ספרות

המהדורה המקוצרת / מור פוגלמן-דבורקין

על הספרים "גלגוליו של מעיל", "סיפור על מילה שחסרה לה התחלה", "הצדף"

ינואר 3, 2017  

"גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי, איורים: בתיה קולטון (תרגום: נתן אלתרמן)

בשנת 1931 פרסמה הסופרת והמשוררת היידית קדיה מולודובסקי שיר ילדים בשם "א מאנטל פון א טונקעלן געוואנטל" ("מעיל מאריג לא ברור"). היה זה אחד מתוך מספר שירים שמולודובסקי, ששימשה באותה תקופה גננת בגן ילדים בוורשה, כתבה כדי לשעשע את חניכיה ויחד עם זאת, לשקף ואף לבקר את המציאות בה גדלו – מציאות של עוני ומחסור ופערים חברתיים-כלכליים עצומים.

כאשר תרגם נתן אלתרמן את השיר בשנת 1945 עבור האסופה העברית המוכרת "פיתחו את השער" והפך אותו ל"גלגוליו של מעיל" הידוע, הוא השאיר בחוץ הרבה מהביקורת החברתית של מולודובסקי (שהציגה את החייט כמי שתופר לעשירים בעוד ילדיו שלו נאלצים להסתפק במעיל משומש), וכן כמה ממאפייניהן של הדמויות, אותן תיארה כמעין אספסוף רעשני וגס, עליז וצבעוני, ובעיקר מעורר אמפתיה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

לאחרונה הושב ל"גלגוליו של מעיל" מעמדו כיצירה עצמאית, והוא ראה אור מחדש בהוצאת "ספרית נח" בשיתוף עם "הקיבוץ המאוחד", מלווה באיורים של בתיה קולטון. במידה רבה מחזירה קולטון לדמויות של מולודובסקי את אופיין האבוד. בכל איור מופיעות כמעט כל הדמויות בסיפור, כשהן צועקות, צוחקות, משחקות ורצות, מה שיוצר רושם של  חבורה רעשנית ופרועה, מין דבוקה שובבה ורבת מעללים, בדומה לאופן בו תיארה אותם המשוררת והסופרת המוערכת בטקסט המקורי. יחד עם זאת, מצליחה קולטון, בדומה למולודובסקי, לאפיין גם כל דמות בנפרד: כבר בעמוד הראשון, בו נראים שמונת ילדיו של החייט כשהם ניצבים בשורה (וגם בתור לקבלת המעיל), מתאפיין כל אחד מהם לא רק במראה ובלבוש שונים משל אחיו, אלא גם בהבעת פנים שונה המעידה על קווי האופי המיוחדים לו: גדליהו מדושן העונג, לייזר התם, ביילה השובבה, חיה העדינה והמדוכדכת ופרץ שהבעת פניו מעידה כי הוא חורש מזימה או תעלול נוספים ברגע זה ממש.

file-page5

קווי האופי הללו מתחזקים בהמשך האיורים, כאשר כל ילד משחית את המעיל מתוך סיטואציה הנובעת מאופיו: גדליהו זולל עוגה עד שהמעיל נעשה צר למידת מותנו; לייזר קורע את השרוולים כאשר הוא נבהל ממטאטא שפרץ מדמה לאקדח; ביילה מאבדת את הביטנה בעת השתובבות עם אווזי החצר, ואילו חיה מאבדת את הכיסים כשהיא מנסה להאכיל דג רעב ונופלת קורבן לתעלוליו של אחיה פרץ.

