ספרות

המהדורה המקוצרת / יותם שווימר

על הספרים "מאה ושש דרוריות חביבות", "המלך אמר", "לשיר!"

מרץ 1, 2017  

"מאה ושש דרוריות חביבות" מאת סמואיל מרשק ודניאיל חארמס, איורים: הילה חבקין (תרגום: עינת יקיר)

חיות הן גיבורות שכיחות למדי בספרים לילדים, אבל בספר "מאה ושש דרוריות חביבות" של סמואיל מרשק ודניאיל חארמס, החיות הגיבורות לא מדברות, אינן מניעות את הסיפור דרך פעולות דרמטיות כחלק מנרטיב עלילתי, ובכל זאת – הן דמויות נהדרות, שובות לב, והמפגש עמן מספק רגעים מוצלחים של צחוק והתלהבות.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הסיבה לכך שספר הפעוטות הזה מוצלח כל כך היא כפולה: הספר נכתב במקור ברוסית על ידי שני יוצרים שונים ומיוחדים – סמואיל מרשק (שמוכר בישראל בעיקר בזכות העיבוד לסיפור שלו שעשתה לאה גולדברג ונהיה ל"המפוזר מכפר אז"ר"), איש חינוך, משורר ומתרגם הידוע בזכות יצירתו לילדים, ודניאיל חארמס – סופר וסטיריקן שכתב ספרים למבוגרים בסגנון האבסורד (לעברית תורגם ספרו הנועז "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף"). שירים לילדים של חארמס ראו אור (לראשונה, למיטב הבנתי) בעיתון הילדים "נובי רובינזון", שמרשק היה ממייסדיו.

"מאה ושש דרוריות חביבות" מתחקה אחר פעולותיהן של הדרוריות, מעין שגרת אירועים של הגיבורות המעופפות. המספר מוליך אותנו בקצב קבוע אחר מהלכי הלהקה שילדים יכולים לזהות גם מעולמם, כאשר לכל פעולה נלווה פירוט שיש בו שילוב משעשע של הומור, דמיון והרפתקה הגלומים בעצם הפעולות או האובייקטים המפורטים. הנה דוגמא:

איור: הילה חבקין

איור: הילה חבקין

כך יוצרים המחברים מבנה סדור של סיפור על להקה/קבוצה מאוחדת, בעוד הפירוט יוצר הבדלה בין כל אחת מהן – כמו רוצה לומר, גם בתוך קבוצה יש אינדיווידואליים, ולכל אחד יש את הדרך שבה הוא פועל ותפקיד אותו הוא ממלא. נדמה גם שעל ידי שיתוף הפעולה המגוון כל כך, ודווקא משום שכל דרורית היא אחרת, נוצרת לכידות קהילתית משמעותית. קריאה בביוגרפיה של מרשק מגלה כי בשיריו הוא הדגיש תמיכה בחיים החדשים של רוסיה תחת המשטר הסובייטי, אבל הביע במקביל עמדות עצמאיות. לפיכך, ניתן אולי לראות במהלך הסיפורי של הספר הנ"ל תפיסה שגורסת כי גם בתוך חברה אחידה, יש לשמור על אינדיבידואליות. וכמו שקורה הרבה פעמים בספרות הילדים שנמצאת מתחת לרדאר, נמצאים מסרים חתרניים לתקופת פרסום היצירה.

את הפעוטות העניינים הפוליטיים לא כל כך מעניינים, וכאן נכנסת הסיבה השנייה להצלחתו של הספר: התרגום של עינת יקיר. אחד הדברים החשובים בספרות מחורזת לילדים, ובספרות לפעוטות על אחת כמה, ודאי כשמדובר בטקסט שהוא מעין שיר ארוך, זה המקצב, המצלול והחרוז. תרגומה המצוין של יקיר מציג מלאכה מוזיקלית-ספרותית ראשונה במעלה. מרשים במיוחד העושר של העברית דווקא בתבנית סדורה כל כך. הנה דוגמא חביבה עליי במיוחד:

איור: הילה חבקין

איור: הילה חבקין

ריבוי האלמנטים והפעולות בכל "נושא" מתחלף עשוי לדבר לעולמם של פעוטות, שמתחילים להתעניין בסובב אותם ולרוב נתפסים לתחום מסוים (תחבורה, למשל), ולפיכך ישאבו הנאה גדולה משגרת היום העמלנית והפעלתנית של הדרוריות.

בזכות המוזיקה הנהדרת של הסיפור, שמעורר רצון לא רק להקריא אותו שוב ושוב אלא אף לשיר אותו; בזכות איורים יפים, עדינים ומלאי שובבות של הילה חבקין, ומשום שקול המספר מספר לנו ללא קישוטים או דיבורים מיותרים על קורות הדרוריות – ספר הפעוטות הזה מוצלח ומהנה כל כך. הדרוריות לא צריכות להיות מואנשות או לעבור מסע במסגרת עלילה מותחת, כיוון שהאופן שבו מסופר על חייהן הופך אותן לדמויות מלאות, בעלות תחומי עניין ואישיות ייחודית, ויחד הן קבוצה מלוכדת שפועלת מבוקר עד לילה בהרמוניה משמחת.

איור: הילה חבקין

איור: הילה חבקין

"מאה ושש דרוריות חביבות" מאת סמואיל מרשק ודניאיל חארמס, איורים: הילה חבקין. תרגום: עינת יקיר, הוצאת עם עובד, 2017

"המלך אמר" – כתבה ואיירה: אורית ברגמן

"עשר אצבעות לי יש", "סבתא בישלה דייסה", ועוד הרבה שירי משחק מהווים חלק בלתי נפרד מהילדות של ילדי ישראל. אך מה קורה כשהמשחק עצמו הופך לסיפור, וכיצד הפורמולה המשחקית משפיעה על סיפור בפרוזה? עניין זה בא לידי ביטוי בעוד ספר מוצלח של הסופרת/מאיירת אורית ברגמן.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

"המלך אמר" נפתח בפרולוג – האבא מדריך את בנו להתכונן לשינה, וקולו כקול המנחה במשחק הידוע: "אבא אמר: צחצח שיניים. / אבא אמר: נקה את האוזניים. / אבא אמר: תשטוף רגליים", וכן הלאה. ברגע שהאבא יוצא מהחדר לאחר שהילד שכוב במיטה, המשחק האמתי מתחיל: הכתר עובר מהאבא לבן, שנהיה המלך של הצעצועים של חדר הילדים, חבריו. מנקודה זו קול המנחה של המשחק הוא קולו של הילד, ולאורך העלילה הדרמטית והפנטסטית נשמרת חוקיות המשחק – למי שלא זוכר/ת: אם "הנתינים" מבצעים פעולה מבלי שקדמה לה האמירה "המלך אמר", הם "בחוץ", כלומר – נפסלים, ובמקרה של הסיפור של ברגמן – הולכים לישון בברכת "לילה טוב, חמוד", הברכה שהאב אמר לבנו בסוף הפרולוג.

איור: אורית ברגמן

איור: אורית ברגמן

אחד הדברים היפים בספר הוא שלמעשה מדובר בסיפור לפני השינה, מעין סיפור-משחק ערש, שבסיומו הילד הגיבור "נפסל" ונרדם. כלומר, המהלך העלילתי כולו מוכוון להירדמות גם במישור של הדמויות בסיפור וגם במישור החיצוני – של הילד או הילדה שלהם מקריאים את הספר. זוהי תבנית ידועה ושכיחה למדי, אבל לרוב סיפורים של לפני השינה כתובים בסגנון ובנימה עדינים, רגועים, שמטרת הצלילים שבשפה בה הם כתובים ומנוסחים תנסך בילדים המאזינים תחושת שלווה עד להירדמות המיוחלת.

לא אצל ברגמן – נאמנה לתפיסתה האמנותית שבאה לידי ביטוי ביצירתה לילדים, שהיא משחקית מאוד, מרובת פעולות, אקשן והתרחשות מפתיעה ולא שגרתית – גם סיפור ההירדמות שלה הוא קצבי, דרמטי וכולל שלל סצנות מסעירות, שעל כולן מנצח הילד-המלך, במהלך שמעניק כוח לילדים, כפי שמשחק טוב עושה.

איור: אורית ברגמן

איור: אורית ברגמן

כך, בהיצמדות למבנה של המשחק, היא שוברת מוסכמה ספרותית, וכמו יוצרת הלימה בין האנרגיות של המשחק בעלילה הספרותית לאנרגיות של מהלך היום של הילדים עצמם, שלאט-לאט נרגעים עד שהשינה לוכדת אותם. יש משהו מעצים ומלהיב כל כך בגישה הזאת, שגם מראה לנו שניתן לספר סיפור באמצעים רטוריים משחקיים גרידא, ללא תיווך של מספר חיצוני או עיצוב פסיכולוגי בחזית הסיפור.

איוריה של ברגמן לספר זה מצוינים, ומתאימים מאוד לנימה המשחקית של הטקסט. הקומפוזיציות דרמטיות; הצבעים הקרים הולמים את שעת הערב המאוחרת או הלילה שבה מתרחש הסיפור, והדמויות משחקיות ומאופיינות היטב, כמעט איקוניות (מוצלחים במיוחד הם הזאבים שמצטרפים לסיפור כקונפליקט דרמטי ולא כחלק מחבורת הצעצועים שעמה משחק הילד).

במובנים רבים, הספר מהדהד ל"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק (וזה המקום לתהות – האם יש ספר ילדים שלא מושפע ממנו בדרך כלשהי?). כמו מקס של סנדק, גם הגיבור של ברגמן הוא מלך (עם כתר אמתי!), שמוביל חבורה של יצורים בעולם שהוא יציר דמיונו. אצל סנדק, מקס נסחף אל עולם זה כדי להתמודד עם חוויה רגשית לא נעימה, בעוד אצל ברגמן מדובר במשחק דמיון שפורץ (שוב, כמו אצל מקס) את גבולות חדר השינה אל עבר מרחבים אדירים – שם נגלה מייד שתי כפולות שמזכירות את הכפולות ללא מלים המפורסמות של "ארץ יצורי הפרא", בשל שפת הגוף של הדמויות והצעידה שהפכה כבר לאטריבוט של ספרות הילדים המערבית.

איור: אורית ברגמן

איור: אורית ברגמן

הגמישות של הדמויות, ו"תנאי השטח" המשתנים ונמתחים מהווים אלמנט משחקי בפני עצמו, וכך יוצרת ברגמן מלאות משחקית בטקסט ובאיור, ומדגישה את החוויה המשעשעת והמהנה שעוברת החבורה. כאשר כל האלמנטים בספר חוברים יחד ליצירת עולם משכנע שתואם את הרעיון הספרותי-אמנותי, מתקבלת יצירה מוצלחת, שוודאי תגרום לילדים ולילדות רבים להירדם עם חיוך.

"המלך אמר" – כתבה ואיירה: אורית ברגמן. הוצאת מזרחי מדיה, 2016

"לשיר!"

בשלב מוקדם מאוד של הרומן "לשיר!" אומרת הגיבורה, בחורה צעירה בשם לילי רוס, הזמרת המצליחה ביותר בעולם, שנשבר לה. היא לא מבינה למה היא צריכה כל הזמן לשיר על אהבה ועל בחורים, כי הרי יש בה – ובמין הנשי בכלל – כל כך הרבה יותר מזה. אז אמרתי לעצמי – יופי! זה הולך להיות סיפור שידבר על סטנדרט כפול, על דיכוי נשי בתעשיית המוזיקה האמריקאית, על הבניות תרבותיות-מגדריות (כפי שציינה לא מזמן הזמרת ביורק). אבל לא רק שהציפייה הזו לא התממשה, "לשיר!" הוא למעשה שיר הלל לאותה קלישאה הוליוודית מסחרית, שנראה לרגע אחד שהמחברת, ויוי גרין, מבקשת לצאת נגדה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

לילי רוס היא לא רק הזמרת הכי מפורסמת בעולם, היא גם האקסית של זמר מפורסם לא פחות, וכשהוא נפרד ממנה היא מחליטה להתנתק מהציביליזציה (כלומר, מהסטארבאקס הקרוב לביתה), ואפילו זורקת את הטלפון הנייד למים (אל דאגה, צ'יק צ'ק היא מקבלת מכשיר חדש). יחד עם שתי חברותיה הטובות, שהן גם העוזרות שלה, היא יוצאת ל-get away באי שבו חיים אנשים שרק כוכבת הוליוודית יכולה לכנות "פשוטים ורגילים".

כיוון שהאלבום שלה שעתיד לראות אור תוך זמן קצר עוסק בשירי אהבה לבנזוג שבדיוק זרק אותה, היא מחליטה שהיא צריכה לכתוב שירים חדשים. אך במקום להתחבר לעצמה, להעז ולפרוץ גבולות – אפילו סטייל "לאכול, להתפלל, לאהוב" – היא נכנסת למערכת יחסים עם בחור "פשוט ורגיל" (אבל אל דאגה, יש לו גוף הורס ושיער בלונדיני), כי לבחורות כמוה אין רגע של שקט, ומה היא יכולה לעשות נגד זה?

בדרך קורים עוד כל מיני דברים צפויים למדי, כמו חזרתו של האקס, ובחירתה של סופי נוסח נעורים הוליוודיים, ואפס גרם של ביקורת, סאטירה או אמירה חברתית ומגדרית שהספר כל הזמן מרמז שהולכת לבוא. לפרקים תהיתי אם מדובר ביצירה מודעת לעצמה – כלומר כזו שמבנה את הסאטירה דווקא מתוך הרציונליזציה של הפאתוס ושימור מערך הציפיות. אבל "לשיר!" הוא בסופו של דבר רומן קיטשי, שכתוב בבינוניות ואינו מצליח לעורר עניין אמתי – לא בדמויות ובקורות אותן, לא בתפיסות של החברה על אלילת הפופ ולא בדרמה הבינאישית/רומנטית או המוזיקלית/מקצועית, בעיקר משום שהכול סכריני וצפוי מראש.

ולסיום, אני רק אניח את זה כאן:

"לשיר! מאת ויוי גרין. תרגום: שירה שלמה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.