3 כללי

המהדורה המקוצרת / מור פוגלמן-דבורקין

על הספרים: "ינשופות 3 - בית ספר למבחנים", "הדס המהנדסת בונה שטותיקופטר", "יש מפלצת בספר הזה"

אפריל 23, 2019  

"ינשופות 3 – בית ספר למבחנים" / בר בן-יוסף ונטעלי גבירץ (איורים: רונה מור)

ילדים מעבירים בבית הספר את החלק הארי של יומם, ומטבע הדברים מה שמתרחש בו מקבל ביטוי נרחב בספרות הילדים. אלא שבעוד שרוב ההתייחסויות הספרותיות יגעו באינטראקציות חברתיות ובין-אישיות שמתרחשות בין כתליו, מספר ספרי הילדים שהנושא המרכזי שלהם הוא הלימודים עצמם והלחצים שסובבים אותם – קטן בהרבה. אולי משום שילדים רוצים לעסוק פחות בתחום הזה כשהם פנויים סוף-סוף לקרוא להנאתם, ואולי מפני שמבוגרים חוששים לגעת בהיבטים חברתיים ופוליטיים שעשויים לצוף כפועל יוצא של העיסוק הזה.

בר בן-יוסף ונטעלי גבירץ לא חוששות מכך כלל, כך מסתבר. בספר השלישי בסדרת "ינשופות" שלהן, "בית ספר למבחנים", הן נכנסות באופן חזיתי ולא מתנצל באחד הנושאים הבוערים במערכת החינוך הישראלית ובחייהם של ילדינו – מבחני המיצ"ב. הכיתה של גל ותמר, גיבורות הסדרה, מתכוננת למבחן המיצ"ב בחשבון, והלחץ הולך וגובר, לא רק בקרב התלמידים, אלא בעיקר אצל המורה. בדיוק באותו שבוע, שתי החברות מחפשות נושא אקטואלי ועסיסי לכתבה בעיתון בית הספר, כשמקור אנונימי מגלה להן מידע מסעיר, שלא לומר פלילי ממש, שיהפוך את המבחן המשעמם לנושא החם ביותר על סדר היום העיתונאי והאישי שלהן.

כריכת הספר (יח"צ)

בן-יוסף וגבירץ שולחות את הגיבורות שלהן לשרשרת הרפתקאות שמאפשרת להן ולקוראים להציץ אל אחורי הקלעים של מבחני המיצ"ב, ולגלות שלא רק ילדים נלחצים ממנו, ובעצם לא רק הם נבחנים בו. הן עוסקות בישירות אך גם באמפטיה בצדדים הפחות מחמיאים של המורות והמורים, ובלחצים האדירים המופעלים עליהם בתוך המערכת, ונוגעות גם בשאלה החשובה מאוד: מה הקשר בין ציונים ללמידה? את כל אלה מצליחות השתיים להעביר באופן מותח, קולח ובלתי דידקטי בעליל, שירתק קוראים צעירים ואת הוריהם גם יחד.

לצד העלילה המוצלחת, יפה לראות גם את ההתפתחויות שחלות בדמויותיהן של גל ותמרה. בניגוד לשני הספרים הקודמים בסדרה, בהם הבחירה בהגשת הסיפור משתי פרספקטיבות לסירוגין – של גל ושל תמרה, נראתה לא פעם מיותרת בגלל הסגנון והאישיות הכמעט זהים של השתיים, שכמו דיברו בקול אחד (דבר שקורה פעמים רבות אצל חברות טובות בגילאים הללו, אבל מחליש את הבחירה לתת להן לספר את הסיפור בנפרד), בספר הנוכחי הפכו הגיבורות לשתי דמויות מובחנות המצדיקות את הבחירה הזו.

גל המתלהבת, האימפולסיבית, שלוקחת סיכונים כמעט בלי לחשוב, זו שכאשר עולה בראשה רעיון נראית "כאילו מישהו מרתך לה משהו בתוך המוח ויוצאים גיצים", לעומת תמרה המציאותית, הספקנית והשקולה, זו שמעדיפה לבדוק כל דבר פעמיים, שמזכירה לחברתה שאסור לכתוב גרפיטי, דואגת שהמורה תכעס וחוטפת בחילה על הגלגל הענק, אבל כאשר היא משתכנעת במשהו – יודעת גם להיות אמיצה ומלאת תושייה. יצירת שני הקולות המובחנים והמגובשים הללו, מוסיפה מאוד להתפתחות העלילה ולאווירת הסיפור, ויחד עם הנושא המקורי והמסקרן בו הוא עוסק, הופכת את הספר השלישי בסדרת "ינשופות" לטוב ביותר בה עד כה.

