1 ספרות

המהדורה המקוצרת / יותם שווימר

על הספרים "מתגלגלת", "נר השמן של אורי ואוריה", "בובות של נייר" ו"מעיל ושמו שמואל"

דצמבר 29, 2016  

"מתגלגלת" – כתבה ואיירה: ויקטוריה ג'יימיסון (תרגום: סיגל גפן)

חופש גדול, חברויות שנסדקות, הגשמה עצמית והתגברות על מכשולים – חומרים שכיחים כל כך בספרות הנוער, ובכל זאת לעתים מופיעים ביטויים משכנעים שלהם, שמצליחים – על אף הקלישאות – לייצר סיפור טוב, מעורר הזדהות ומהנה לקריאה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הרומן הגרפי של ויקטוריה ג'יימיסון, "מתגלגלת" הוא ספר כזה, שאחד ההישגים המרשימים שלו הוא פשוט היותו ספר כייפי, שקל להישאב לתוך עלילתו דרך מסירת הסיפור הכפולה, בטקסט ובציור, כך שהמסרים הטמונים בו – מסרים של עוצמה נשית, אמונה בעצמך והשתנות ככוח חיובי – מועברים בצורה נעימה וקלילה, ללא תחושה של הטפה או התנשאות על הקוראות והקוראים הצעירים.

זהו סיפורה של אסטריד, מעין "טום בוי" טיפוסית, שנרשמת לקייטנת רולר דרבי, שבה מתאמנות רק נערות(!). היא מתאהבת בספורט האתגרי, אך מתקשה בו מאוד. בזכות חברה חדשה שמוצאת שם, היא מצליחה לא רק להתגבר על הקשיים הפיזיים, אלא גם מתפתחת מבחינה רגשית ומעזה יותר, כאשר ברקע ההתפתחויות הדרמטיות יש פצע גדול – התרחקות כואבת מחברת הילדות הטובה שלה, ניקול, שלה תחומי עניין שונים.

מתוך הספר

מתוך הספר

הנושא של פערים באורחות חיים, תחביבים ורצונות בין חברות טובות המתגלים בשלבים שונים של החיים, הוא מהותי מאוד, ודאי בתחילת גיל ההתבגרות. ג'יימיסון מניחה את הקושי הזה בצורה עניינית ורגישה, בעיקר משום שהוא אינו משתלט על הסיפור הרחב יותר – חוויית ההתבגרות המשמעותית שעוברת הגיבורה, אסטריד, במהלך חופשת הקיץ. נכון, הכול בסיפור ברור מאוד, ובנייתו מובילה באופן ישיר למסרים החיוביים, אבל המינון המדויק של האלמנטים הרגשיים בתוך מסגרת עלילתית סדורה, תורם לאפקטיביות של הסיפור.

עניין נוסף בעל ערך ב"מתגלגלת" הוא הייצוג הנשי. כל הדמויות הן בנות (הגיבורה ושתי חברותיה, האויבת שלה, חברות הרולר דרבי, האמא), וגם המודל להערצה של אסטריד היא שחקנית רולר דרבי.

מתוך הספר

מתוך הספר

הספר לא מטיף במישרין לעוצמה נשית, אך עושה זאת משום שהוא מציג עולם נפשי מלא ועמוק של בנות בגיל הנעורים, כזה שאינו תלוי בבחורים או ביחסים בין המינים. זה עולם שיש בו מקום לריקוד בלט ותסרוקות, וגם לספורט שדורש חוזק וכוח פיזי; עולם שבו נערה בוחרת איך היא תיראה ומה היא תלבש, ושהערך העצמי שלה תלוי ביכולותיה – שהן מגוונות ואינן תבניתיות. לצערנו, המצב הטבעי הזה אינו שכיח עד כדי כך בספרות לבני הנעורים, וג'יימיסון מעבירה זאת היטב בסיפור המעשה וגם בעבודת האיור שלה, שמציגה מגוון רחב מאוד של דמויות נשיות – החל מצבע עורן, וכלה במראן ובלבושן.

מתוך הספר

מתוך הספר

כרומן גרפי "מתגלגלת" מוצלח למדי. יש בו פריימים מעניינים, שמצוירים נהדר ובצבעוניות מצוינת. הדרמה הרגשית והעלילתית נמסרות בצורה חזקה בפורמט של הז'אנר, ופרט לכמה מקרים מצערים בהם בלוני הדיבור אינם תואמים לדמויות, ההמרה לגרסה העברית נעשתה בצורה מוצלחת. כך גם בנוגע לתרגום שעליו אחראית סיגל גפן – פרט למספר מקומות שבהם התרגום חורק או לא מדויק, הצליחה גפן לשמר את הסגנון הדיבורי, הקליל והישיר שבמקור.

