1 ספרות

המהדורה המקוצרת / מור פוגלמן-דבורקין

על הספרים "האף של וינסנט", "הצבעים חוזרים הביתה" ו-"חמישה ילדים וחיים אחד"

נובמבר 4, 2016  

"האף של וינסנט" מאת ישי רון, איורים: חוליה פיליפונה ארז

מוזיאון הוא מרחב מאתגר, בפרט עבור ילדים. מצד אחד, זהו מקום אליו מגיעים כדי לעבור חוויה חושנית המעוררת רגשות עזים ושפע של מחשבות ורעיונות. מצד שני, זהו מקום בעל כללים ברורים ונוקשים, המקשים לעתים על הילד לפתח יחסים בלתי אמצעיים עם היצירות. את הדואליות הזו בין המעמד המוגן והמרוחק משהו של היצירות לבין הדינמיות שלהן המתבטאת בנקודות המבט השונות של המתבוננים, מצליח ישי רון לתפוס ולהעביר לילד הקורא בספרו "האף של וינסנט".

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

גיבורי הספר הם הנריק בן השלושים ושמונה – שומר במוזיאון ואן גוך שבאמסטרדם, איש עליז וטוב לב, אך גם קפדן לא קטן, וז'ראר – עכבר סקרן בן חמש, טיפוס מלא חיים, ייצרי ומרדני שהיגר לאמסטרדם מפריז וגר בתוך תעלת איוורור במוזיאון. השניים הם חברים בלתי נפרדים, החולקים אהבה משותפת לאמנות ובמיוחד ליצירותיו של וינסנט ואן גוך. יום-יום הם מסיירים יחדיו במוזיאון, מתבוננים ביצירות ומשוחחים עליהן ואף מציירים יחד. אולם יום אחד מתחולל מקרה חמור המאיים הן על היצירות במוזיאון והן על החברות האמיצה בין שני שוחרי האמנות.

רון פותח לקוראים הצעירים צוהר אל מחשבות ורעיונות על מקומה של האמנות בעולמם הפנימי והחברתי של בני האדם. האמנות, מעצם טבעה וטיבה הניתנים לפרשנות, יכולה להוות מרחב לשיח עשיר ולהחלפת תחושות ומחשבות בין אנשים שלכאורה אין ביניהם כל קשר, כמו הנריק וז'ראר. על פניו, אין לשניים דבר במשותף, ויתרה מכך – לפי סדרי העולם המוכרים לנו הם אמורים להיות אויבים, שכן האחד אחראי על הסדר במוזיאון, בעוד שהשני, העכבר, מפר אותו מעצם נוכחותו במרחב. ואכן, הסיפור נפתח בהצגה לעומתית של השניים, המאירה את כל ההבדלים ביניהם. אלא שהאהבה והתשוקה לאמנות מחברות ביניהם ומאפשרות את קיומה של חברות שיש בה כבוד, הערכה והנאה, גם במקרים של חילוקי דעות.

p10

בנוסף, מביא הספר לידי ביטוי גם את האינקלוסיביות הטמונה בחוויה של צריכת אמנות – כל אחד יכול להתפעל מיצירה, לראות בה דברים שונים ולמצוא בה הד לעולמו הפנימי, כאשר המחשבות והתחושות העולות בו בעת ההתבוננות ביצירה הן בעלות תוקף כמו אלו של כל אחד אחר, בין אם הוא עכבר בן חמש או מבוגר בן שלושים ושמונה. במובן זה, מייצג ז'ראר העכבר דמות של ילד, המאותת לילדים כי אמנות היא לא "רק לגדולים". ייצוג נוסף של היחסים בין הילד לעולם האמנות מובע בתפקיד שממלאת לאורה, בתו של הנריק, בפתרון הסכסוך בין אביה לז'ראר. לאורה, המחזיקה בדעה שונה משל אביה בעניין המשבר בינו לבין ז'ראר, מקבלת בסיפור תפקיד המקביל במידת מה להשפעתו של מתבונן טרי ביצירה לעומת מי שמתבוננים בה כבר כדבר שבשגרה, ואפילו לעומת האמן שיצר אותה. פעמים רבות נקודת מבט חיצונית ורעננה על יצירת אמנות עשויה לגלות בה פרטים שנעלמו מעיניהם של מתבוננים אחרים ולפרש אותה באופן שונה לגמרי משלהם, ובכך להוסיף דבר מה חדש לשיח.

p31

רון נוגע גם בנושא של ייצוג באמנות: באחת משיחותיהם מתלוננים הנריק וז'ראר על כך שאין במוזיאון תמונת שומר או תמונת עכבר, וחולמים על שינוי המצב. בהמשך יהיה לחלום הזה מקום חשוב בפתרון המשבר בין השניים. השיחה בין השניים מעוררת מחשבות על גיוון וייצוג באמנות, על הצורך להשמיע דרכה קולות שונים ולתעל חוויות קיום שונות, ועל הצורך שלנו למצוא בה גם את ההשתקפות שלנו.

