1 ספרות

המהדורה המקוצרת / יותם שווימר

על שלושה ספרים חדשים שעוסקים בחברות: "פינדוס עובר דירה", "ככה-ככה, זוזי שמש", "אני מייקי"

ינואר 13, 2017  

"פינדוס עובר דירה" – כתב ואייר: סון נורדקויסט (תרגום: רות שפירא)

את אחת מביקורות הספרות המשמעותיות ביותר שקראתי בעיתונות כתבה יעל דר במוסף הספרים של "הארץ" על הספר "עוגת יום ההולדת של פינדוס" מאת סון נורדקויסט. היא טענה שם לזכות אורך הנשימה שהספר מחייב אותנו משום שמדובר בטקסט ארוך בספר ילדים מאויר; מקרה יחסית נדיר, כיוון שלא מדובר במלל עודף וטרחני, אלא בסיפור ארוך שמתאים להקראה ולא לקריאה עצמית ראשונית, לגילי 4-6. באותה ביקורת שיבחה דר את הקצב המדוד שבו נמסר הסיפור שמצליח לעניין לאורך זמן, ובמידה רבה מהווה אנטיתזה לחיים המהירים והדינמיים שכולנו מכירים היטב.

מיהרתי לקרוא את הספר והתאהבתי בסיפור, ובשתי הדמויות הנהדרות – פינדוס החתול השובב ופטרסון הזקן החביב. בשוודיה, ובכלל בארצות הנורדיות, נורדקויסט – שכתב ואייר את סדרת הספרים על הגיבורים הללו, וספרים נוספים – הוא אחד היוצרים החשובים לילדים, אולם בארץ הוא עדיין לא שם מוכר מספיק. לשמחתי הרבה, הוצאת "קרן" לא וויתרה, והוציאה לאור לאחרונה ספר שני בסדרה, בשם "פינדוס עובר דירה", שאליו הגעתי כמובן עם ציפיות גבוהות מאוד.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

יש יוצרים שאי אפשר לטעות אתם. נורדקויסט הוא אחד מהם. גם הספר הזה הוא יצירה נפלאה, בטקסט ובאיור. הפורמט המוארך מתאים לטקסט הארוך, ולאיורים הגדולים הנהדרים – עתירי פרטים, הומור ואווירה, שמיטיבים להעביר את האלמנטים המרכזיים ביצירתו של נורדקויסט – השתהות, התמקדות בפרטים, חוויות קטנות במרחב הביתי, אינטימיות וביטוי משכנע של מערכות יחסים.

בהתאמה לקפיצות, כל החפצים בחדר זזים בשיגעון, גם הפרות בתמונות משתתפות בחגיגה

בהתאמה לקפיצות, כל החפצים בחדר זזים בשיגעון, גם הפרות בתמונות משתתפות בחגיגה

ב"פינדוס עובר דירה", החתול פינדוס המתגורר עם פטרסון הזקן, עובר דירה למחסן שבחצר כיוון שהוא נוטה לקפוץ על המיטה בשעת בוקר מוקדמת מאוד, למורת רוחו של פטרסון (אשר כיאה לאופיו הנעים אינו מתעצבן באמת, אלא רק מביע מידה מסוימת של אי שביעות רצון מהעניין). מבחינה עלילתית הסיפור עוקב אחר הקונפליקט והפתרון שנמצא לו, וכמצופה – שני החברים הטובים מחליטים בסופו של דבר לחזור לגור יחד, בתנאים מקלים מבחינת הקפיצות, כיוון שיותר נחמד לגור יחד עם הפרעות מאשר לבד ובשקט.

התרנגולות שותפות להתרחשויות, אבל רק בטקסט

התרנגולות שותפות להתרחשויות, אבל רק באיורים

ספרות הילדים גדושה בסיפורים כאלו, כאשר את מקום החתול המקפץ תופסת דמות של ילד או ילדה (למשל, "לוטה עוזבת את הבית" של אסטריד לינדגרן, שראה אור בעברית לפני זמן מה). אולם בשונה מסיפורים אלו, שמכוונים להבנה של הילד/ה ש"אין כמו בבית", כמיטב המסורת של ספרות הילדים, או לתובנה דידקטית כדוגמת "הסתפק במה שיש לך", ב"פינדוס עובר דירה" הדגש מושם על הדינמיקה בין שתי הדמויות, והאופן שבו המעבר משפיע עליהם. השניים לא באמת נפרדים, ועדיין מבלים הרבה זמן יחד, שכן לא מדובר בביטוי של הצורך של הילד/ה בעצמאות מהמבוגרים. בהתאמה, החזרה למגורים משותפים נובעת מהרמוניה של מערכת היחסים בין השניים, אותה הרמוניה פסטורלית שהיא תכונה מרכזית בתפיסתו האמנותית והערכית של נורדקויסט, שגם באה לידי ביטוי באיוריו.

שימו לב כמה הכול רגוע ושלו

שימו לב כמה הכול רגוע ושלו -אפילו הפרות בתמונות ישנות, להבדיל מהתמונה משלב מוקדם יותר שבו פינדוס קופץ, שם הן בתנועה.

בשל כך, "פינדוס עובר דירה" הוא בראש ובראשונה סיפור מוצלח מאוד על מערכת יחסים בין חברים, על פשרות, אחווה והערכה הדדית. נורדקויסט שומר על מידה נכונה של שובבות והומור (עקבו אחר התרנגולות המופיעות במרבית האיורים, הן מצחיקות במיוחד!), ונימה של רוגע ונועם שורה על הסיפור. אל תיבהלו מהאורך, קראו אותו לילדים ולילדות כמו שאנו מרגישים בנוח להקריא סיפורי מעשיות ארוכים. משהו בדינמיקה בין שני החברים ובסביבה המאוירת נוסכים שלווה על המאזינים הצעירים, וודאי ירתקו אותם עד הסוף הטוב.

"פינדוס עובר דירה" – כתב ואייר: סון נורדקויסט, תרגום: רות שפירא. הוצאת קרן, 2017

"ככה-ככה, זוזי שמש" מאת דפנה בן-צבי, איורים: עפרה עמית

אם דיברנו על ציפייה, אז אין ספק שהמפגש הראשוני עם "ככה-ככה, זוזי שמש" שכתבה דפנה בן-צבי ואיירה עפרה עמית, לווה בתופי ציפייה רועמים. מדובר בספר המשך לספר היפה, עתיר השבחים והפרסים של הצמד, שראה אור בשנת 2009. בשונה מהמקובל, המהדורה של הספר החדש שונה בכמה מובנים דרמטיים מהספר הראשון. ראשית, מדובר בטקסט ארוך יותר, שמתאים להקראה אבל גם לקריאה עצמית; שנית, הפורמט השתנה – בהתאמה לשינוי באופי הטקסט – לפורמט מלבני מוארך שמרבים להשתמש בו בספרים המיועדים לילדים בגילי 6-8; שלישית, הסגנון האיורי השתנה אף הוא, בעיקר בדמותה של הכלבה שמש, ועל כך סיפרה המאיירת עפרה עמית במדור ""שבע בום!"

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

כיוון שאנו נוהגים לאהוב את מה שאנחנו מכירים, נתוני פתיחה אלו הם בגדר סיכון, אך טוב עשו היוצרות שהקשיבו למה שלבן אמר להן, והלכו עם האמת האמנותית שלהן, וטוב עשתה ההוצאה לאור שהפיקה את הספר היפה הזה, שחב את חנו הרב גם למעצבת המצוינת מיכל מגן, שיצרה מראה נקי ונעים לספר, שבו כל האלמנטים – הטקסטואליים והאיוריים – בין אם מדובר באיורים של עמוד שלם, איורי סצנות קטנים או וויניטות יפהפיות בפתיחת כל פרק – משתלבים יחד בהרמוניה.