"מתגלגלת" – כתבה ואיירה: ויקטוריה ג'יימיסון. תרגום: סיגל גפן, הוצאת "הכורסא" בשיתוף עם "מודן", 2016.

"נר השמן של אורי ואוריה" מאת יונה טפר, איורים: מורן יוגב

כמה שאנחנו אוהבים ספרי חגים! החל מכינונה של מדינת ישראל, כאשר נדרשה ספרות עברית חדשה עבור הילדים, ועד ימינו – סיפורים העוסקים בחגים (בעיקר חנוכה ופסח), מתפרסמים ומודפסים שוב ושוב, ומדי שנה נוספים למדף ספרי החגים לפחות עשרה ספרים חדשים. הסיבה ברורה – סיפורי חגים (על סוגיהם השונים) הם בעלי פוטנציאל מכירתי גבוה, ויש סיכוי גדול שגננות יאמצו אותם, ובכך יבטיחו להם מעין חיי נצח.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

ספר חג חדש שראה אור לאחרונה הוא ספר הילדים של יונה טפר, שזכתה בשנה שעברה בפרס דבורה עומר לספרות ילדים על מפעל חיים. את הספר, ששמו "נר השמן של אורי ואוריה", איירה מורן יוגב, שאיירה את הספרים "ירוס הולכת לירוסלם" מאת בת-עמי מלניק (שזכה בעיטור "הפנקס" לאיור מצטיין לשנת 2015) ו"מרים, ספרי לי את" מאת אורנה פילץ (שהיה מועמד השנה לעיטור "הפנקס" לספר ילדים מצטיין).

יוגב שואבת את העיצוב הוויזואלי של הסיפורים מן הסביבה המקומית – האדמה, ההיסטוריה החברתית והתרבותית, והצבעים. הדבר הולם מאוד את "נר השמן של אורי ואוריה", שמתאר את יום הולדתו של הילד אורי שהולך עם אביו לאתר חפירות ארכיאולוגיות. שם הוא מוצא נר חרס עתיק, ואביו מספר לו בעקבות זאת על בר-כוכבא, כאשר אחת הדמויות בסיפור הוא אורי עצמו (המקבל את השם אוריה). מטרת הכנסת הילד לתוך הסיפור ההיסטורי היא לקרב את הילדים לתקופה הרחוקה מזמנם, וליצור עניין בסיפור היסטורי, על אף שיש בו אלמנטים דרמטיים למדי.

איור: מורן יוגב

איור: מורן יוגב

"נר השמן של אורי ואוריה" כתוב בתבנית מוכרת – התרחשות בהווה שמובילה לסיפור עלילתי היסטורי, ובסיום יש חזרה להווה וסוף שמח. בהיעדר קונפליקטים בסיפור או מורכבות של יחסים בין הדמויות, העיקר הוא חדוות הגילוי והסיפור ההיסטורי עצמו. הטון הענייני שבו בחרה טפר, גם בתיאור הסיפור על בר-כוכבא, מאפשר הבנה קלה למדי של ההתרחשות, אך אינו מוביל להתרשמות של ממש ממלאכת מסירת הסיפור, והדבר בולט במיוחד משום שמדובר בסיפור היסטורי מוכר ובעל פוטנציאל קצבי ומסעיר.

איור: מורן יוגב

איור: מורן יוגב

כך, בשונה מעיבודים למעשיות או סיפורים קדומים אחרים, נותר הסיפור ההיסטורי כמעט אנקדוטי, מבלי שנוסף לו משהו חדש או מעניין שמצדיק ממש את ייצוגו בספר ילדים חדש.  לעומת זאת, הנס (חנוכה) בספר הוא למעשה מורן יוגב. המאיירת הצעירה מוכיחה שוב את כישרונה באמצעות סגנון ייחודי, עיצוב דמויות שכמעט ואיננו רואים כמותן בספרות הילדים הישראלית (גם בחדות של סגנון הדמויות, וגם בצבע והמאפיינים החיצוניים), ובאיור אינטליגנטי ומשכנע של סביבה ורקע תקופתי. לאור שלושת הספרים שאיירה שאינם מתרחשים כלל או ברובם בהווה הישראלי, כולי תקווה שנזכה לראות את איוריה גם בסיפורים עכשוויים יותר.

