5 ספרות

המהדורה המקוצרת / מור פוגלמן-דבורקין

על הספרים "בזמן שלא היית", "אמא, מה זה עושה?", "מר טיגריס מתפרע"

ינואר 18, 2017  

"בזמן שלא היית" מאת ענבל מלכה

אחת הבחירות המשמעותיות ביותר שעושים סופרים בעת הכתיבה היא שימוש נבון בכלים של שפע מילולי ותיאורי או בצמצום מדויק; בחירה אשר תשפיע במידה רבה על אופיו של הסיפור והיחסים שינהלו עמו הקוראים. בספרי נוער רבים נוטה הכף לכיוון של שפע תיאורים רבי התרחשויות וצבע, אולי מתוך רצון ליצור הד לעולמם הפנימי הסוער של הקוראים הצעירים, המצויים באחת התקופות המטלטלות ביותר בחיים. אולם דווקא ספרי הנוער המעטים הכתובים בצמצום ומצליחים לתאר מצבים מורכבים במלים מעטות ומדויקות, עשויים לדבר יותר ללבם של קוראיהם.

"בזמן שלא היית" מאת ענבל מלכה הוא ספר מרענן ומקורי בנוף המקומי בזכות הבחירה בצמצום, המשרת היטב את הסיטואציה הניצבת בלב העלילה, גם אם הביצוע אינו חף לגמרי מנקודות התורפה של בחירה זו.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

אביה של נילי נעלם מחייה במפתיע. לא לארץ רחוקה או למקום בלתי ידוע, אלא אל תוך חדר השינה שלו. זוהי התחושה השוררת בבית שבו האב חולה בדיכאון קשה וממעט לקום ממיטתו, והאם, נילי ואחותה הגדולה גוני, נאלצות להתמודד עם מצב מתמיד של חסר ואי-וודאות. ה"מפץ הגדול" המתחולל במשפחה הופך את שלושתן לגופים תלושים הנעים בחלל הביתי כמעט ללא תקשורת ביניהן, כאשר אצל כל אחת מתבטא הקושי באופן שונה: האם בורחת אל שלל העבודות בהן היא עובדת עתה כמפרנסת יחידה, אל הרכב הישן והמקרטע שלה ואל שיחות הטלפון עם אחותה; גוני בורחת לפנימיה מרוחקת, ואילו נילי מנתקת כל קשר עם חברותיה מבית הספר היסודי, מסתתרת מאחורי כמויות גדלות והולכות של ג'אנק פוד שהיא צורכת, ומסווה את כאבה ברעשי הרקע של הטלוויזיה.

מלכה משכילה לתאר סיטואציה מורכבת וכאובה מאוד של קריסה פתאומית וכמעט מוחלטת של תא משפחתי שנראה רגע לפני כן אוהב ומתפקד, באיפוק שקשה למצוא בספרות הנוער העכשווית. דברים רבים בספר נאמרים ברמיזה ומשאירים מקום להבנתו ודמיונו של הקורא. כך, למשל, בשום מקום לא נאמר במפורש ממה בדיוק סובל אביה של נילי. לעתים נדמה החולי שלו כעניין נפשי ולעתים הוא מקבל היבטים גופניים, וכך הבחירה שלא לנסחו באופן חד משמעי יוצרת אמירה מעניינת וחכמה בדבר האיזון העדין בין גוף לנפש והפרתו.

אותו ניסוח מעודן של האיזון גופני-נפשי בא לידי ביטוי גם באופן שבו כתבה מלכה את הפרעות האכילה של שתי הבנות, שגם הן לא מצוינות במפורש או מוצגות באופן חד משמעי, ובכל זאת נוכחות מאוד ברקע הסיפור כמעט לכל אורכו ומהוות הדהוד לדרכי ההתמודדות ההפוכות של השתיים- הבריחה של גוני מול ההתכנסות של נילי.

השילוב המדויק הזה בין הגלוי לסמוי והעובדה שהספר כמעט נטול רגעים דרמטיים בווליום עז או קטרזיס קרשנדואי בסופו, יוצרת סיפור המשקף בצורה מוצלחת מאוד את העובדה שרבים מהמשברים והשברים בחייהם של בני אדם מוטמעים ביומיום ומתקיימים מתוך התנהלות מתמדת, ולא מקפצים מרגע דרמטי אחד למשנהו.