פרץ הוא היחיד ששמר על מאפייניו גם בגרסה האלתרמנית, אופי המקבל אצל קולטון משנה תוקף, הן בשל העובדה שהיא מאיירת אותו כבעל שיער אדמוני, אוזניים מחודדות וחיוך זדוני המזכירים שדון האופייני למעשיות עם אירופאיות, והן בזכות הצגתו כדמות אקטיבית ומרכזית מאוד בדינמיקה בין האחים. עיצוב זה חושף את הקורא טיפין-טיפין לאישיותו השובבה ומשולחת הרסן, וגורם לנו לחבב את משחית המעילים המקצועי.

file-page27

אולם בניגוד להצלחתה של קולטון בשחזור רבים ממאפייניהן של הדמויות המקוריות ובהשבתן לחיים במידה רבה, ההקשר שבו מתקיים הסיפור הולך לאיבוד במידה רבה בשל האיורים. קולטון בחרה להשאיר את הדמויות בתקופה ובהקשר הכללי של הסיפור, בחירה המשתקפת מהצבתן בנוף של שלג ונהר, בסביבה ביתית המשובצת חפצים ביתיים מאמצע המאה העשרים, וכן בהלבשתן בבגדים תקופתיים.

אלא שכאן מסתיים הדמיון בין הסביבה של הדמויות המאוירות לזו שבהן חיות הדמויות שכתבה קדיה מולודובסקי. הסיפור של מולודובסקי עוסק בילדים החיים בשכונת עוני דלה ומוזנחת בעיר וורשה. קולטון, לעומת זאת, מציבה את הדמויות בנוף ירוק וכפרי, משכנת אותן בבית פסטורלי שלו גג אדום, ומלבישה אותן בבגדים שאמנם תואמים את התקופה בסגנונם, אך סביר יותר שנלבשו על ידי ילדים ממשפחות אמידות, וכי ילדים יהודים בשכונות העוני של ורשה לא לבשו מעולם בגדים כה יפים וצבעוניים, מתאימים למידתם ונקיים למראה.

file-page10

הבחירה של קולטון לשמר את ההקשר התקופתי של הסיפור ולא להשתמש באיורים כדי לקרב אל הילדים בני זמננו את הטקסט הגבוה והמעט אנכרוניסטי מחד, וההשמטה של ההקשר התרבותי-חברתי מאידך, יוצרת סתירה בין האיורים החדשים ללב-לבו של הסיפור: הבגד העובר מילד לילד בשל עוני ומחסור, ומתרפט תוך כדי. הסתירה הזו מחריפה כאשר לוקחים בחשבון את רבדי המשמעות הנוספים של אותו מעיל מולדובסקאי: בגד, ובעיקר מעיל, הוא ייצוג חיצוני למהותן של הדמויות. החייט בסיפור הוא מעין סנדלר ההולך יחף – הוא תופר בגדים יפים וחדשים לעשירים, אך ידו אינה משגת לתפור מעילים לכל ילדיו, והוא נאלץ להעביר את המעיל מילד לילד, ללא התאמה. מעבר זה מייצג את עונייה של המשפחה באופן מילולי וכן את העובדה כי בהעדר אפשרות למוביליות ולשינוי – העוני ממשיך ועובר מדור לדור.

file-page6

ייתכן שלו היה "גלגוליו של מעיל" מאויר מחדש כחלק מאסופת "פיתחו את השער", היה הקורא יכול לקבל תמונה רחבה יותר של ההקשר התרבותי-היסטורי בו נכתב הסיפור, ואז היה הקשר בין הטקסט לאיוריה של קולטון שלם והרמוני יותר. אולם מאחר והסיפור ניצב הפעם לבדו, השמטת העוני והקושי מהאיורים שומטת בעצם את בסיס הסיפור, כך שהדמויות בו אמנם מעניינות ומלאות חיים, אך במידה רבה – פועלות ברקע חסר ומטושטש.

"גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי, איורים: בתיה קולטון. תרגום: נתן אלתרמן. הוצאת "ספרית נח" בשיתוף עם "הקיבוץ המאוחד", 2016.