העובדה כי בסופו של הסיפור מקבל המוזיאון מימד נוסף; לא רק כמרחב מקודש לאמנות הקיימת, אלא גם כמרחב דינמי שיש בו מקום ליצירה חדשה ולביטוי אישי, מותירה את הילדים עם התחושה כי האמנות אינה עולם מרוחק וסטרילי שחבל אדום חוצץ בינו לבינם, אלא עולם חי ומשתנה באופן תמידי, שרק מחכה להם שיתבוננו, יחושו, יחשבו וייצרו בעצמם.

p17

האופן שבו כתוב הסיפור תואם את הגישה המוצגת בו לפיה ילדים הם בעלי יכולת ליהנות מאמנות, להבין ולפרש אותה, לא פחות ממבוגרים. נראה כי רון מכבד את קוראיו הצעירים ומעריך את יכולותיהם האינטלקטואליות, דבר הניכר הן בדיונים המורכבים על אמנות ורגשות שהוא שם בפי הדמויות והן בשפה בה הוא כותב, שהיא עשירה אך לא גבוהה מדי ופונה אל הילדים מבלי להנמיך עצמה או להתנשא מעליהם. העלילה המותחת וההומור הדק המשמש אותו באפיון הדמויות מאזנים את עומק ו"כובד" הנושא הנדון, ומסייעים לקורא הצעיר לצלול לתוכו בקלות ובהנאה.

מכיוון שזהו ספר מעורר מחשבה, יתכן מאוד שילדים רבים ירצו לחזור ולקרוא בו או להתעכב על קטעים מסוימים, ואכן מבחינת הנושא והתוכן הוא מתאים מאוד לקריאה עצמאית, גם לילדים שעושים את צעדיהם הראשונים כקוראים. לאור זאת, חבל שהספר מנוקד באופן חלקי בלבד, מה שיקשה על הקוראים הצעירים יותר ליהנות ממנו באופן עצמאי.

"האף של וינסנט" מאת ישי רון, איורים: חוליה פיליפונה ארז. הוצאת רימונים, 2016

 

"הצבעים חוזרים הביתה" מאת דרו דיוולט, איורים: אוליבר ג'פרס

הילדות היא תקופה של גילוי. כשתינוק נולד, העולם הוא מקום זר לחלוטין עבורו, ענקי ומלא הפתעות נעימות ואיומות, שאותן עליו לחקור ולגלות, וכל יציאה מן הבית או ביקור במקום חדש מעוררים תחושה שיש בה תערובת של ריגוש ופחד.

"הצבעים חוזרים הביתה" מאת דרו דיוולט ואוליבר ג'פרס – ספר ההמשך לרב המכר "הצבעים בשביתה" –  מיטב לתאר את נקודת המבט הילדית הזו על העולם, תוך שהוא מקהה מעט את האיום שבה על ידי השלכתה על חפצים מוכרים וקרובים לילד – צבעי הציור שלו.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

כמו בספר הקודם, גם הפעם הצבעים של דנקן מלאי טענות ומענות כלפיו, ויום אחד הוא מקבל צרור גלויות מפתיע מצבעים שאיבד ושהתגלגלו למקומות שונים ומשונים: המרתף, מיבש הכביסה, בית מלון, לועו של הכלב המשפחתי, ועוד. גם הפעם נותנים איוריו של ג'פרס את הטון בסיפור כשהם מציגים את המצבים המוזרים והקיצוניים אליהם נקלעו הצבעים השונים בהומור מוחשי ופיזי מאוד, שיגרום לילדים להתגלגל מצחוק לא פעם.