עם זאת, האיפוק בספר חוצה לעתים את גבול הדיוק לעבר החֶסר. למעט נילי, הגיבורה הראשית, אף דמות אינה זוכה לאפיון עמוק דיו או חווה תהליך והתפתחות שהקורא יכול לעקוב אחריו, וכך לפתח כלפיה תחושות ומחשבות מורכבות. כך, גם כשמלכה יוצרת הזדמנות ליצירת סדק והצצה לעומק הדמויות, היא אינה מממשת אותה.

הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא דמותו של רון – הדמות המשנית החשובה ביותר בסיפור, ובכל זאת היא נותרת בלתי פתורה עד סופו. סיפור חייו, מניעיו ותשוקותיו נותרים סתומים ברובם, והקורא מתקשה להבין מה הוא עושה בעצם בקרבתה של נילי, מעבר לעובדה שנוכחותו נכפית עליה כמעט כמו כל התרחשות בסיפור. לעתים נדמה שהוא מחבב אותה, ולעתים נראה כאילו הוא "מונח" בסביבתה מכיוון שאמו ציוותה עליו להישאר שם. משום כך, גם כשכבר ברור שהוא מתעקש להישאר בסביבתה כדי להעניק לה תמיכה ונחמה, לא ברור לגמרי מהם הרגשות או המחשבות שמכוונים את בחירתו, שכן העקשנות וההתמדה מאפיינים את דמותו מהרגע הראשון, עוד לפני שהייתה לו הזדמנות להכיר את נילי ולפתח כלפיה רגשות. מסיבה זו, גם יחסיו עם הדמויות האחרות נותרים עמומים. העובדה שנילי מתחילה לחבב אותו בסוף הסיפור נראית שטוחה משהו, שכן לא ברור בדיוק מי הוא הנער הזה שהיא מחבבת, ומה גרם לשינוי ביחסה כלפיו.

מאותה סיבה, גם הסצנה שבה שלישיית נערים "חסרי בית" מציקה לו – סצנה שאמורה להוות נקודת התרחשות דרמטית כלשהי – אינה מותירה רושם רב, משום שהקורא מתקשה לצייר בדמיונו את רון ואת מניעיהם של המציקים לו. שלישיית חסרי הבית היא דוגמה נוספת לאופן שבו הצמצום ומיעוט הפרטים מפחיתים מעומקן של הדמויות. כך, בסצנת זלילת הקורנפלקס של השלישייה אצל נילי, היא שואלת אותם מתי אכלו לאחרונה והתשובה של נטע הבן, "לפני חצי שעה", סודקת את הדימוי של השלישייה כחסרי בית מורעבים. אבל הסדק נותר שם מבלי שנזכה להציץ אליו ולהבין מיהם בעצם חברי השלישייה ומדוע הם חיים בחוץ. חסר גם עיסוק כלשהו באינטראקציה בינם לבין משפחותיהם או אנשי המושב, שכן החיים כחסר בית ביישוב קטן הם סיטואציה יוצאת דופן, היוצרת דינמיקה שונה מאוד לעומת חיים שכאלה בעיר הגדולה, ולכן גם מסקרנת. אולם הקורא אינו מקבל מבט מספק אליה.

גם האינטראקציה של נילי עם הבנות/חברות לא זוכה כמעט לפיתוח ונותרת בבחינת אוסף של רגעים ספורדיים, שאינם מתאחדים לכדי התרחשות ממשית בעלת דינמיקה משלה. ייתכן כי מלכה בחרה בכך בכוונה, כדי להדגיש את התלישות של נילי מסביבתה, אך בפועל נוצר מעין אוסף רסיסים שאינם מספרים סיפור עמוק ושלם דיו.