הפעם שתי החברות הטובות (שיותר מקריאה אחת הציעה לראות בהן מודל לזוגיות חד-מינית) פוגשות במהלך טיול בוקר בכלבה שחורה, עדינה וביישנית בשם ככה. ולא סתם שמה הוא ככה, שכן מצב רוחה הוא "ככה-ככה", ובדידותה מוצגת בישירות אך ברגישות אל מול החברות הטובה והאחווה השוררות בין זוזי ושמש. ככה מתגעגעת לחברה הטוב מיקי, שהיה החבר היחידי שלה:

"הוא יצא לקוטב הצפוני," סיפרה.

"לראות איך נראה העולם בצד השני."

(….)

היא שבה והתרכבלה כמו קיפוד ביישן,

עד שאפשר היה להבחין רק באפה הקטן.

"רוצות לשמוע סוד?" שאלה.

"בטח!" השיבו זוזי ושמש והביטו בה במתח.

"פעם ריחפנו לירח בכדור פורח."

"מה עשיתם על הירח?" צחקה שמש.

"סתם ישבנו בתוך האור הזורח," השיבה ככה

וחייכה חיוך מאיר, שמח.

בשונה מהחברות בין זוזי ושמש, שהיא מוחשית מאוד, איננו יודעים דבר על החברות של ככה עם מיקי, זולת מה שהיא מספרת עליו, והפן הפנטסטי בסיפור שלה – על אף שמדובר בכלבה מדברת בספר ילדים – עשוי להיתפס כמדומיין, משום הסביבה הראליסטית שבה ממוקם הסיפור. אם נוסיף לכך אלמנטים נוספים בדמותה של ככה – החברות מוצאות אותה מכורבלת בתוך סל גדול, ביישנותה, רגישותה, וכישרון הכתיבה שלה – שתופס נפח משמעותי בהמשך הסיפור – אזי ניתן לזהות אותה כמעין משוררת עתירת דמיון שלבה שבור.

איורים בשלל פורמטים

איורים בשלל פורמטים

זוזי החתולה, שבאותו בוקר שבו נפתח הסיפור "פיהקה פיהוק עגול" לאחר ששמש הזכירה לה שיש לה יום הולדת למחרת, ואמרה, "מתי בכלל הספקתי לגדול?", מזמינה את ככה למסיבת יום הולדתה, לאחר שהיא ושמש משחקות אתה בלבביות שאפיינה את הדמויות גם בסיפור הקודם, שעסק בין השאר באופן שבו השתיים משלימות זו או זו, כפי שקורה בזוגיות טובה, תהא זו חברות או מערכת יחסים רומנטית.

080

כאשר ככה מתיישבת לכתוב מכתב למיקי (ויוצא לה בסוף שיר שאותו היא מגישה כמתנת יום הולדת לזוזי), התוגה והגעגוע משתלטים עליה, ובחסות האיור היפה ביותר בספר (וגם בעזרת הירח המופיע בו, שמהדהד לשיא האינטימי בין ככה למיקי שתואר קודם לכן), מתקבלת תמונה רגשית מאוד. תמונה זו מבטאת לא רק את המצב הנפשי של הדמות אלא גם את הכוח שבמלים, בכתיבה, ביצירה – אלמנט שמתעצם בסוף הסיפור בחגיגת יום ההולדת ששמש מתעקשת שככה תשתתף בה.

כפולות ללא מילים בחגיגה הפסטיבלית. מחווה ל"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק, שלו גם מוקדש הספר

כפולות ללא מילים בחגיגה הפסטיבלית. מחווה ל"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק, שלו גם מוקדש הספר

zuz-for-web-page-022

כך, ברגישות ובחריזה יפה, מתנגנת ונעימה, מנסחת בן-צבי תובנות מעניינות על חברות ושותפות, על עצב ובדידות, על געגוע ויצירה ככוח מרפא. בן-צבי אינה חוששת לכתוב על נושאים הקשורים לעצב ולקושי נפשי (היא עשתה זאת למשל גם בספר "הצב מצב בעמק רפאים", שעסק במלנכוליה); ללא דידקטיות, ומתוך היגיון פנימי שנובע מהאופי וההתנהגות של הדמויות, נפרש לפנינו סיפור נוגע ללב, שיש בו גם הרבה רגעים שמחים שמחממים את הלב. האיורים המצוינים של עפרה עמית תומכים במהלך הזה, בהבלטת המצבים הרגשיים של הדמויות, ביצירת אווירה ההולמת כל סצנה בנפרד, ועיצוב סביבה משכנע ומרהיב. כמו זוזי ושמש, גם בן-צבי ועמית מוכיחות פעם נוספת שהן צמד מוצלח מאוד.