 

"סיפור על מילה שחסרה לה התחלה" מאת טל חן, איורים: אביאל בסיל

אבא וילדה מבלים רק שניהם יחד את אחר הצהריים. התרחיש הזה, המהווה כיום חלק אינטגרלי ומובן מאליו מחייהם של אבות רבים כשותפים שווים ופעילים בגידול ילדיהם, הוא עדיין חזון נפרץ בספרות הילדים, בה מככב רוב מוחץ של אמהות. במובן זה, "סיפור על מילה שחסרה לה התחלה" שכתב טל חן ואייר אביאל בסיל, הוא ספר מרענן, שכן לא רק שהאינטראקציה בו מתרחשת בין אבא לבת במרחב הביתי, אלא שהילדה היא זו שמובילה אותה, והאב מנסה לפעול על פי הנחיותיה: שחר היא פעוטה שעדיין איננה אומרת מלים של ממש, אלא הברות. וכך, כאשר אבא מציע לצייר לה מה שתרצה, היא מבקשת "דה". האב משתדל להבין למה היא מתכוונת ומצייר שורה של מלים המסתיימות ב"דה", בניסיון לקלוע לרצונה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

מתוך הסיטואציה הזו צומחת אינטראקציה משעשעת בין האב לבת, המתבוננת בהומור על ניצנים ראשונים של תקשורת ושיח בין השניים. עם זאת, האופן שבו מתארים חן ובסיל את האינטראקציה בין שחר לאביה מעלה לא פעם במהלך הקריאה את התהייה עבור מי נוצר הספר הזה – עבור פעוטות או אבות?

על פניו, מדובר בספר המתאר חוויה מעולמם של פעוטות בני שנה וחצי-שנתיים, הגיל שבו השפה נמצאת בראשית התפתחותה, והילד או הילדה מדברים עדיין בחלקי מלים והברות, כשעל המבוגרים לנחש פעמים רבות את כוונתם. הטקסט של חן כתוב בחריזה קולחת בעלת משקל מאוזן, המתנגנת היטב בקריאה בקול ויוצרת ריתמוס החשוב כל כך ליצירת ושמירת הקשב לסיפור בקרב פעוטות וילדים צעירים. הבעיה מתעוררת דווקא בשל תוכנו של הטקסט: הבחירה בציור כהתרחשות העיקרית בסיפור היא בעייתית, שכן מרבית הילדים בטווח הגיל האמור אוהבים אמנם להתבונן בתמונות, אך כמעט אינם מתעניינים בציור או עוסקים בו בעצמם, וכאשר הם כבר עוסקים בו, מדובר לרוב בהתנסות פיזית יותר מאשר מחשבתית ודמיונית. לעתים קרובות הסימנים שהילד משרבט נעשים לא מתוך כוונה לצייר משהו, אלא מתוך ניסיון ליצור סימנים ולחקור את הקשר בין תנועת ידו לבינם.

%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%a9%d7%97%d7%a1%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%a6%d7%99

ההתמקדות בתחושותיו של האב במסגרת הסיטואציה, ברצונו העז לרצות את בתו ובמבוכה והתסכול שהכישלון החוזר ונשנה מעורר בו, מתאימה פחות לספר פעוטות, גיל שבו הילד נמצא עדיין בשלב טרום-חברתי ולכן זקוק לדמויות ילדים בהן הוא רואה את עצמו ועמן הוא יכול להזדהות; הזדהות שיתקשה למצוא בספר זה שכן הילדה שחר אינה מביעה בסיפור כל רגש, למעט צחוק לקראת סופו. היא חוזרת ומנידה בראשה לשלילה בכל פעם שהאב נכשל בניחושיו, וחוזרת ואומרת "דה! דה! דה!", אך מעבר לכך לא ברור אם היא מתוסכלת, אולי כועסת או עצובה בשל העובדה שאין מבינים אותה – רגשות שהבעתם יכולה הייתה לעורר אמפתיה בפעוט שחוויית אי ההבנה הזו היא חלק מעולמו.

גם האיורים של אביאל בסיל משקפים בעיקר את תחושותיו של האב בסיטואציה דרך הבעות פניו המשתנות מאיור אחד למשנהו, בעוד ששחר לא מאוירת עם הבעות פנים ברורות משלה ברוב האיורים, ויתרה מכך, בחלקם היא מופיעה כשגבה לקורא/מאזין, מה שמקשה עליו עוד יותר להבין מה היא מרגישה בסיטואציה ולחוש הזדהות עמה.

%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%a9%d7%97%d7%a1%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%9c%d7%94-%d7%9b%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%a1%d7%95%d7%92%d7%a8

החלוקה שיוצר בסיל בארבעת הכפולות הראשונות בספר, באמצעותה הוא מבחין בין שחר ואבא המצוירים בשחור-לבן לבין מושא הציור המופיע במרכז העמוד השמאלי כשהוא צבוע בצבעים עזים, היא בחירה מקורית ומוצלחת, המסייעת לילדים הצעירים להבין את הטקסט הנקרא באזניהם. לעומת זאת, האיורים מאמצע הספר עד סופו מתאימים פחות לפעוטות, בשל ריבוי הפרטים הקטנים ברקע ומשחקי הפרופורציות המופיעים בחלקם. הללו עלולים להקשות עליהם לעקוב אחרי המתרחש בטקסט ולשמור על רצף האזנה לסיפור, פעולה שבגילם הרך הם מתקשים בה ממילא.

sipur-nadneda

ניכר כי לא ברור באופן חד משמעי מי הוא קהל היעד של הסיפור, שכן התוצאה מורכבת מדי עבור פעוטות, אך העובדה שהוא נכתב על חוויה הלקוחה מעולמם עלולה להרחיק ממנו ילדים גדולים יותר (בת ארבע וחצי שהאזינה לסיפור קבעה שהוא "לקטנים"). עובדה זו, בשילוב עם הבחירה של השניים לתת בטקסט ובאיורים מקום נרחב מאוד לאב, לחווייתו ולתחושותיו, מעוררת את התחושה כי יותר מכול,  זהו ספר שנכתב עבור ההורה המקריא.

"סיפור על מילה שחסרה לה התחלה" מאת טל חן, איורים: אביאל בסיל. עריכה: יעל גובר, הוצאת "כנרת", 2016

 

"הצדף" מאת מיה לוי-ירון, איורים: אבי עופר

ספרות ילדים היא תחום שגבולותיו מטושטשים לעתים, שכן רבים המקרים בהם ספר שנועד לילדים שובה את לבם של קוראים בוגרים ומצליח לדבר אל מגוון רחב של גילאים. והרי זהו סוד קסמו של ספר טוב. ובכל זאת, ספרים שנועדו לילדים הם ז'אנר שריר וקיים, שאחד מיסודותיו הוא העיסוק בחוויות ותחושות המאפיינות את ימי הילדות, מנקודת מבט ילדית או מקבילה לה (של בעל חיים, צעצוע, דמות מבוגר מוכרת וקרובה, וכדומה). ספרה של מיה לוי-ירון "הצדף", מוגדר לפי הכתוב על כריכתו כ"סיפור לקטנים ולגדולים", אך במובנים רבים ניכר כי בעת כתיבתו עמדו לנגד עיניה "הגדולים" להם הוא נועד, יותר מאשר "הקטנים".

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

זהו סיפורו של צדף החי לו בנחת על שפת הים ומנהל סדר יום קבוע ונעים בין חול ומים, שמש ויצורי ים. ערב קיץ אחד מתהפך עליו עולמו, כאשר מגיע לחוף צועד נמרץ וחסר סבלנות המבחין בצדף במקרה, ממהר להכניסו לכיסו, ובאותה מהירות – גם שוכח אותו שם. מכאן עובר הצדף רצף של חוויות בסביבה חדשה ובלתי מוכרת, עד לשובו אל הים.

קריאה בכריכתו האחורית של הספר מגלה כי הוא מתיימר לעסוק ב"אדם והטבע והאפשרות להשתנות". מכיוון שהשינוי והגילוי הם מיסודות המצב הנפשי של הילדות, העיסוק בתלאות שעובר הצדף יכול היה לדבר ללבם של ילדים, אלא שעיצוב התיאורים של גלגוליו נעשה בצורה שאינה רגישה דיה לאופן שבו ילדים חווים שינוי: הצדף נלקח מביתו באופן שרירותי ועובר גלגולים שונים לגמרי לבדו – מחשבה מחרידה עבור ילד צעיר שלא זוכה בספר לעיבוד או התייחסות ההולמת את עולמם הרגשי של הקוראים הצעירים.

