה לצדה של דוני, פיזית ורגשית כאחד, מבהירה לקורא כי חברות היא תשובה ניצחת לבריונות. היכולת לראות את הילד הסובל ולעמוד לצדו, היא שתחלץ אותו מהחלק הגרוע ביותר של הבריונות – הבדידות.

aba2

רק כך, כשהיא עטופה באהבתה של אלה-פרידה, מצליחה דוני להיחלץ מהאלם ומהאומללות שהשרתה עליה האלימות שחוותה, וסוף-סוף היא יכולה לראות באומללות הזו אחת מהפעמים ש"היא לא מחשיבה". ובכך טמון בעצם סוד הקסם בכתיבתה של לגרקרנץ – היא מיטיבה לעסוק בנושאים כואבים בחייהם של ילדים תוך שמירה על פרופורציה, המספקת לקורא הצעיר את הביטחון והאופטימיות הדרושים בעת התמודדות עם נושאים כאלה.

בכך היא מצליחה ליצור טקסט נדיר למדי – ספר ראשית קריאה שאינו שטחי, פשטני או מתיילד, אלא סיפור המצליח לגעת בסוגיה רלוונטית מאוד לחייהם של בני ה-6-7, כשהוא מנוסח בשפה המאפשרת להם לקרוא אותו בעצמם, ולחוש עצמאות ועוצמה.

"הלב שלי קופץ וצוחק" מאת רוסה לגרקרנץ, איורים: אווה אריקסון. תרגום: דנה כספי, הוצאת טל-מאי, 2016

 

 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

 

 

כתיבת תגובה

5 תגובות:

  1. מאת שהם סמיט:

    לגבי "שר הילדים"

    לא יהיה נכון להתייחס לשיר בלי לדון בבית החותם :

    הוא יגשים ויעזור,
    אך בתנאי אחד:
    גם אתה חייב לזכור
    חלומך לעד.

    אמנם גם כאן העמדה היא של מבוגר יודע כל (דודה) אך היא חותרת תחת הסיפור הנאיבי שבשיר, מנתצת את בועת החלום ומטילה את האחרית למימושו על החולם ולא על הקוסם. השיר משקף נאמנה את הכבוד העצום של לאה גולדברג לילדים ואת הסתייגותה מסיפורים מתקתקים וססמאות חלולות נוסח "נייקי" ( ג'אסט גו איט) ותורות ניו אייג'. זהו 'שיר מתהפך' שסיומו במטמורפוזה של קוסם ההופך, באשמורת לילה אחרונה, מפייה מגשימת משאלות לישות שהיא נביא-מחנך-פסיכולוג – ובקיצור, ההורה הטוב שהחל את הלילה כמרגיע ומיישן וכעת, עם אור הבוקר והיקיצה אל העולם, עליו לעורר את ילדו מן הפאסיביות של השינה אל לקיחת אחריות על חייו. הרגע הזה שבסוף, מצמרר והוא שמעניק לשיר את ייחודו ואיכותו העל זמנית.

  2. מאת מרית בן יראל:

    שהם, זה שיר איום ונורא. שיר האח הגדול המפקח על החלומות והמחשבות (יותר גרוע מדודה, וגם אמיתי, הפצע עוד לא נרפא, כתבתי על זה גם בהקשר לויהי ערב, אלא שאצל פניה לפחות יש רגש, תוגה ובדידות שנעדרות מן השיר הצחיח הזה). המסר החינוכי בסוף היה מצליח לנקז סופית כל טיפת פלא לו נשאר מה לנקז. מור עושה לו הנחת ראי, שלא מגיעה לו. אני חוששת שמדובר בראי נוסח אמא של שלגייה, ראי קסמים שרואה הכל, אי אפשר להסתיר ממנו. בררר…
    זה הלינק לפוסט על ויהי ערב למי שמעונין http://wp.me/pSKif-hTw

  3. מאת שהם סמיט:

    איום ונורא?! ( בצירוף הקיצוני הזה השתמשה גם אמו של הילד גד ב"הילד הרע")

    הנה עוד משהו מן המורכבות שאני מוצאת בשיר: הקוסם גר בבית קטן, נסתר, ועל מפתנו – "על המשמר" – עומדים שני ברושים. אפשר לראות בהם זוג הורים מגוננים (מרית תראה בהם פטרונים) על ילד שבתפישתו האומניפוטנטית הינו "גדול מאוד". כלומר, בשר הילדים עצמו יש ילדיות. התנאי שמציב הקוסם לילד הוא תנאי שמציב אדם לעצמו. בקריאה הסובייקטיבית שלי זה שיר התקדשות והתחייבות לאמנות. שלושה מחמשת הייעודים שמציינת גולדברג בשיר הם בעלי הילה רומנטית וקשורים במיישרין ביצירה ובגילוי – אדריכל, ספן, קברניט נועז . וגם בשניים האחרים – בעל בעל מלאכה ומהנדס – יש עשייה והעמדת דבר בעולם.

    ולסיום: אם השיר מאפשר שתי קריאות הפוכות ונחווה באופן כה שונה – זה כשלעצמו הישג.

  4. מאת מרית בן ישראל:

    שום מורכבות לא נשקפת בראי שלי. חינוכיות מזוקקת וצחיחה במקרה הטוב. שמאחוריה פלישה מזעזעת ושיפוטית לפרטיות.
    אישה אחת יקרה ואמנית נהדרת נשארה בבית כמה שנים לגדל את ילדיה, ולבסוף באה ללמוד בחממה של תיאטרון הקרון. כששאלתי מה גרם לה להחליט שזהו, היא אמרה: ילדים זקוקים לסודות, איך יהיו להם סודות אם אמא שלהם כל הזמן איתם…?
    (וברושים אגב, זה עצים של בית קברות)

  5. מאת מרית בן ישראל:

    שום מורכבות לא נשקפת בראי שלי. חינוכיות מזוקקת וצחיחה במקרה הטוב. שמאחוריה פלישה מזעזעת ושיפוטית לפרטיות.
    וממש לא כולם צריכים להתקדש ולהתחייב לאמנות. רק מי שמתאים לו.
    אישה אחת יקרה ואמנית נהדרת נשארה בבית כמה שנים לגדל את ילדיה, ולבסוף באה ללמוד בחממה של תיאטרון הקרון. כששאלתי מה גרם לה להחליט שזהו, היא אמרה: ילדים זקוקים לסודות, איך יהיו להם סודות אם אמא שלהם כל הזמן איתם…?
    (וברושים אגב, זה עצים של בית קברות)

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.