"ככה-ככה, זוזי שמש" מאת דפנה בן-צבי, איורים: עפרה עמית. עריכה: יונה טפר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016.

"אני מייקי" מאת גליה עוז, איורים: רות גוילי

ספר נוסף על חברות, או נכון יותר – על מגוון האפשרויות בדינמיקה בין ילדים וילדות, הוא ספרה החדש והמוצלח של גליה עוז, "אני מייקי". במבט ראשון, לא בהכרח יתגלה הפן הזה אלא דווקא הביטוי שנותנת עוז למצב המסוכסך שבו נתון הילד הגיבור, מייקי, המספר את הסיפור בגוף ראשון בפתיחות ובכנות מרשימה. מייקי, שטוען "יש לי רעש בתוך הראש", מודע לחלוטין למוניטין השלילי שיש לו בגלל התנהגותו הפרועה, אך כבר בפתיחת הספר מניחה עוז את היסודות להבנת דמותו:

הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּבֹּקֶר אֲנִי בְּסֵדֶר, אֲבָל אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם הַכֹּל מַתְחִיל לְהִתְפָּרֵק, וְזֶה נִהְיָה יוֹתֵר גָּרוּעַ מֵאָז שֶׁהָאַחִים הַגְּדוֹלִים שֶׁלִּי עָזְבוּ אֶת הַבַּיִת, כִּי עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ לְהִסְתַּדֵּר לְבַד עִם מוֹטִי וְעִם אִמָּא, וּפַעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר, בִּפְעֻלָּה שֶׁל הַצּוֹפִים, זָרַקְתִּי כִּסֵּא עַל יַלְדָּה אַחַת שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי, לֹא מַמָּשׁ זָרַקְתִּי אֲבָל כִּמְעַט, הִיא אָמְרָה לִי מַשֶּׁהוּ מַעֲלִיב וַאֲנִי אָמַרְתִּי לָהּ לִשְׁתֹּק וְהִיא לֹא הִסְכִּימָה, אָז תָּפַסְתִּי כִּסֵּא, כִּי זֶה מָה שֶׁהָיָה לְיָדִי, וְזָרַקְתִּי אוֹתוֹ בְּכַוָּנָה הַצִּדָּה, שֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּהּ, אֲבָל שֶׁיִּהְיֶה קְצָת מַפְחִיד, וְאָז כֻּלָּם הֶחְלִיטוּ שֶׁאֲנִי יֶלֶד אַלִּים, וְזֹאת הָיְתָה סְתָם הַגְזָמָה, בְּסַךְ הַכֹּל נִשְׁבְּרָה רֶגֶל אַחַת שֶׁל הַכִּסֵּא, וְשׁוּם דָּבָר אֲפִלּוּ לֹא פָּגַע בַּיַּלְדָּה הַזֹּאת, וַאֲפִלּוּ לֹא קָרוֹב אֵלֶיהָ, אָז שֶׁיַּגִּידוּ תּוֹדָה.

אֲבָל אַף אֶחָד לֹא אוֹמֵר תּוֹדָה.

 

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

כבר מקטע זה ניתן לזהות את סגנונה של עוז, שהשאירה חותם של ממש בספרות הילדים המקומית העכשווית עם סדרת "שקשוקה" המצליחה, שבה הופיעה לראשונה דמותו של מייקי. למתנגדים לסגנון כתיבתה לא יהיה נחת בספר זה, שמציג בשפה דיבורית מאוד, משובשת לעתים, אסוציאטיבית ופרועה, את עולמו הפנימי של הילד ואת האופן שבו הוא תופס וחווה את ההתרחשויות. אותן התנגדויות לסגנון הן לטעמי החמצה אדירה של הביטוי המהימן שעוז מעניקה לדמויות הילדים שלה ולשבירה המתבקשת כל כך של מה שנתפס כ"שפה ספרותית הולמת בספרות לילדים ולנוער". עוז יוצרת הלימה משכנעת בין שפת הדמויות לאופיין ולמצבן הנפשי, וכיוון שהיא סופרת טובה, המהלך הזה מוביל לביטוי פואטי בעל ערך רב.