ב"בזמן שלא היית" מטפלת ענבל מלכה בנושא של משבר נפשי והשבר שהוא גורם בתא המשפחתי בעדינות רבה, בצמצום מרענן ומבלי להישאב לדרמטיות מוגזמת. עם זאת, הספר עדין מדי לעתים, כמו נמנע מלחדור עד לליבת הכאב, הבדידות והזעם בהן נתונות דמויותיו, ובכך מונע מהתהליכים שהן עוברות להגיע לכדי מהלך שלם ועמוק. ייתכן כי לו הייתה מלכה מוותרת על האיפוק בכמה מהסצנות ומאפשרת לדמויות להתבוסס לרגע במצוקותיהן, היה המהלך הסיפורי שלה בשל ומעניין יותר.

"בזמן שלא היית" מאת ענבל מלכה. עריכה: יותם שווימר, הוצאת "טל מאי", 2016

 

"אמא, מה זה עושה?" מאת מיה מיטב, איורים: אביאל בסיל

אחר צהריים אחד, בעודי רוחצת כלים, שמעתי מהסלון משהו מטריד: שקט. כל מי שגידל אי-פעם ילדה או ילד בגילי שנתיים עד חמש, יודע ששקט הוא דבר מפחיד ביותר, המעיד כי הטף מחולל בזה הרגע משהו אסור מאוד. גיחה קטנה לסלון הוכיחה את שחשדתי – בן השלוש צייר חילזון אדום וענקי על גב הכורסה הלבנה.

אחרי שסיימתי לכעוס ולנזוף, להסביר ולהבהיר, התבוננתי ביצירה המפארת את הכורסה הלבנה לשעבר והבנתי שמה שאני רואה כרהיט שבדי-פונקציונלי, יכול באותה מידה להוות בד קנבס מושלם, שאפשר לפעוט להתנסות לראשונה בחייו בציור בקנה מידה גדול; ציור שצויר בכובד ראש ובריכוז מלא במשך יותר מחצי שעה. לו הייתי נמצאת במקום באותו הזמן ועוצרת אותו בהינף הטוש הראשון – החוויה, הטעות, ההנאה וגם הנשיאה בתוצאות היו נמנעות ממנו.

החיים עם שעות עבודה ארוכות ורשתות חברתיות המציפות את פיסות הזמן הפנוי שנותרות אחריהן, מביאים עמם רגשות אשם למכביר בכל הנוגע לזמינות ההורית ולכמות ולאיכות הזמן שאנו מבלים עם ילדינו, ורצון עז לפצות ולהעניק, לחנך וללמד בעתות היחד הקצובות. כל אלה גורמים לנו לעתים לשכוח שילדים זקוקים גם לזמן שבו יניחו להם לנפשם, לחירות שמאפשר המרחב המתקיים מאחורי גבו של ההורה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הספר "אמא, מה זה עושה?" שכתבה מיה מיטב ואייר אביאל בסיל, חוגג את המרחב הזה ואת האפשרויות הטמונות בו. הילד, גיבור הסיפור, פונה שוב ושוב אל אמו, העוסקת במגוון פעולות ביתיות, כדי לשאול אותה על חפצים יומיומיים שונים. האם משיבה תשובות לקוניות, המתייחסות לחפצים באופן פונקציונלי, בהתאמה לשאלה הקבועה החוזרת שוב ושוב, "אמא, מה זה עושה?": "זה קרטון ריק שאפשר לשים בו עיתונים/ זו כרית של הספה/ זו סלסלת פלסטיק, אפשר לשים בה גולות", וכדומה – תשובות המציגות את סביבתו של הילד בצורה פונקציונלית ומשעממת.

אמא מה זה עושה - פנים

אלא שלמעשה, אותה אינטראקציה חוזרת של שאלת "מה זה עושה?" והתשובה הלקונית, מסמנת עבור הילד מה הם גבולות ההגדרה של החפצים, ובכך מעודדת אותו לפרוץ אותן ברגע שהאם, הסמכות המגדירה, מפנה את הגב, והוא מעניק לחפצים השונים תפקידים חדשים. בעזרת דמיונו הוא מרכיב מהם מכונית למשחק.