"נר השמן של אורי ואוריה" מאת יונה טפר, איורים: מורן יוגב. עריכה: נרי אלומה, הוצאת "ספריית פועלים", 2016

"בובות של נייר" מאת ג'וליה דונלדסון, איורים: רבקה קוב (תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ)

ג'וליה דונלדסון היא לא עוד סופרת ילדים מצליחה. דונלדסון היא מותג. היא תעשייה. הנוכחות שלה במו"לות הבריטית לילדים כבירה ובלתי מעורערת כבר למעלה משני עשורים, וגם ברחבי העולם היא ידועה כמחברת של רבי-מכר רבים, שחלקם הפכו ל"ספרי חובה" בכל בית. גם בישראל.

שיתוף הפעולה שלה עם המאייר אקסל שפלר, הוא משיתופי הפעולה ארוכי הטווח והידועים ביותר בתולדות ספרות הילדים המערבית, ועל אף שמאיירים נוספים איירו ספרים של דונלדסון (המרכזיים שבהם – לידיה מונקס ודיוויד רוברטס), הצמד דונלדסון-שפלר הוא כמעט שם נרדף למותג. ניתן לומר כי את מרבית הסיפורים הדרמטיים שכתבה דונלדסון מאייר שפלר (בהם "טרופותי", "אני הוא עכברוע", "הענק הכי גנדרן", "טרמפ על מטאטא"); את ספרי הפעוטות מאייר ניק שרט, ואת הסיפורים המשעשעים, שאמנם יש בהם עלילה דרמטית אבל הם פשוטים יותר מבחינת אופן מסירת הסיפור – מאיירת לידיה מונקס.

ג'וליה דונלדסון, מתוך האתר של "שיאי גינס"

ג'וליה דונלדסון, מתוך האתר של "שיאי גינס"

כיוון שעד כה תורגם לעברית חלק נכבד מאוד מיצירתה של דונלדסון, מרענן לפגוש בספר שאויר על ידי מאיירת שאינה נמנית על המאיירים הקבועים של תעשיית הסיפורים של דונלדסון שהקהל הישראלי מכיר ומזהה בקלות. רבקה קוב איירה מספר ספרים לדונלדסון, וסגנונה הנאיבי, העדין והאוורירי מעניק אווירה נעימה וחלומית משהו לטקסט, בניגוד לצבעוניות ועיצוב הדמויות הדרמטיים של שפלר או למצועצעות והמתיקות של מונקס. טוב עשו שנתנו לקוב לאייר את הספר שראה עתה אור, "בובות של נייר", שתרגמו מצוין שהם סמיט ואמנון כץ. האיורים היפים והרכים הולמים את הסיפור המרגש, שעוסק ביצירתיות, בדמיון, במשחק, בזיכרון ובשותפות.

דונלדסון נגעה בעבר בנושאים אלו מזווית שונות ("טרופותי" הוא מופת של המצאה ומחשבה יצירתית, למשל), אבל הפעם כתבה טקסט לירי שנע קדימה במין תנועת ריקוד חיננית ובלתי נגמרת. הוא נפתח כך: "היה היתה פעם ילדה שהיו לה נעלי בית טיגריסים / תקרה עם כוכבים / סיכת פרפר שכל הזמן הלכה לה לאיבוד / שני דגי זהב / ואמא נחמדה שעזרה לה להכין בובות נייר."

image005

מנקודה זו הטקסט הופך להיות דינאמי יותר ומשחקי. הטקסט מתאר מה קורה לבובות בהרפתקאותיהן ("הן רקדו הן קיפצו והן שרו. / והן פגשו דינוזאור ששלף ציפורניים וחשף שיניים ושאג, 'אני אתפוס אתכן!'"), ואילו האיורים מראים את הילדה משחקת עם הבובות – מעבירה אותן ממקום למקום, מוסיפה בעצמה או בעזרת אמה דמויות וחפצים כשותפים להרפתקאות או כאלו שמהווים קונפליקט שעליו גוברות הבובות בזכות פזמון חוזר שהוא כמו מלות קסם שמצילות אותן. כך למעשה מתקבל פיקצ'רבוק, כיוון שניתן לקבל את המשמעות המלאה של הסיפור רק דרך היחסים בין הטקסט והאיור.

image002-1

אחד הדברים המוצלחים בספר הוא שדונלדסון וויתרה על החריזה המצוינת שאתה היא מזוהה כל כך. הקטע שמציין את שמות הבובות אמנם מחורז – וראו את התרגום המבריק: "קראו להן: דיתי ודוט / וקייט נקודות, / פול אף-כפול / וסאלי סלסול." – אבל שאר הסיפור אינו מחורז. דונלדסון שמרה על סיפור בעל חזרות מבחינה המבנה של העלילה, והבסיס שממנו היא מגיעה – מוזיקאית שמציגה את שיריה – ניכר מאוד כיוון שהסיפור הזה זועק לעיבוד מוזיקלי ובימתי (והנה לכם דבר נחמד שאפשר לעשות עם הילדים!), בדומה למשחק ההרפתקאות שהילדה בסיפור מבצעת.