"אני מייקי" עוקב אחר אירועים שפוקדים את הגיבור, אשר נתון תדיר למבט בוחן, ביקורתי, שיפוטי ומאשים של החברה אותו. הוא מבצע רפלקסיה מתמדת של פעולותיו תוך שהוא ער לקונפליקט הפנימי המצוי בו מתוקף הפער בין כוונתו, רצונותיו ורגשותיו אל מול מעשיו בפועל. היעדר היכולת להשתלט על עצמו, או חוסר ההבנה של הסביבה אותו, צפים שוב ושוב ומעוררים לא רק חמלה כלפי מייקי (כי אז היה הסיפור שטחי), אלא הזדהות אמתית שנובעת מעיצוב מוצלח של כל דמות באשר היא.

איור: רות גוילי

איור: רות גוילי

לצד הפן הזה, שהוא משמעותי וחשוב מאוד, "אני מייקי" הוא כאמור סיפור על חברות: בין מייקי לחברו ניצ ("הוא קצת דומה לי, אבל אני לא דומה לו"), שאירוע דרמטי משפיע על טיב יחסיהם, ובעיקר בין מייקי לקשת, ילדה פטפטנית, חביבה ואינטליגנטית, שאינה מפנה לו את הגב ומתרחקת ממנו כמו שאר הילדים, ואפילו מסייעת לו ברגעי מצוקה. אולם בשונה מהמקובל, לא מדובר בפגישה עם דמות משנה שגורמת לגיבור להשתנות מתוקף הכלתה אותו; עוז מתוחכמת יותר, ולפיכך קשת מתעמתת עם מייקי, אינה נכונה לכל פעולה שלו, ומבטאת למעשה את האפשרות לדינמיקה אחרת בינו לבין הסביבה. היא אינה מצילה אותו בהרואיות, אבל היא מעוררת בו רגש רדום של שותפות ושייכות, שהוא מהותי כל כך עבורו משום שהוא רגיל כל כך להרגיש אאוטסיידר ובודד – בבית ובבית הספר.

איור: רות גוילי

איור: רות גוילי

הניסוח של עוז את שתי מערכות היחסים הללו בין הגיבור לדמויות הראשיות, הוא לא רק יפה אלא גם משכנע מאוד. אמנם לדעתי סופו של הסיפור חלש קצת והוא נקטע במקום שבו היה נכון דווקא להמשיך ולספר עוד קצת, אבל עוז מצליחה להעביר לכל אורכו דילמות רגשיות לא פשוטות ולהציג לקוראים ולקוראות דמות של ילד שלרוב אנו מורגלים לראותו כדמות משנה או דמות צדית סטריאוטיפית שלילית. עוז אינה מתעלמת מהבעיות הגלומות בהתנהגותו האלימה של מייקי, אך היא אינה כותבת אותו מתוך התנשאות, כי אם מתוך הבנה מרשימה של עולם הנפש שלו, ומתוך כך גם מבטאת את האופן שבו מצב רגשי כזה מתגלם בדינמיקה של מערכות יחסים.

"אני מייקי" מאת גליה עוז, איורים: רות גוילי, עריכה: יעל גובר. הוצאת כנרת, 2016

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת נטע:

    תודה על ההמלצות. את "אני מייקי", הספקנו כבר לקרוא (ולהקריא) – אמא וילדון בן 7 – ושנינו התרגשנו עד מאד מהביטוי הכן, הישיר והחכם, מהקונפליקטים הפעורים ומהדרך העדינה והרגישה שבה הספר מתאר, נוגע ומנכיח מציאויות ותחושות נשכחות. מומלץ בחום.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.