כללי

המהדורה המקוצרת / מור פוגלמן-דבורקין

על הספרים "שירת הקוקייה", "שומרת הערים האבודות", "אינקץ"

מרץ 27, 2019  

"שירת הקוקייה" / פרנסס הרדינג (תרגום: ורד טוכטרמן) 

אפשרות קיומו של כפיל, דמות זהה לנו לגמרי במראה, בקול ובהתנהלות, מעסיקה את האנושות כבר אלפי שנים – משלמה המלך ואשמדאי בתלמוד, דרך ילדי הפיות בפולקלור האירי, הדופלגנגר המבשר על מותו של אדם בתרבות הגרמנית, ועוד ועוד. כולם מבטאים פחד מאובדן מקומנו בעולם הפיזי, בחברה ובלבם של היקרים לנו. אולם האם מי שנראה ומתנועע כמוני אכן יכול לתפוס את מקומי? או שמא ה"אני" מורכב מדברים עדינים וחמקמקים יותר ואינו בר תחליף? ומי הוא בכלל בעל הסמכות להגדיר מי אני ומהו מקומי בעולם?

אלו הן חלק מהשאלות שמעלה הקריאה בספרה החדש של פרנסס הרדינג, "שירת הקוקייה". טריס בת האחת-עשרה היא ילדה עדינה וחולנית, החיה עם אביה האדריכל, אמה ואחותה הצעירה פן בבית מידות נוח באנגליה של שנות העשרים. בתחילת הספר, היא מתעוררת בבית הקיט המשפחתי אחרי תאונה שפגעה בזיכרונה, ומנסה לשקם אותו – משימה לא קלה לאור העובדה שאחותה הקטנה מבועתת ממנה וטוענת כי היא איננה טריס האמתית. בני המשפחה שבים הביתה ומנסים לחזור לשגרת חייהם, אולם באנגליה המלקקת את פצעי מלחמת העולם הראשונה המושג "שגרה" כבר אינו מובן מאליו, וטריס נאבקת לגלות מי היא באמת ומה מקומה בעולם שסביבה, בצל שינויי התקופה המתחוללים במהירות בחברה האנושית ואף מעבר לגבולותיה.

כריכת הספר (יח"צ)

כמו בספרה הקודם, "עץ השקרים", גם כאן מיטיבה הרדינג לאזן את העלילה על התפר שבין המציאותי וההיסטורי לפנטסטי. אלא שהפעם היא עושה זאת באופן מתוחכם ומקורי אפילו יותר, כך שהתפר הופך לנושא הסיפור עצמו.  טריס היא בתו של ארכיטקט הבונה גשרים בראשית המאה העשרים – תקופה מכוננת בתחום הקרטוגרפיה, כאשר פרקטיקת המיפוי התפתחה לכדי כלי חשוב להתמודדות עם מורכבות גאו-פוליטית, ארגון ידע והשפעה על דעת הקהל בכל חלקי העולם ובכל רמות החברה. מיפוי, שיום וארגון המרחב בתודעתם של בני האדם דחקו הצידה יצורים שמשלו במשך מאות שנים בתחומים הלימינליים של המרחב והחברה – פיות ושדונים, יצורי כלאיים ויצירי דמיון, המאכלסים את הפולקלור כמעט בכל תרבות, כשהם ממוקמים באזורים המעורפלים שלה: בין אור לחושך, בין השדה ליער, במרחב שאינו פה ולא שם, זה שאין לו שם וגבול של ממש. חיסולם של המרחבים הללו, דוחקת את אותם יצורים שהרדינג מכנה "סיטריים" לשורה של צעדים נואשים היוצרים מאבק כוחות עז, שטריס ופן הן רק שתיים מקרבנותיו.