מבט ראשוני בהתנהלותה של דמות האם באיוריו של אביאל בסיל עלול לעורר כלפיה תחושת אנטגוניזם שלוחצת על כפתורי האשמה ההורית: אין כמעט תמונה שבה היא מביטה ישירות בילדהּ, ורוב הזמן גבה מופנה אליו. אולם כאמור, המרחב המתקיים מאחורי גבה הוא זה המאפשר לילד לפעול בחופשיות על פי צו דמיונו, ואף נראה לעתים שהיא מפנה את גבה בכוונה מלאה כדי לאפשר לו את אותו מרחב, בעיקר כאשר לקראת סוף הסיפור היא מבצעת פעולות שנראות מיותרות או מופרכות, כמו בחינה מדוקדקת של ורדי הגינה או ייבוש פרוותו של החתול במייבש שיער.

אמא מה זה עושה - פנים3

קריאה זו מקבלת משנה תוקף לאור בחירתם של מיטב ובסיל להעמיד את הטקסט והאיורים כך שבצידה הימני של כל כפולת עמודים מתרחשת האינטראקציה, הכתובה והמאוירת, בין האם לילד, ואילו בצידה השמאלי, המאויר בלבד, האם אינה נוכחת כלל והילד משחק ויוצר לבדו, במין כמעט "חדר משלו".

אבל רק כמעט. כי למעשה יש לילד בסיפור שותף לחדר – הילד המאזין לסיפור. העובדה כי הילד רואה את "התמונה הגדולה" שהאם, דמות המבוגר, מחמיצה – את המכונית המתהווה בכוח דמיונו של הילד בסיפור, והעובדה שהוא יכול לעשות כן ללא תיווך – הקראה של מבוגר שאחראי על הטקסט, שכן ההתרחשות הזו מאוירת בלבד, יוצרת בין הילדים ברית סודית המעניקה להם עמדת כוח אל מול המבוגרים.

אמא מה זה עושה - פנים (1)

מעמדת הכוח הזו, ניגש הילד אל האם בסופו של הסיפור ומצרף אותה למשחק של ספק נסיעה ספק תעופה על כנפי הדמיון במכונית שבנה, כשהוא זה האוחז בהגה, יוצר ומוביל את המשחק. עתה הוא זה שמגדיר את אופן השימוש בחפצים שבסביבתו, תוך שהוא מעניק להם משמעויות חדשות ושונות מאלו שהציבה האם. בכך הוא נעשה שווה לאם ביכולתו להכתיב משמעות ולעצב מציאות החורגת מגבולות חלקת האלוהים הקטנה שמאחורי הגב.

"אמא מה זה עושה?" מאת מיה מיטב, איורים: אביאל בסיל. עריכה: חגי ברקת, הוצאת "דני ספרים", 2017

 

"מר טיגריס מתפרע" – כתב ואייר: פיטר בראון (תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ)

כולנו, ילדים כמבוגרים, מרגישים מדי פעם שנמאס לנו מהכול: נמאס להיות מנומסים, להתחשב באחרים, לציית לקודים חברתיים ולהתנהג "יפה". גם למר טיגריס, גיבור ספרו החדש ועטור הפרסים של הסופר/מאייר פיטר בראון, נמאס להתנהג "יפה" והוא משועמם מאוד מהחיים לפי כללי ההתנהגות החברתית המקובלים.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

כך, בעוד שחבריו מרוצים במסגרת התרבותית, מר טיגריס מורד בה  ומתחיל להתנהג באופן פרוע ו"חייתי" כל כך, עד שהחברים מבקשים ממנו לעזוב והוא יוצא אל הג'ונגל. אלא ששם הוא מתמודד עם הבדידות שבחיי הפרא, ובסופו של דבר מחליט לחזור אל חבריו, ומגלה שגם בהם חלו שינויים.

על אף שהרצון "להתפרע" הוא תחושה מוכרת מאוד לילדים, הדרך שבה בחר בראון להביע אותה בספר יוצרת דווקא זרות מסוימת וריחוק מעולמו של ילד בן-זמננו, ובמובנים מסוימים הקריאה בו עלולה להיות גם מפחידה למדי עבורו.