"ינשופות 3 – בית ספר למבחנים" מאת: בר בן-יוסף ונטעלי גבירץ, איורים: רונה מור. הוצאת כתר, 2019

 

"הדס המהנדסת בונה שטותיקופטר" / אנדריאה ביטי, איורים: דיויד רוברטס (תרגום: נעמי בן-גור)

בשנים האחרונות רואים אור יותר ויותר ספרי ביוגרפיה לילדים, המפגישים אותם עם סיפוריהם של אנשים ידועי שם במגוון תחומי המדע והתרבות. אולם העובדה שכל האנשים בהם עוסק הז'אנר הם – מטבע הדברים – ידועים ומפורסמים, יש בה לא פעם עידוד של התפיסה התרבותית הרווחת גם כך בקרב ילדי התקופה כי הצלחה ופרסום חד המה, וכי רק חיים שהופכים את האדם למפורסם – שווים לחיותם. זוהי תפיסה שבמקום עידוד והפחת רוח במפרשים, גורמת פעמים רבות דווקא לתחושה הפוכה של קטנות וחוסר ערך של החוויה האנושית הפרטית וההתמודדויות היומיומיות של ילדות וילדים.

"הדס המהנדסת בונה שטותיקופטר" מאת אנדריאה ביטי הוא ספר שיש בו מידה מסוימת של תגובת נגד לתחושת הקטנות הזו, שכן הוא נותן מקום מרכזי להתמודדות הפרטית של ילדה אחת, דמיונית ובלתי מפורסמת. הדס היא תלמידת בית ספר יסודי ביישנית, שחולמת להיות מהנדסת. ראשה ותיקה מלאים רעיונות וחומרים לבניית שלל גאדג'טים חדשניים, אך במקום לחלוק אותם עם העולם, היא מחביאה אותם מתחת למיטתה. "מהנדסת למגירה", אם תרצו.

כריכת הספר (יח"צ)

כל זאת מפני שכאשר הייתה קטנה, צחק דודהּ למראה אחת מהמצאותיה. הדס נעלבה, איבדה את ביטחונה העצמי והחליטה כי "יותר לא אראה המצאות – לעולם". אך כאשר היא נפגשת עם דודתה הדסה, מכונאית מטוסים בדימוס, הדברים משתנים לגמרי, והדס לומדת כמה דברים חשובים על כישלון, הצלחה והיחסים בין השניים.

שמו המקורי של הספר, "Rosie Revere, Engineer" ואיוריו של דיויד רוברטס מציגים את הדס כממשיכת דרכן המובהקת של סמלים פמיניסטיים שאפשרו את קיומה: השם המקורי ודמותה של דודה הדסה, הם כמובן רפרנס לדמות בשם Rosie the Riveter המככבת על הפוסטר האייקוני משנות הארבעים בארצות הברית, ומייצגת את הנשים שהצטרפו לכוח העבודה בימי מלחמת העולם השנייה, בעיקר בתעשיות המכאניות והכבדות. זאת תוך משחק על המצלול הדומה בין המילה Riveter – נועצת הניטים/ המסמרים, למילה Revere – להעריץ, לחלוק כבוד. הבחירה של רוברטס לאייר את הדס-רוזי כשלראשה מטפחת בגוון וסגנון דומים מאוד, גם הוא רפרנס לאותה דמות ולפועלן של הנשים שייצגה.

מתוך הספר

אולם ההיבט הפמיניסטי המוצהר או אותה דמות אייקונית, אינם מוקד הסיפור, אלא השתלשלות אירועים המוכרת מאוד לילדים ובעיקר לילדות רבות, תוך התמקדות רגישה ונבונה באופן שבו תגובה או אמירה אגבית מצידו של מבוגר עלולות לגדוע את ביטחונה העצמי ואף את חלומותיה של ילדה,  ולחלופין – לעודד אותה לחלום, להתנסות ולא לוותר.