עד מהרה מתברר כי מיפוי המרחב ובניית גשרים שיחברו באופן חלק ומהיר בין מקומות מוגדרים, כך שלא יוותר דבר בלתי מסומן ומאורגן, לא הפך את העולם להגיוני וטוב יותר באמת. בין היתר משום שהניסיונות לעשות זאת נעשו על ידי גברים שביד אחת בנו ציביליזציות, וביד שנייה החריבו אותן בשל תאוות כוח, ממון ותהילה, אותם קיוו להשיג זה על חשבון זה: המנהיגים ששלחו גייסות אל שדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה וגרמו לגדיעתם של מאות אלפי חיים צעירים, הארכיטקט המהולל אביה של טריס, האדריכל המרושע מושל הסיטריים, ואפילו אלוהים בכבודו ובעצמו – כולם הציעו סדר עולמי מהודק ומרובד, ובה בעת פוררו אותו במו ידיהם, בעבור תאוותם לשליטה מוחלטת בכול.

לעומת זאת, הנשים של הרדינג הן בונות הגשרים האמתיות: טריס ופן שמתאחדות תחת מטרה משותפת על אף תהום הרמאות והחשדנות הפעורה ביניהן; ויולט, אהובתו של אחיהן המת, שמתנהלת בין עולמותיהם של עשירים ועניים, פורעי חוק וילדות קטנות תוך שמירה נאמנות מוחלטת לעצמה, לצד נכונות לאמץ ללבה את מי שהייתה זרה לה עד לפני ימים ספורים; אשתו המנוחה של דמות בשם מר גרייס, שניסתה להציל את תינוקה על ידי גישור בין עולם הרציונל האנושי לעולמם המתעתע של הסיטריים – ניסיון שבעלה גדע באיבו ובכך המיט על משפחתו חורבן ואבדון. הגשרים שהנשים הללו בונות, אומרת הרדינג לקוראת, לא נועדו לחתוך את המרחב החברתי בגסות נחרצת כמו הגשרים הפיזיים שבנו הגברים, אלא דווקא לאפשר את קיומם של עולמות שונים זה לצד זה.

כמו הסיטריים, גם הנשים הן מעין יצורי ביניים. הן פורחות ומתחזקות בסדקי הסדר החברתי, בנקודות החולשה והבלבול שלו, ביום שאחרי המלחמה, ומשם, מלאות תושייה וחמלה, הן צומחות הלאה, למקום חדש וטוב יותר, כשהן משילות מעליהן, בכוח אם צריך, את מי שינסה לעצור אותן, ומושכות אתן הלאה את כל מי שמוכן לקבל את היופי במורכבות של אותו "אני" חמקמק, המשתנה תדיר ומגדיר את עצמו בכל פעם מחדש, ה"אני" רב הפנים המכונה אשה.

"שירת הקוקייה" כתוב בשפה עשירה, ומלא דמויות ופרטים מרתקים ומלאי חיים. אמנם לוקח לעלילתו מעט זמן להתניע והיא מתחילה לרתק ממש רק לקראת עמוד חמישים, אך מרגע שהיא מתחילה להתגלגל – היא שואבת את הקורא לעולם מרתק ומסעיר, ומעוררת בו מחשבות על האופן שבו שבר ואובדן זהות אישית וקולקטיבית משנים את חייהם של בני ובנות אדם, ולא רק לרעה.

ומה חשבתם אתם על הספר "שירת הקוקיה"?

"שירת הקוקייה" מאת: פרנסס הרדינג, תרגום: ורד טוכטרמן. הוצאת "עוץ", 2019

 

"שומרת הערים האבודות" /  שאנון מסנג'ר (תרגום: גליה אלוני-דגן)

כמעט כל נערה בת שתים-עשרה שניצבת בראשיתו של גיל ההתבגרות, חשה לא פעם זרות וחוסר התאמה בתוך העולם הסובב אותה, בקרב חבריה לספסל הלימודים ואפילו בני משפחתה. אבל במקרה של סופי טרנר, גיבורת "שומרת הערים האבודות" מאת שאנון מסנג'ר, התחושה הזו איננה רק שיקוף של מצב רגשי, אלא מבוססת מציאות לגמרי. לא רק שסופי לומדת בתיכון כבר בגיל שתים-עשרה, עם ילדים שגדולים ממנה הרבה יותר וחכמים ממנה הרבה פחות, לא רק שהיא התקבלה כבר עכשיו לקולג' יוקרתי וזכתה לכתבה בעיתון בשל כך, אלא שהיא גם קוראת מחשבות. מגיל חמש.