הדוגמה הבסיסית ביותר לכך היא בחירתו של בראון לאייר את גיבוריו כחיות פרא הלבושות בבגדים שנלקחו משלהי התקופה הוויקטוריאנית. ראשית כול, הקורא המבוגר יראה בשילוב האיורי הזה דיכוטומיה עזה בין טבע לתרבות, ולכן יבין את מידת הנוקשות והזיוף שנכפתה על מר טיגריס, בעוד שהילד – המקבל באופן מובן מאליו חיות מואנשות, כיוון שהן מככבות בתרבות הסובבת אותו – קרוב לוודאי שיפספס את המורכבות הבסיסית כל כך בסיפור.

MrTiger_mitparea p8-9-page-001

שנית, מכיוון שבגדים ספרותיים הם כמעט תמיד שיקוף של אופיין או אופן התנהגותן של הדמויות הלובשות אותם, ביגוד שאינו מוכר לקורא, ודאי על מלוא משמעויותיו, מחטיא את מטרתו. נכון, הילדים אולי יבינו שאלו בגדים המגבילים את תנועתן של החיות, אולם לא יוכלו להבין את הרפרנס ההיסטורי לתקופה שהתאפיינה בקודים חברתיים נוקשים במיוחד (שהתבטאו גם בביגוד) ובגישה חינוכית לפיה ילדים צריכים להיות מאופקים וממושמעים בכל רגע נתון, להיראות אך לא להישמע.

שנית, היחס לאלימות בספר מעורר תהיות, שכן המסרים של בראון בנושא זה בעייתיים למדי כשמדובר בספר ילדים. באחד האיורים הקטנים יותר והפחות מרכזיים בספר נראה מר טיגריס בתהליך ה"התפרעות" שלו, כשהוא רודף אחרי חבריו הנמלטים מפניו בפחד. זהו איור זניח במידתו ומרכזיותו, במיוחד לעומת האיור בן חצי העמוד המופיע מיד אחריו, בו נראים החברים כשהם מביטים במר טיגריס מתפרע ומציינים כי התנהגותו מוזרה ולא מקובלת. נראה שבראון ניסה להדחיק כמעט את העובדה כי פעמים רבות אותו מצב פרא "טבעי" ו"אותנטי"  מוביל גם לחציית גבולות העלולה להוביל לפגיעה בזולת.

MrTiger_mitparea p18-19-page-001

אם כן מהו המסר העובר אל הילד בסיפור? האם לפי בראון הרצון לפרוק כל עול ולהתחבר ל"אני" האותנטי והחופשי מצדיק גם שימוש באלימות? האם אי אפשר להיות "טבעי" או "אמתי" תוך כדי הצבת גבולות בסיסיים של אי-פגיעה? אמנם בסופו של הסיפור נראות החיות כשהן הולכות על ארבע אך עדיין לבושות בבגדיהן, מעין פשרה בין הפראי לתרבותי, המאפשרת להן לחיות יחד ולכל אחת מהן לנהוג באופן "טבעי" כשלעצמה. אולם אין כל הסבר מדוע בחרו החיות, המוצגות בתחילת הספר כמי שמרוצות מהסדר החברתי, לשנות ממנהגן. האם הדבר קרה בהשראתו של מר טיגריס, זה שהתנהגותו הפכה אלימה ומטרידה כלפיהן? מה הסיכוי שאדם, ילד או בוגר, ירצה לקבל השראה ממי שפגע בו?

ולבסוף, עולה השאלה האם ה"פראיות" הזו שבלב הסיפור באמת מדברת אל עולמם הרגשי ותשוקתם הפנימית של ילדים "להתפרע" כפי שנדמה? האם ילדים באמת שואפים לחופש מוחלט ממגבלות כפי שנדמה לבראון, כמו גם למבוגרים רבים? האם ילדים, שכביכול טרם הפנימו את הקודים התרבותיים, באמת קרובים ושואפים לתת דרור להתנהגות "אמתית" או "טבעית" יותר, או שזוהי רומנטיזציה שמבוגרים עושים לתקופת הילדות? ואולי בעצם החוויה של "התפרעות" מוחלטת נושאת בחובה איום עבור ילדים, שבניגוד למר טיגריס, המוצג כדמות של מבוגר, הם חסרי שליטה על חייהם, ומידה מסוימת של מסגרות וכללים ברורים נוטעת בהם ביטחון? אולי דווקא הביטחון שמציע הסדר החברתי, המגולם בדמויות אוהבות ושוחרות טוב כהורים, גננות ומורים, הוא זה המאפשר ל"אני" שלהם להתבטא ולצמוח?