עם זאת, בהשוואת הטקסט המקורי מול הטקסט העברי שתרגמה נעמי בן-גור, ניכר כי המקור התמקד בנושא באופן מדויק יותר, ואילו בתרגום התפספסו כמה וכמה מדקויות התהליך הרגשי שעוברת הדס. כך, למשל, בן-גור מתרגמת את המשפט הפותח את האירוע שגרם להדס (Rosie באנגלית) להפסיק לחלוק את המצאותיה עם העולם, מ- When Rosie was young she wasn't so shy, ל- "כשהדס עוד הייתה פעוטה חמודה", ואילו את And after that day, kept her dreams to her self, שובר הלב, היא מתרגמת לנוסח מרוכך משהו והרבה פחות מייאש – " ויותר לא אראה המצאות – לעולם!"

כשהדס שוכבת בלילה במיטתה ותוהה אם תוכל להגשים את חלום הטיסה של הדודה, ביטי מתארת את חוסר הביטחון שאוחז אותה בתחילה: "She looks at the cheese hat and said: no, not I", ורק אחרי שהמחשבות לא נותנות לה מנוח, היא מדרבנת את עצמה לפעול למרות החשש. אולם בן-גור מוחקת את החשש הזה לגמרי, ומתרגמת ל-"מה כדאי לי לבנות? מה אוכל להמציא? מה אפשר לעשות שהדסה תמריא?", כאילו הדס הקטנה ניגשת למשימה בביטחון מלא, ללא פקפוק עצמי.

מתוך הספר

גם בהמשך העמוד, כשאצל ביטי רוזי פועלת מתוך נחישות שקטה שהיא יודעת בדיוק מה לעשות: "Young Rosie knew just how to make her aunt fly", אצל בן-גור היא מקפצת בהתלהבות, מלאת ביטחון והתרסה, כאילו לא כרסם בה ספק בעצמה מעולם: "מצאתי!", קפצה. "יו-הו-הו! הדסה תטוס! עוד תיראו! עוד תיראו!". הבחירה הזו ממעיטה מערכו של תהליך בניית הביטחון העצמי של הדס ולקיחת בעלות מחודשת על חלומותיה.

לא רק דמותה של רוזי עוברת רידוד מסוים בתרגום. הדמות של הדודה הזקנה, אישה אמיצה ומגניבה, מוקטנת מעט אצל בן-גור, כשבמקום "She gave a sad smile as she looked to the sky: the only thrill left on my list is to fly", שנשמע כמו תוגה של אישה זקנה שעוד יש לה חלומות אך אולי לא תספיק כבר להגשים את כולם, ל"ובלחש הוסיפה, גילתה בהיסוס: מעולם בחיים לא הצלחתי לטוס", שמציג את הדודה כחלשה, וכמי שנכשלה, ולא כמי שפשוט לא הספיקה כל מה שחלמה לעשות.

מתוך הספר

הבחירות התרגומיות הללו הופכות את הדס לדמות פחות אמתית ויותר פלאקטית. פחות ממשיכת דרכן של אותן נשים בשר ודם שפרצו דרך בשוק העבודה תוך התמודדויות אישיות וחברתיות יומיומיות, ויותר ממשיכת דרכה של נערת הפוסטר שייצגה אותן. בכך הן מחלישות את עוצמתו של הסיפור, ואת ההזדמנות שהוא מעניק לילדות לפגוש דמות בת גילן, עם התנסויות דומות לשלהן, שעוברת תהליך ממשי ולא קל של התגברות וצמיחה.

"הדס המהנדסת בונה שטותיקופטר" מאת: אנדריאה ביטי, איורים: דיויד רוברטס, תרגום: נעמי בן-גור. הוצאת "ספרית פועלים", 2019

 

"יש מפלצת בספר הזה" / טום פלטצ'ר, איורים: גרג אבוט (תרגום: רינת פרימו)

בדרך כלל אנחנו מתרים בפעוטות לשמור על ספרים: לא למשוך, לא לזרוק, לא לקרוע. במקרה הטוב, אנחנו מגישים להם ספר קרטון בתקווה שיעמוד בגישתם הרב חושית לספרים, ובכך משדרים להם שוב שהם פרועים ולא עדינים דיים כדי לגעת בעצמם בדבר האמתי. לכן, כאשר הם נתקלים בספר בו יש להם הזדמנות לנער, להפוך, לשקשק וכל זה לא רק ברשות, אלא כחלק מ"הוראות ההפעלה" של חוויית הקריאה – השמחה גדולה. כזה הוא "יש מפלצת בספר הזה", שכתב טום פלטצ'ר ואייר גרג אבוט.