את הסוד הזה סופי שומרת בקנאות ואיננה מגלה לאיש, גם לא להוריה ואחותה. אך כאשר היא פוגשת במוזיאון בנער מוזר שאת מחשבותיו אינה מצליחה לקרוא, היא נסחפת להרפתקה משנת חיים בעולם מקביל ומופלא, מאוכלס באלפים חכמים, עושר ופלא. הרפתקה שתגלה לה לא מעט אמתות על עצמה ועל עברה, אך גם תציב בפניה סימני שאלה גדולים יותר ואף מסוכנים.

כריכת הספר (יח"צ)

למסנג'ר יש כישרון אמתי לכתיבת קטעי אקשן. ומכיוון שהספר שופע כאלו, הקריאה בו קצבית וקולחת, ונדמה כי לסופי, כמו גם לקורא, אין רגע דל: ביקור ביבשת האבודה אטלנטיס, מפגש עם דינוזאורים, טורניר כדורי צבע מופלאים, מטלות לימודיות מורכבות והרפתקאות מסוכנות – כל אלה מתוארים בשפה חיה וצבעונית, שהופכת את הספר למסעיר ומהנה לקריאה. ועם זאת, כספר פנטזיה לכשעצמו ובמיוחד כספר ראשון בסדרה, קשה להתעלם מהעובדה שכל אותם קטעים מסעירים מתרחשים ברקע חיוור למדי, בעל שתי בעיות בסיסיות:

ראשית כול, כדי ליצור פנטזיה טובה ולשאוב לתוכה את הקורא, יש צורך ביצירת עולם שהמאפיינים והחוקיות שלו קוהרנטיים וברורים. בהיבט הזה, מסנג'ר חלשה מאוד. כוחותיהם ויכולותיהם של האלפים, וכנגזרת מכך – האופן שבו עולמם מתנהל, לא מקבלים שום נימוק. כבר בתחילת הספר, כאשר האלף פיץ מעביר את סופי לארצם של האלפים על ידי מה שמכונה זינוק אור, אנחנו מגלים שמסנג'ר לא מצליחה להגדיר בעצם מהו הדבר הזה שאלפים עושים: "זה…קסם? פיץ צחק…"לא", אמר כשהצליח לחזור ולשלוט בעצמו. "קסם הוא רעיון טיפשי שבני האדם המציאו כדי לנסות להסביר דברים שלא הצליחו להבין". אם כן, האם מדובר במדע או בפעולות בעלות חוקיות מוגדרת כלשהי? גם זה לא: "תפסנו טרמפ על קרן אור שהגיעה ישר לכאן." "זה בלתי אפשרי…כדי לנוע במהירות האור דרושה אנרגיה אין סופית. לא שמעת על תורת היחסות?" "היא חשבה שענתה לו תשובה ניצחת, אבל הוא צחק שוב. "זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי מעודי. מי המציא את זה?" "אה, אלברט איינשטיין". "הא. לא שמעתי עליו. אבל הוא טעה" הוא מעולם לא שמע על אלברט איינשטיין? תורת היחסות לא נכונה? היא לא ידעה מה לענות לו. הוא נראה בטוח בעצמו עד כדי גיחוך- וזה ערער אותה". וכך, בתוך עמוד אחד, מרוקנת מסנג'ר את העולם שהיא יוצרת מכל חוקיות או היגיון שיסבירו לקורא כיצד הוא פועל בכלל, מה שמקשה מאוד להיסחף לתוכו, לא כל שכן להמשיך להתעניין בו במשך יותר מארבע מאות עמודים.

קושי נוסף נעוץ בדמותה של סופי עצמה. אמנם על פניו היא מתמודדת עם קושי ואבדן, אבל מפרספקטיבה של ילדה בת שתים-עשרה – החיים שלה מושלמים באופן בלתי אפשרי ממש: היא חכמה ומוכשרת ברמה כזו שהיא מתקבלת לבית הספר הטוב ביותר בעולם זר לגמרי שלא הכירה עד לפני ימים אחדים, ומגלה לאורך הספר סט יכולות אין סופי כמעט. היא הופכת בגיל שתים-עשרה למושא אהבתם של שלושה נערים נאים, מוכשרים ומבוגרים ממנה, ובנוסף לכל אלה – היא גם יפה מאוד. המראה של סופי, שמתוארת כבלונדינית רזה כמו שאר האלפים שסביבה, מהווה גם חלק מהנימוק לנכונותה לעזוב את חייה המוכרים בקרב משפחתה האנושית ולעבור לעולם האלפים הזר לה בהתרעה קצרה מאוד.