לקראת סוף הסיפור דונלדסון שוברת את התבנית הקבועה. ילד גוזר את בובות הנייר בסצנה וויזואלית יפהפה וקורעת לב. אך הדמויות לא נעלמות באמת, הן עוברות לזיכרון של הילדה ומצטרפות לשאר זיכרונות ילדות.

image001

בכפולה האחרונה נמסר שהילדה בגרה והפכה לאמא שעשתה את מה שאמה עשתה – הכינה לה בובות נייר. כך יוצרת דונלדסון מעגל של יצירתיות וקשר בין דורי, ומבקשת להנחיל לילדים ולילדות את ההבנה שגם כאשר דברים נגמרים (לעתים בצורה אכזרית ממש), הם אינם נעלמים באמת, כיוון שהם נותרים בלבנו לנצח. זוהי תובנה יפה, והיא גם מנוסחת בצורה ראויה למדי. אבל התפנית החדה בסיפור, שמובילה לשתי תפניות נוספות – המעבר של הבובות לזיכרון והמעבר לבגרותה של הילדה – גורמות לכך שהסיפור המשחקי ועתיר התנועה הופך באחת לסיפור בעל מטרה, ויש בזה משהו שמעקר את החדווה הגדולה שהוא הצליח לעורר עד אותה נקודה.

על אף זאת, מדובר בספר מוצלח, שתרגומו המעולה לעברית והאיורים המצוינים של קוב, הופכים אותו לאחד מספריה הטובים ביותר של דונלדסון. עכשיו יש לקוות שהוצאת "כנרת" תתרגם כבר את הספר שאיירה אמילי גרבט!

"בובות של נייר" מאת ג'וליה דונלדסון, איורים: רבקה קוב. תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ, הוצאת "כנרת", 2016

"מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין, איורים: אפרת לוי

בראיון ל"הפנקס" טען הסופר דרור בורשטיין, "כמובן שיש הבדל בין ספרות ילדים לספרות למבוגרים, אבל אפשר גם לתאר את שתיהן כספרות לבני אדם". דומה כי גישה זו היא בגדר צוהר להבנת יצירתו לילדים, שכוללת עד כה את הספר "כוס התה שלי" שראה אור בשנת 2011 ואת "מעיל ושמו שמואל" שאיירה אפרת לוי וראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר".

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

מדובר בסיפור קשה מבחינה רגשית, המציב אתגרים לא פשוטים עבור המבוגרים המקריאים את הסיפור. בורשטיין מביא את הקושי הרגשי לרמה די קיצונית, יש להודות: הילדה רונה מקבלת מסבתה מעיל אדום לכבוד יום ההולדת, אותו היא מכנה בשם שמואל (שמו של סבה שנפטר). אך רונה אינה ילדה קטנה עוד, היא גדלה, והוריה ערים לכך. בפתיחת הסיפור נכתב, "פעם בכמה ימים הם גזרו עוד חתיכה מהמעיל של רונה. לא היתה ברירה." האמירה העניינית והחריפה הזו מטרידה. היא מכניסה אותנו מייד לעולם הממשי והרגשי הקודר של הסיפור, שבא לידי ביטוי בעבודת האיור המיוחדת והמרשימה של אפרת לוי, שמעבירה תחושות של קדרות וניכור, נזילות ואימה. ה"הם" המרוחק אל מול הספציפיות של שם הילדה, היא דוגמה אחת לאופן שבו בורשטיין מנתב את הקריאה ליצירת הזדהות ואהדה עם דמותה של הילדה, אל מול הנחישות של המבוגרים לנשל אותה מהמעיל האהוב.

meyil-ushmo-shmuel-screen11-9

 

המבוגרים האחראיים על חינוכה והתפתחותה של רונה (ההורים, הגננת) מסרבים לאפשר לה להחזיק באותו פריט יקר ערך עבורה, שמסמל את ההיאחזות בילדות. הם נחושים "לבגר" אותה, להצעיד אותה אל עבר מפתן עולם המבוגרים הרציונלי, נטול הרגש, והם עושים זאת תוך התעלמות מרצונה של הילדה, ובנימה אגרסיבית מאוד: "יום אחד אמרה הגננת להורים, 'מחר ל"ג בעומר. כל הילדים יציתו אש. אם תתנו לי רשות, אשרוף את המעיל. שרפתי כבר כל מיני מעילים ושמיכי וסמרטוטים, למרות שאף אחד, אף פעם, לא קרא להם שמואל. את השם הזה רק הילדה שלכם המציאה.'"

איור מתוך הספר

איור מתוך הספר

בחירת המלים של בורשטיין קריטית מאוד בסיפור זה, שנשען על ניסוחים ענייניים, שלעתים נתפסים כמרוחקים או מנוכרים, ולצד האימה והזעזוע הגלומים באמירה זו של הגננת, עין רגישה תשים לב לניסוח "אם תתנו לי רשות" – כלומר, הילדה אינה יכולה לשלוט בגורלה, כיוון שיש כוחות שפועלים מעליה: הגננת צריכה רשות מההורים, ולא מהילדה. כך מנסח בורשטיין את הקושי הגדול הטמון בעצם היותך ילד – אחרים מחליטים עליך ובשבילך.

אמנם מדובר בביטוי קיצוני, כאמור, ולאורך הספר ניתן לחוש באי נוחות אל מול הצגת המבוגרים כנטולי חמלה, אולם למעשה יש כאן אמירה רגשית וגם ספרותית "ללכת עד הסוף" עם המקום של הילדה בעולם ועם המצוקות שהילדות טומנת בחובה, שכן גם אם נניח שרוב המבוגרים לא ישרפו פריט ילדות אהוב, בורשטיין אומר לנו מבלי להסתיר שכמבוגרים אנו יכולים לזעזע את הילדים מתוך הבהילות לבגר אותם, ומתוך כך הוא מתנגד לתפיסה שמבקשת להפריד את הילדים מסממני ילדותם, ולהשכיח אותם מהם.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-9

ומה מציב בורשטיין אל מול האימה הזו? הוא מדגיש את החשיבות והיופי שבזיכרון את הילדות, ואת הערך הגלום בלהיות קרוב לרגשותיך. הוא עושה זאת באמצעות דמותה של הסבתא, המייצגת קשר עמוק עם הילדה ועם הילדות. הסבתא והילדה אינן שוכחות את עברן, יהיה זה עבר רחוק מפאת גילה המבוגר של הסבתא (100), או עבר קרוב מפאת גילה הצעיר של רונה. והקשר ביניהן, שהחל במתן המעיל והמשיך בשם הסב המת אליו מתגעגעת הסבתא, מגיע לשיאו בסוף הספר, כאשר ביום הולדתה של רונה כבר לא נותר דבר מהמעיל ("הגננת נעצה מבט ושאלה, 'נגמר?' והם אמרו, 'נגמר.'"), והילדה מבקשת כמתנה קופסת גפרורים מצוירת כמו זו שבאוסף של סבתה. ההורים מרוקנים את הגפרורים ההפוכים והשרופים מאחת הקופסאות (כאילו מרוקנים את עברה של הסבתא כדי לתת מקום להווה של רונה), ומביאים לבתם. והמשפט החותם הוא: "רונה אמרה תודה, הוציאה מהכיס את שמואל, ושמה בקופסה החדשה."

meyil-ushmo-shmuel-screen11-8

זהו שיא רגשי משום שרונה מערימה על המבוגרים, אינה נכנעת להם חרף מעשיהם האלימים, ולא מוכנה לוותר על ילדותה, על מה שחשוב לה. היא טומנת אותה בכמוסת זמן שמחברת אותה לסבתה הקשישה, כמעין סמל למעגליות החיים, ולניצחון הילדות התמימה, מלאת הרגש, על עולם המבוגרים הנוקשה והשכלתני. זוהי "שורה תחתונה" חזקה מאוד נוכח המהלך הרגשי שהספר מכונן, ויש בו חיזוק לילדים ולילדות באשר הם.

"מעיל ושמו שמואל" הוא סיפור מאתגר, יוצא דופן ומעניין מבחינת אופן מסירת הסיפור – ברמה הטקסטואלית והוויזואלית. הוא ודאי יעורר דיון מרתק בנוגע לספרות ילדים, ולו בשל כך הוא בעל ערך.

"מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין, איורים: אפרת לוי. עריכה: רחלה זנדבנק, הוצאת "כתר", 2016

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת לי מרגלית:

    אני כותב את התגובה הפוך (נראה מי יפרש אותה):
    לכ םירפסה םה םימלשומ!

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.