כריכת הספר (יח"צ)

כבר בעמוד הראשון נראית המפלצת, קטנה וחמודה, בצבעים נעימים של כחול וורוד, שקורעת וטועמת בהנאה חתיכה מהדף, והקטנטנים מיודעים: "אוי לא! יש מפלצת בספר הזה!" מאותו רגע הם פועלים בהוראת המחבר כדי לגרש אותה מתוכו בכל מחיר: לנער, לדגדג, לנשוף, לסובב, נענע ולסחרר – העיקר שהמפלצת תעוף. אלא שכאשר המפלצת מסתלקת סוף-סוף ובורחת לחדר, המחבר והילד הקורא קוראים לה לשוב אל הספר, כי בעצם "אנחנו לא רוצים שתסתובב לנו מפלצת משוחררת בחדר! הספר הזה הוא המקום הכי טוב בשבילה", הם מסכמים, לשמחתה של המפלצת הקטנה.

מתוך המהדורה האנגלית של הספר

פלטצ'ר ואבוט יצרו ספר מלא חדווה והומור, המדבר ברגישות ללבם של פעוטות רבים, בכך שהוא מאפשר להם לצאת לרגע ממשבצת "המפלצות הקטנות" שמחבלות בספרים בעצמם, ולזוז למשבצת בה ישחקו את "המבוגר האחראי". שכן לא רק האפשרות ליצור מגע אגרסיבי עם הספר בלי להיזהר מעניק תחושת שליטה בסיטואציה, אלא גם העובדה שהפעוט, שלרוב גדולים וחזקים ממנו פועלים עליו וקובעים עבורו מבלי לשאול לדעתו, נמצא עתה בעמדת הכוח ופועל כמעין אלוהים בעולמה של המפלצת: יצור שבדרך כלל מפעיל אותו, מבחינה רגשית לפחות. מצד שני, העובדה שהמפלצת מאוירת כקטנה, רכה וחמודה, מאפשרת לו להישאר בשליטה עצמית ולא להיסחף בטלטולים, ואפילו לחוש כלפיה אמפטיה ולנהוג בה במידת החסד – מעין אל רחום וחנון.

הבחירה של אבוט לאייר את המפלצת כמי שרואה בתחילה בפעולותיו של הילד משחק, אך נעשית אומללה ומבוהלת ככל שהן נעשות אגרסיביות יותר, תעורר בקטנים הזדהות רבה. העובדה שבסופו של דבר הם חסים על המפלצת ונמנעים מלפגוע בה ולגרש אותה, מסייעת לטעת בהם את הביטחון כי גם בחייהם שלהם – אותם גדולים וחזקים השולטים במתרחש מהווים דמויות רחומות שחשות כלפיהם רוך וחיבה, ופועלות לטובתם, גם ברגעים של גערות וכעס.

כל אלה יוצרים ספר מהנה מאוד, מלא רגש ומחשבה, שיישאר עם הפעוטות וייתן להם יד גם אחרי שפרצי הצחוק ישכחו.

"יש מפלצת בספר הזה" מאת: טום פלטצ'ר, איורים: גרג אבוט. תרגום: רינת פרימו, הוצאת "ידיעות ספרים", 2019

 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. לי עברון הגיב:

    וואו! מרתק, בייחוד ניתוח התרגום של "הדס"… תודה 🙂

  2. עטרה הגיב:

    תודה שהבאת את המקור של "הדס" והשווית לתרגום. עכשיו אני מעריכה את המקור הרבה יותר (כי מהגרסה המתורגמת לא הצלחתי להתלהב). מוזר, האם אין עורכי תרגום ב"ספריית פועלים"? אני תמיד מרגישה בטוחה יותר כשעורך תרגום עובר אחריי, כי מתרגם עלול לעתים להחמיץ מלה או שורה ולעתים גם כוונה או ניואנס, ומרגיע לדעת שעוד עין עוברת על הטקסט לפני ההדפסה.

  3. שהם סמיט הגיב:

    הניתוח מצויין. אבל כדאי להדגיש שתרגום טקסט מחורז הוא מלאכה קשה וכפויית טובה הכופה על המתרגמת המסכנה להכריע לא פעם בין שמירה על החריזה והמשקל לבין שימור כל המשמעויות והניואנסים. כשמדובר בפיקצ'רבוק הקושי גדל שכן על המתרגם להתייחס גם לאיורים ולוודא שהכתוב לא סותר את המאוייר). תרגום מחורז הוא יצירה חדשה. השוואתה למקור תמיד מעניינת, אך גם אכזרית. ( חוויתי אותה, על תסכוליה, משני צדדיה).

כתיבת תגובה