אולם על רקע הצבעוניות הזו נפגש הילד עם מידה לא מעטה של כאב. הצבעים חווים טלטלות וקשיים וקשת של רגשות קשים דוגמת נטישה, בדידות, געגוע, פחד ועלבון, שאת חלקם לפחות הוא מכיר היטב מהתנסויותיו שלו בעולם. וממש כמותו, גם הצבעים מבקשים באותם רגעי כאב לשוב למקום שבו הם חיים בביטחון ובשייכות – הביתה.

brown

כמעט כולם מתלוננים ומבקשים מדנקן שיחזיר אותם הביתה. אפילו הצבע ירוק-אפונה, שבתחילת הסיפור דווקא רצה לצאת מן הבית, מבקש לשוב בהמשכו כי קר שם בחוץ. רק הצבע האדום הזוהר, במעין האנשה לתחושות של חיות והתלהבות, מנצל את הדרך הביתה כדי לחקור מקומות חדשים ולגלות את העולם; אמנם באופן מבולבל ומגושם משהו, אך מלא התלהבות. הגלויות הרבות ממנו, המציגות שלל חוויות מלהיבות, משובצות בין גלויותיהם רוויות התלונות של שאר הצבעים. העובדה שהאדום מנצל את דרכו הביתה לטיול סביב העולם, מעבירה לילדים את המסר כי פעמים רבות חוויה יכולה להיתפס בעינינו כטובה או גרועה, בהתאם לפרשנות שאנו מעניקים לה.

האמירה הזו מקבלת דגש נוסף בזכות היחסים בין הטקסט של דיוולט, העוסק בעיקר בקשיים ובמצוקות הנובעים מתלאותיהם של הצבעים, לאיורים של ג'פרס, המדגישים את הפן הקומי שבמצבים אלו ומציעים את האפשרות של התמודדות בעזרת הומור וראיית הקושי גם באור משעשע.

%d7%9b%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%9e%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8

אולם כיצד אפשר להצליח להעניק פרשנות הומוריסטית וחיובית לחוויות קשות או מורכבות? תשובתם של דיוולט וג'פרס לשאלה הזו היא בעצם לבו של הסיפור: לקראת סופו, עם שובם של הצבעים הביתה, מגלה דנקן כי הם השתנו והתעוותו ללא היכר, וכי אינם מתאימים עוד לקופסה המקורית שלהם. הוא מתכנן ובונה להם בית חדש שיתאים לצרכיהם הנוכחיים ובו הם נפגשים, מחליפים חוויות ומוצאים מרגוע ושמחה.

זהו סוף שיש בו הבטחה לנחמה: כן, העולם הוא מקום מפחיד לעתים. נכון, החיים יטלטלו וישנו אותנו פעמים רבות, לטוב ולרע. אך כאשר אנו יוצאים אל העולם וחוזרים ממנו לבית ובו אנשים שאוהבים ומכילים אותנו על כל הקשיים, השינויים וה"שריטות" שנעבור, החוץ מפחיד פחות וניתן למצוא בו יופי והתרגשות, אפילו ברגעי הקושי.

 "הצבעים חוזרים הביתה" מאת דרו דיוולט, איורים: אוליבר ג'פרס. תרגום: נטע גורביץ', ידיעות ספרים, 2016

 

"חמישה ילדים וחיים אחד" מאת אבישג רבינר, איורים: אורטל אברהם-שורצנברג

היחסים בין טקסט לאיור הם אחד הנושאים המעניינים ביותר בספרות ילדים, שכן יש בכוחו של האיור להאיר את הטקסט משלל זוויות, להעניק לו מגוון משמעויות ולהפוך ספר לנפלא, או לחלופין – לכישלון. אם בעבר קיבל האיור מקום מרכזי ביחס לטקסט בעיקר בספרים לפעוטות ולילדי הגן (פיקצ'רבוקס), הרי שבשנים האחרונות הוא מקבל תפקיד נרחב יותר גם בספרים לילדים גדולים יותר, כשהוא מעניק פרשנות או נופך נוסף למלה הכתובה, מעמיק את היכרות עם הדמויות ואף לוקח חלק חשוב בסיפור העלילה והנעתה, כפי שניתן לראות בספרים דוגמת "עוגות בחלל" ו"אוליבר והאיים הנודדים" שיצרו פיליפ ריב והמאיירת שרה מקינטייר או "סופי והפינגווינים" מאת אדוורד ואן דה ונדל, ואחרים.

בספרות הישראלית הסגנון הזה עדיין לא התאזרח באופן נרחב, אך ניתן לראות ניצנים ראשונים ממנו. אחד מהם הוא "חמישה ילדים וחיים אחד", ספרה החדש של אבישג רבינר שאיירה אורטל אברהם-שורצנברג.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

עילי ויותם, אוריינה, רפאל וזוהרה הם חמישה אחים ואחיות במשפחה צבעונית ומיוחדת, שלומדים בחינוך ביתי ומנהלים סדר יום גמיש ומלא חוויות. כאשר החמישה מחליטים שהגיע הזמן לאמץ כלב משפחתי, הם צופים מראש את התנגדותה של אמם, ורוקמים יחד תכנית להשגת מבוקשם, המובילה לשרשרת אירועים בלתי צפויים ומשעשעים.