MrTiger_mitparea p38-39-page-001

לאור כל זאת, סיומו של הסיפור אינו מציע התרה או נחמה שיש בהן ממש. בעוד שהטקסט מציין אמנם כי "כל מיני דברים החלו להשתנות" באותה חברה שממנה הרגיש מר טיגריס צורך להשתחרר, הרי שהאיור מראה את אותן חיות, באותו לבוש מעונב ומגביל, רק שעתה הן הולכות על ארבע ומחייכות זו לזו. כלומר, האופן בו מציג בראון את החברה המתורבתת נותר על כנו: בני אדם הם בסך הכל חיות פרא העוטות על עצמן מגבלות קשיחות כדי להצליח לחיות יחדיו. רעיון מעניין ומעורר מחשבה עבור מבוגרים, אבל מפחיד למדי עבור ילדים.

"מר טיגריס מתפרע" – כתב ואייר: פיטר בראון. תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ, הוצאת "כנרת", 2017

 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

כתיבת תגובה

5 תגובות:

  1. מאת לי עברון:

    נהניתי מההסתכלות המעמיקה והמורכבת שלך, מור. סקרנית מאוד לגבי הספר של ענבל מלכה, בטח אקרא בקרוב…

  2. מאת מר טיגריס:

    מר טיגריס סבור שמיטיבה להבינו נעמי בן-גור :

    http://www.smkb.ac.il/library/book-review

  3. מאת יחיעם פדן:

    הניתוח של *בזמן שלא היית* עמוק בהרבה ממה שהייתי מצפה מ"מהדורה מקוצרת". כל הכבוד, מור. הספר נהדר באמת, והשאלות שעלו ברשימת הביקורת מעוררות תהייה שמא הכתיבה המצוינת באמת של ענבל מלכה מסתירה חולשות שמתפקידו של העורך לזהות ולהמריץ את הכותבת לטפל בהן. ומאחר שעורך הספר הוא גם עורך הפנקס, אולי נקבל תשובות. בינתיים אני ממשיך לקרוא בספר ולהתמוגג מהעצב האופף את נילי, המספרת.

  4. מאת יותם שווימר:

    הי יחיעם, תודה על תגובתך. ותודה, מור, על ביקורת מעניינת ומנומקת על "בזמן שלא היית". יחיעם, כיוון ששאלת, אספר שלטעמי לא מדובר בנקודות חולשה של הסיפור, אלא דווקא בהחלטה מודעת, שנובעת מהיצמדות למצב הנפשי של הגיבורה ולחוויית החיים הספציפית שלה בזמן שבו הסיפור מתרחש. נקודת המבט שלה מוגבלת מאוד, בגלל המצב הנפשי שבו היא נמצאת, וכיוון שהסיפור מסופר על ידה, כל אותן דמויות שמקיפות אותה, או נכון יותר – חולפות על פניה (מבחינה רגשית, לאו דווקא ממשית), מהדהדות את התלישות שלה, את חוסר היכולת שלה ליצור קשרים חדשים. גם כאשר משהו נוגע בה, הוא נוגע לרגע, ולאו דווקא משאיר חותם של ממש. גם דמותו של רון נותרת קצת סתומה, פשוט מפני שהגיבורה אינה מנהלת אתו מערכת יחסים שוויונית. הוא נמצא שם לצדה פשוט כך, מסיבותיו שלו, שאנו לאו דווקא יודעים מה הן. נילי אינה מסוגלת להכיל קשרים חדשים באופן שבו אנו מצפים שהם ייבנו, ולכן איננו יודעים הכול על הדמויות ועל הסיבות להתנהגות שלהן (נילי אף מציינת זאת במהלך הספר, שהיא בעצמה תוהה על התנהגותו של רון). כך שהמטרה היתה ללכת "עד הסוף" עם המצב הנפשי ונקודת המבט של הגיבורה, גם "במחיר" של היכרות מועטה עם דמויות המשנה.

  5. מאת יחיעם פדן:

    יותם, אהבתי את תשובתך.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.