shell-for-site-lorez-page-013

אלמנט מפחיד נוסף בסיפור היא השתנותו הפיזית של הצדף בן לילה, כאשר הוא מאבד את פסי הזהב שלו. זהו שינוי מזעזע במיוחד עבור ילדים צעירים המזהים את החיצוניות עם ה"אני" באופן שאינו ניתן להפרדה. הצדף מתקשה לקבל את השינוי ובוכה בכי מר, ששוב – אינו זוכה לעיבוד או לנחמה, שכן כבר בעמוד הבא האובדן והשינוי האכזרי נשכח ולא מקבל התייחסות. רק בסוף הסיפור מציירת השמש על גבו פסי זהב, התייחסות שהיא בבחינת מעט ומאוחר מדי.

הדמות המרכזית השנייה בסיפור, דמותו של האיש, רחוקה אף יותר מעולמם של הילדים בהתנהלותה ובתחומים שמעסיקים אותה. אם ברוב ספרי הילדים שלהם גיבור מבוגר הוא מתאפיין בייחוד או תכונה מובחנת המקרבים אותו לעולמם של הילדים, הרי שבמקרה של "הצדף" אין קרבה כזאת. להפך, הדבר היחידי שאנו יודעים עליו היא העובדה שהוא עסוק וממהר כל הזמן, וגם לא כל כך מרוצה באופן תמידי, מצב רגשי המאפיין לפחות מחצית מהמבוגרים שילד פוגש מדי יום.

shell-for-site-lorez-page-015

גם הרהוריו של האיש מתאפיינים בקצב קדחתני ומתמקדים בעניינים שמעסיקים בעיקר מבוגרים, ואינם מאפיינים את עולם הילדים. הדבר מתבטא בעיקר באיוריו של אבי עופר, בהם נראה האיש הממהר כמי שנמצא בתנועה בלתי פוסקת, תמיד בעיצומה של פעולה כל שהיא, עד כדי כך שבאחד האיורים בגדיו מצוירים כשהם ממשיכים לנוע אפילו כשהוא אינו בתוכם. זוהי אינה תזזיתיות ילדית, אלא תנועה ממוקדת מטרה – האיש עסוק ללא הרף בעבודתו, במילוי מטלות הבית, במשקלו ובמראהו החיצוני, ואפילו בחלומותיו שולט זרם בלתי פוסק של מחשבות על כרטיסי אשראי, תרופות, אימוג'ים אינטרנטיים, חותמות רשמיות, ניירת… בקיצור, המוני דברים שאין להם קשר כלל ועיקר לעולמו של הילד.

כאמור, הכוונה לומר דבר מה על שינוי ויציאה מהשגרה איננה מתממשת בסיפור מהזווית הילדית. גם בסופו של הסיפור, כאשר הצדף חוזר לים, לא ברור מה למד, אם בכלל, מהחוויות שעברו עליו ואם השתנה או התפתח; כך שבמידה רבה החוויה שלו, כנציג הילדי בסיפור, נותרת שולית וחסרת משמעות של ממש.

shell-for-site-lorez-page-018-1

מי שכן עובר שינוי, או לפחות עצירה וחשיבה כלשהן בסופו של הסיפור, הוא האיש, אך שוב – החוויה שלו אינה נוגעת לזו של הצדף/הילד ונעשית במנותק ממנו, הן משום שמבחינה עלילתית הצדף כבר חזר לים, והן מפני ששוב נעשה שימוש מעולם המבוגרים בלבד – האיש תוהה על הזמן החולף ועל מושג הזמן בכלל; עיסוק מופשט לחלוטין עבור ילדים צעירים ולכן חסר משמעות עבורם.

"הצדף" מנסה לעסוק בקצב החיים המוגבר של עולמנו, ובחוסר תשומת הלב לסביבה שהוא גובה מכולנו, אך למעשה כושל באותו חוסר תשומת לב עצמו, כשהוא כופה על ספר שנועד גם לילדים חוויות ורגשות מעולם המבוגרים, ובכך יוצר זרות בין הסיפור לקוראיו הצעירים.

"הצדף" מאת מיה לוי-ירון, איורים: אבי עופר. עריכה: נרי אלומה, הוצאת "ספרית פועלים", 2016

 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

 

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.