זהו ספר רווי בתיאורי פעולות, שיחות ואינטראקציות מרובות משתתפים, דרכן מנסה רבינר להעביר לקורא את התחושה של חיים במשפחה מרובת ילדים, בעלת דינמיקה תוססת ומבעבעת תמידית, ואף מצליחה במידת מה: הקורא מוצא עצמו על מעין רכבת הרים עלילתית, בה כל דמויות הילדים מדברות, שרות, בוכות, יוצאות, נכנסות, מכינות, מלכלכות, ומתכננות, עד שהן נדמות לעתים כדמות בעלת חמישה ראשים הנעה ללא הפסקה.

%d7%97%d7%9e%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%97%d7%93-2

אולם כאן טמונה גם נקודת התורפה של הספר, שכן מרוב פעולות, התרחשויות ודיבורים, הקורא רץ עם הלשון בחוץ בנסיון לעקוב אחרי קו העלילה, להבין מי הוא מי ומה קורה עכשיו. האינטנסיביות הזו מקשה עליו למצוא נקודת אחיזה, להכיר את הדמויות לעומק, לפתח כלפיהן רגש כלשהו, לא כל שכן לחוש הזדהות עמן.

גם העובדה שרבינר אינה עוסקת כמעט בתחושותיהם ומחשבותיהם של הילדים לגבי אורח החיים יוצא הדופן שלהם, מקשה על הקורא להבין את עולמם ולהזדהות עמם, שכן היא מדלגת במעין טריוויליות על העיסוק במציאות שעבור רוב הילדים הקוראים היא זרה ומסקרנת. בכך היא מחמיצה הזדמנות נוספת לאפשר להם להכיר ולהבין את הדמויות. בשילוב עם הדינמיקה המשפחתית האינטנסיבית מאוד והסגורה (דמויות שאינן בני משפחה מופיעות רק בסצנה או שתיים), נוצרת תחושה כי חמשת הילדים חיים על מעין אי שלקורא יש גישה מוגבלת מאוד אליו.

למול נקודות התורפה הללו בטקסט של רבינר, הבחירה לתת מקום נרחב לאיורים של אורטל אברהם-שורצנברג היא נבונה, שכן האיורים המפורטים והמשעשעים מסייעים לקורא להכיר מעט יותר את הדמויות השונות על אופיין ומאפייניהן, ולעשות לעצמו קצת סדר בשטף ההתרחשויות. כך, איוריו של רפאל הלבוש תמיד בתחפושות, יותם הנואם בשצף, ואוריינה המקבלת מהאם את מיטת חלומותיה כסוג של שוחד, מסייעים לקורא להבין טוב יותר מי ומהן הדמויות המדוברות. בנוסף, סצנות צבעוניות ומלאות הומור כמו זו שבה רפאל הקטן מבקש מאמו כלב באנגלית ובפאתוס או ליל הסדר המשפחתי הפרוע, היו מוצגות באופן פחות חי ומשעשע אלמלא האיורים המפורטים המלווים אותן.

%d7%97%d7%9e%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%97%d7%93-4

בנוסף, מהווים האיורים, שרובם גדולים יחסית לטקסט וממוקמים פעמים רבות בין פסקאות,  שבירה חזותית של רצף המלל ואתנחתא חשובה מהעומס הטקסטואלי – כמעט כמו להיכנס לחדר האמבטיה ולסגור את הדלת כדי להתנתק לכמה דקות מהמשפחה הגדולה והרועשת הזו. ייתכן שלו היו השתיים נותנות לאיורים מקום נרחב אפילו יותר והופכות את "חמישה ילדים וחיים אחד" לקומיקס, המאפשר להמיר טקסט ארוך ומפורט באיור אחד, היו עושות בכך חסד עם הסיפור ומאפשרות לדמויות לבלוט מבין הררי האירועים והמילים ולהגיע ללבותיהם של הקוראים.

"חמישה ילדים וחיים אחד" מאת אבישג רבינר, איורים: אורטל אברהם-שורצנברג. הוצאת עם עובד, 2016

 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. […] על הספר "חמישה ילדים וחיים אחד" ציינה מור פוגלמן-דבורקין את מיעוט הספרים הישראלים […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.