כאשר סופי מגלה שבני המשפחה האנושית שבה גדלה כל חייה הם אינם קרוביה הביולוגיים, הגילוי מתואר ככזה ש"יכול להסביר מדוע תמיד הרגישה כל כך לא שייכת כשהייתה במחיצתם – הבלונדינית הרזונת בין בני המשפחה השמנמנים עם השיער החום", כאילו מראה חיצוני עשוי ליצור מחיצה רגשית בינה לבין מי שהיו משפחתה היחידה והאוהבת לאורך כל שנותיה. הוסיפו על כך את הבחירה להציג ילדה בת שתים-עשרה שעוברת לבדה ליקום מקביל כמי שעסוקה יותר בהתאהבויות ואינטריגות חברתיות מאשר בגעגועים לאמא, ותקבלו דמות כל כך מושלמת ופלקטית עד שבלתי אפשרי כמעט לדמיין אותה כנערה חיה ונושמת, לא כל שכן להזדהות עמה.

"שומרת הערים האבודות" הוא כאמור ספר ראשון בסדרה, ואם לשפוט על פי יכולתה של מסנג'ר לרקום עלילה, יכול להיות לה המשך נפלא, אם רק תצליח להקדיש את אותו משקל גם לעיצוב העולם שבראה ולגיבורה הראשית, כך שיעוררו חשק בקורא להמשיך ולעקוב אחרי כל אותן הרפתקאות שעוד יבואו.

ומה חשבתם אתם על "שומרת הערים האבודות"?

"שומרת הערים האבודות" מאת שאנון מסנג'ר, תרגום: גליה אלוני-דגן. הוצאת "כנפיים", 2019

 

"אינקץ" / מרישה פסל (תרגום: שרון פרמינגר)

תנועתו של הזמן, על האירועים והשינויים שהוא מביא אתו, מכניסים לחיינו אנשים ומוציאים אחרים. אבל מה היה קורה אילו הזמן היה נתקע פתאום, והיינו מוצאים את עצמנו תקועים עם אותם אנשים באותו יום שחוזר על עצמו שוב ושוב? איך היו משתנות מערכות היחסים בינינו? איך היינו אנחנו משתנים, אם בכלל, ללא זרם הזמן הסוחף? האם היינו ניצבים סופסוף מול הסודות והפחדים העמוקים ביותר שלנו, או שמא מנסים להימלט מהם, גם כשברור שהדבר בלתי אפשרי?

כריכה (יח"צ)

ביאטריס, המכונה בי – גיבורת "אינקץ" – נתקעת עם חבריה לשעבר לספסל הלימודים בלופ שכזה. בימי התיכון למדה בי בפנימייה יוקרתית, שם הייתה חלק מחבורה מלוכדת ופרועה של שישה חברים, ובראשם ג'ים, בן עשירים חתיך ומוכשר בעל אישיות מגנטית, אהבתה הראשונה. אבל ג'ים נמצא מת, ונסיבות מותו המעורפלות מוטטו את בי ופרקו את החבורה. שנה לאחר שסיימו את הלימודים, בי שבה ונפגשת עם ארבעת חבריה הנותרים, בניסיון לברר מה באמת קרה באותו לילה נורא. אלא שהמפגש מחודש מוביל לתוצאה אחרת משציפתה: תאונת דרכים ותקלה קוסמית כלשהי, כולאים את חמשתם במעין לולאת זמן בין חיים למוות, בה הם נידונים להישאר עד שיחליטו מי האחד מבניהם שראוי להמשיך ולחיות, בעוד ארבעת הנותרים יעברו הלאה, אל המוות.

אולם הלולאה הזו אינה כוללת חזרה יומיומית של אותם מקומות ואירועים, אלא מאפשרת להם תנועה במרחב ובהמשך גם בזמן, מה שפותח פתח לאפשרויות שנותנות לחמישה בתחילה אשליה של נצח, וכמעט משכיחות מהם את העובדה שהם חייבים להחליט על עתידם. עד שהכול מתחיל להתפורר.

השליש הראשון של הספר כתוב מצוין. פסל עושה מהלך מעניין, ובמקום לעסוק במכניקה של לולאת הזמן, היא מתמקדת באופן שבו הדמויות מגיבות לה, ובדינמיקות שנוצרות ביניהן לאור התגובות הללו, שנעות מהדוניזם, לאכזריות, פאניקה, וניסיון לשלוט במצב ולנהל אותו. היא גם מאפיינת את דמויותיה בכישרון רב, ועל אף שהן אינן מקוריות במיוחד (ילדי העשירים המופרעים שבטוחים שהכול מגיע להם, ילדי המעמד הבינוני דלי אמצעים אך מוכשרים וחדורי מוטיבציה), הן בהחלט קמות לחיים במהירות רבה בדמיונו של הקורא. התוצאה היא מאה עמודים ששואבים לתוכם את הקורא, ומעוררים מחשבות על העליבות האנושית, ועל כך שגם בהינתן לנו הנצח – חוסר יכולתנו לתפוס אותו במלוא עומקו, יגרום לנו להעביר אותו ביריבויות קטנוניות, התמכרויות קטנות, אלימות וייאוש – ממש כמו את חיינו ברי החלוף. בקיצור, פסל יוצרת סיטואציה המעוררת ציפייה להמשך שהוא שילוב מטורלל ומרתק של "יום המרמיטה" ו"בעל זבוב".

אלא שהציפייה הזו נכזבת לגמרי. החל מעמוד 102, הספר הופך למעין סיפור בלשי שכולל גם תנועה בזמן, כאשר במפנה חד הוא עובר להתמקד בתעלומת מותו של ג'ים, שעד עתה שימשה קטליזטור לאינטראקציה המורכבת בין הדמויות, ואילו עכשיו הופכת למרכז הסיפור כולו. ולמרבה הצער, היא הרבה פחות מעניינת. חמשת החברים לשעבר, שעד עתה הדפו זה את זה וניסו לטפס זה על גבו של זה בחזרה לעולם החיים, הופכים פתאום בתוך חצי פסקה לחבורה מגובשת (גם אם לא נטולת אינטרסים אישיים וסודות), מבלי שהשינוי ינומק כמעט בכלל, והדינמיקות המרתקות שנוצרו ביניהם מושלכות הצידה ברובן כמעט עד תום הסיפור, וגם אז הן שבות באופן חלקי בלבד ושטחי למדי.

נקודת חולשה נוספת בהפניית המוקד לניסיונם של החמישה לפתור את תעלומות מותו של ג'ים, היא הפתרון שפסל נותנת לה, שמבלי לחשוף אותו אומר רק שהוא חלש עד מופרך, ונעשה קלוש עוד יותר בגלל האופן המתקתק והאלטרואיסטי שבּי חווה אותו ומתייחסת אליו, כשהיא משתפכת לקראת סיומו של הספר באופן נדוש ושטחי על המורכבות האנושית ועל הושטת יד לזולת, באופן שסותר לחלוטין את האלימות הקשה והלא לגמרי מנומקת שהתחוללה בין הדמויות עמודים מעטים קודם לכן.

"אינקץ" הוא ספר ה-YA הראשון של פסל, לו קדמו שני רומנים למבוגרים, והתחושה העיקרית שהוא מותיר היא כאילו לאחר כתיבת שליש מהסיפור, החליטה המחברת שהקהל החדש והצעיר שלה אינו בשל או מתוחכם מספיק כדי להתמודד עם מה שרצתה באמת לספר, ולכן היא מבצעת פנייה חדה לכיוון עם יותר אקשן ופחות מורכבויות, שלדעתה ילהיב ויספק אותו. חבל מאוד, כי לו היה לה מעט יותר אמון בקהל, ייתכן מאוד שהיינו זוכים לקרוא ספר מצוין, המביא לידי ביטוי את כשרונה ויכולותיה כמספרת במלואן.

ומה חשבתן אתן על "אינקץ"?

"אינקץ" מאת מרישה פסל, תרגום: שרון פרמינגר. הוצאת "מודן", 2019

 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה