1 כללי

המהדורה המקוצרת / מור פוגלמן-דבורקין

על הספרים: "הילדה שניסתה", "הספרייה הניידת ממריאה", "חוצי"

יוני 12, 2019  

"הילדה שניסתה" / מאירה ברנע-גולדברג, איורים: רמי טל

אחת התחושות המלוות את תקופת הילדות (למבוגרים יש, משום מה, נטייה לשכוח אותה), היא התחושה של חוסר אונים וחוסר מסוגלות. בעולם שאינו מותאם למידתך, בו אתה שומע לא פעם שאתה קטן מדי/ צעיר מדי/ נמוך מדי/ חלש מדי מכדי לעשות דבר זה או אחר, ילדות וילדים מפקפקים בעצמם לא פעם. ספרה החדש של מאירה ברנע-גולדברג, "הילדה שניסתה", מציע להם להתאמץ להשאיר את הקולות החיצוניים המפקפקים בחוץ, וקודם כל לנסות.

כריכת הספר (יח"צ)

במהלך הסיפור אנו עוקבים אחרי ילדה שאוספת וגוררת חפצים שונים ברחבי השכונה לצורך מטרה שאיננה ברורה לנו, אך נראה כי היא ברורה היטב לה ולילדים סביבה, המודיעים לה בזה אחר זה שאין לה סיכוי להצליח בדבר שהיא מתכוננת לעשות. הם מלגלגים עליה ומנסים לרפות את ידיה שוב ושוב, ובכל זאת היא ממשיכה במעשיה, עד שבסופו של דבר – המאמץ משתלם.

עד סוף הספר, הקורא אינו יודע בוודאות מה בעצם מנסה הילדה לעשות. הוא יכול לנחש על פי הפרטים שהולכים ומצטרפים לכדי תמונה מלאה בסיום, אבל הדבר אינו מוצג לו מלכתחילה. זוהי בחירה שמשרתת הן את העלילה, בכך שהיא בונה מתח וסקרנות אצל הקורא ורצון להמשיך ולעקוב אחר מעשיה של הילדה, והן את המסר, שכן היא משדרת כי לא משנה בעצם מה הילדה, והקורא/ת רוצים לעשות – העיקר שימשיכו וינסו, בלי להקשיב לאמירות של דמורליזציה מצד הסובבים אותם. וזה לא קל.

בתחילה, ככל שמתרבים המפקפקים, הקורא עצמו מתחיל לתהות אם היא באמת מסוגלת להצליח במשימתה העלומה. אלא שאז מבצעת ברנע-גולדברג תפנית חדה: שורת מרפי הידיים, המלגלגים והמשיאים עצות מהיציע הופכת ללא התראה מוקדמת למופרכת לגמרי: נמלה, זוג דובי קוטב, דרקון וארנב שהוא רפרנס ברור לארנב הלבן מ"עליסה בארץ הפלאות". העלילה הופכת פרועה, מצחיקה וקלילה יותר ויותר, והמסר עובר חד וברור – ההנחה שילד אחר ידע טוב ממך למה את מסוגלת, מופרכת לא פחות ממציאות בה דרקון מעופף מופיע פתאום בגינה הציבורית.

איור: רמי טל

 

המסר הזה, של אמונה בעצמי למרות קולות מחלישים מבחוץ, מחוזקת על ידי איוריו של רמי טל. טל בחר לאייר את מרבית ההתרחשויות בסיפור כך שהילדה נמצאת בתוך גינה ציבורית עגולה, מגודרת ומוגדרת, בעוד שאר הילדים מתבוננים בה מחוץ למעגל כמעט עד סוף הסיפור. בכך הוא שם את הילדה הפועלת במרכז ומותיר את המלעיזים בחוץ, בחירה המשדרת לקורא כי רק מה שנעשה ונאמר בזירת הפעולה הוא בעל משמעות, ושעוררה אצלי אסוציאציה לנאום "האדם בזירה" המפורסם, של נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט: "לא המבקר הוא שחשוב, לא זה המצביע על מעידתו של החזק, או על האופן שבו צריך היה לפעול. הקרדיט מגיע לאדם הנאבק בזירה. זה שפניו מכוסות באבק, יזע ודם; ששואף כל הזמן וטועה שוב ושוב, מפני שאין מאמץ בלי טעויות. המנסה, המתלהב, זה שמקדיש עצמו למטרה ראויה; שבמקרה הטוב נוחל ניצחון בדמות הישג נעלה, ובמקרה הגרוע- נכשל בשעה שהעז והלך בגדולות."

האיורים מחדדים את המסר הזה ואף מוסיפים לו נופך נגיש ואפשרי יותר, בשני היבטים: שם הספר, "הילדה שניסתה", מסמן לקורא כי מה שחשוב הוא האומץ לנסות. אבל העובדה שהילדה לא רק מנסה אלא גם מצליחה במשימה שלקחה על עצמה, ועוד לגמרי לבדה, עשויה לגרום לקורא הצעיר לחשוב לעצמו כי ברור שילדה דמיונית, כזו אמיצה, שלא אכפת לה מה חושבים עליה, תנסה וגם תצליח בכל דבר, ועוד לגמרי בעצמה. אבל מה אתי? הילד המציאותי?

איור: רמי טל

הבחירה של טל לצרף לילדה בן לוויה בדמות כלב קטן ומתוק שעומד לצדה בכל שלב ומצב, נותנת תחושה כי היא לא באמת עושה הכול לבדה, ויש מי שמאמין ותומך בה לאורך כל הדרך. בנוסף, הבחירה לשמור על צבעוניות ארצית, חמימה ומציאותית, מרובת גוני חום, ירוק ואפור כרקע לכל ההתרחשויות הפנטסטיות בסיפור, משדרת גם היא לקוראות ולקוראים שמעשים שדורשים אמונה עצמית יצירתיות ותעוזה, לא שייכים לעולמות פנטסטיים, אלא אפשריים גם כאן אצלם, כעניין של יומיום.

"הילדה שניסתה" עושה שימוש נבון בכל היתרונות שיש לפיקצ'רבוק להציע, תוך שהוא יוצר שיח מעניין בין טקסט לאיור. התוצאה היא ספר שמעביר מסר ברור, אך עושה זאת ללא שמץ דידקטיות או וויתור על הנאה והומור, מתוך הבנה שסיפור טוב הוא מדיום חזק דיו.

"הילדה שניסתה" מאת מאירה ברנע-גולדברג, איורים: רמי טל. הוצאת כנרת זב"מ, 2019

 

"הספרייה הניידת ממריאה" / ציפור פרומקין

לאחר שהעניקה בספרה הקודם, "קצה העולם", פרשנות נהדרת לביטוי "אם לסבתא היו גלגלים", פונה ציפור פרומקין לברר מה היה קורה אם לגלגלים היתה סבתא – כלומר רוח חיים ואישיות משל עצמם. בספרה החדש, "הספרייה הניידת ממריאה" (והראשון להוצאת "צילי", שלה ושל לי עברון), מככבת דמות של אוטובוס-ספרייה, ישות חיה ומדברת, שיוצאת לשלל משימות מסעירות ומרתקות כדי להציל ספרים שנקלעו לצרה, בחברתן של הילדה סופי ודודתה עדה.

פרומקין משחקת עם הרעיון המטפורי של סיפור כדבר שיש לו חיים משל עצמו, והופכת אותו לפשוטו כמשמעו – הספרים בסיפור הם יצורים חיים, המנהלים מערכות יחסים שיש בהן חיבה, חברות, קנאה, אכזבה, כעס ועצב, כאשר כל אלו מושתתים על הווייתם כספרים. כך למשל, הספרייה נאלצת להפריד בין שני ספרים שרבים בגלל חשד לפלגיאט, לטפל בספר חולה שלקה בדלקת פרקים, להתמודד עם אירוח של רב מכר אפוף יחסי ציבור ושחצנות, להציל ספר אימה שלכוד בבית קברות מסתורי ואפל, ועוד, ועוד.

כריכת הספר (יח"צ)

לצד הספרים המוצגים באור אנושי, מוצגים בני האדם בסיפור מזווית בעלת נגיעה ספרותית: סופי בת העשר היא ילדה שובבה, מלאת חן ותושייה, וכמובן, יתומה מאם. ממש כמו גיבורות ספרותיות רבות כל כך, דוגמת אן שרלי ובילבי. דודתה עדה מתחילה את הספר כמורת חמורת סבר לספרות המנתחת ספרים עד זרא, אך בהמשך "חוזרת בתשובה", הופכת להרפתקנית טובת לב ומכפרת בנדר שתיקה על כל המילים שהשחיתה במשך שנים בפירוקי פירוקים ספרותיים משמימים. עדה איננה הדמות היחידה דרכה מבקרת פרומקין גופים ודמויות שונים הנוגעים לתחום הספרות. משרד החינוך מוגחך בספר לא פעם, למשל כשהוא משנה את שמו לפי משבי הרוח הפוליטית, תחילה ל"משרד החינוך לערכים, ובקיצור "המחיל"ע" ומיד לאחר מכן ל"משרד-החינוך-מחדש-לערכים (מחימדל"ע)", או מנחית על המורים אמות מידה מדויקות לסיפור הראוי לזכות ילד או ילדה בציון טוב.

גם עולם היחצנות הספרותי זוכה לביקורת בדמות היח"צנית הסנובית גברת יוהרה שחץ, המטפלת בענייניו של רב המכר, שסוד קסמו הוא בסופו של דבר "עלילה דלילה ועליזה". כל אלה מתוארים בהומור רב, רווי אסוציאציות ומשחקי מילים מצחיקים ומבריקים, דוגמת רוח רפאים של סופרת המתקשה להתמודד עם הסיום שבחרה לספרה, שזוכה לשם "הרוזנת דה סגור", פסיכולוגית בשם קוגניציה ובעל בית דפוס ששמו יוחנן גוטנברג. כל אלו הופכים את הספר למהנה מאוד גם עבור מבוגרים, מבלי לגרוע ממנו כספר ילדים.

פרומקין איננה כותבת מעל לראשם של קוראיה הצעירים, אלא מתוך כבוד אליהם, כמו זורעת זרעים קטנים של מחשבות ורעיונות בתוך הצחוק, המתח והעניין שהספר מעניק להם. זרעים שינבטו אט-אט, בקריאות חוזרות או בשנות הבגרות, ויהפכו אותם לקוראים מעורבים וחכמים יותר, שנהנים מספרים על כל סוגיהם ורובדיהם.

"הספרייה הניידת ממריאה" מאת ציפור פרומקין. הוצאת צילי, 2019

 

"חוצי" / הילה נועם

חתולים מככבים בספרי ילדים רבים. הן מפני שהם חיית בית מוכרת שקוראים רבים אוהבים ומקיימים אתה מערכת יחסים בעצמם, והן בשל האופי הייחודי להם, שמרתק בני אדם. "חוצי", ספרה החדש של המאיירת ויוצרת הקומיקס הילה נועם, משתמש באופי החתולי החכם והחמקמק כנקודת מוצא לסיפור מסקרן ומותח: חוצי, החתול של הילדה תמר, כשמו כן הוא – חיה ששייכת לחוץ. מדי יום הוא נעלם, וחוזר כשבפרוותו שלל מציאות משונות. כשתמר מגלה ביניהן עין אנושית, היא מחליטה לצאת ולבדוק איפה חוצי מסתובב כל היום, ואיך זה קשור למה שקורה בבית המוזר של דוקטור ינשופי המפחידה.

כריכת הספר (יח"צ)

כיאה לקומיקס מוצלח, האיורים של נועם מרובי פרטים ומדויקים, ויוצרים אווירה מוחשית מאוד. כך, למשל, ריבוע בו אנו רואים את תמר וחברה יונתן מרגלים מחוץ לבית של ד"ר ינשופי, נעשה מפחיד ומסתורי מאוד בזכות הפרספקטיבה והצבעים שבחרה נועם – הילדים נראים בלונג שוט, מרחוק, כשאת מרבית התמונה תופסת צללית כהה של יד ילדית קטנה ושמנמנה, שלא ברור אם היא מנופפת לשלום או לעזרה, ושל מי היא בכלל. הבחירה בקלוז אפ על פניהן של הדמויות ברגעי פחד, עצב ומאמץ, מזכירה סגנון של סרטי אימה ומוסיפה גם היא לאווירה המפחידה, אך במקביל גם מוסיפה לה מעין קריצה.

מתוך הספר (טקסט ואיור: הילה נועם)

השימוש בצבע מעביר היטב את אופיין ומורכבויותיהן של הדמויות. על רקע הרחוב המטופח בו מתרחש הסיפור, שכמעט הכול בו צבוע בצבעי ירוק-לבן-תכלת, אפילו החולצות של תמר ויונתן, בולטת מאוד העובדה כי חוצי וביתה של ד"ר ינשופי הם שני האלמנטים השחורים היחידים. צבעוניות המסמנת את שניהם כמי שלא ממש שייכים למקום, זרים או מוזרים ואפילו מעט מאיימים, בעלי אלמנטים לא צפויים ואף אגרסיביים – ינשופי הכעסנית שלא מתייחסת לילדים באורך הרוח ובמתיקות (אמתית או מזויפת) המצופים לרוב ממבוגר, וחוצי, שלצד היותו חתול חמוד ומשעשע, יש בו גם תוקפנות טבעית ומבהילה לעתים, שבאה לידי ביטוי בקטע המדמם שבו הוא טורף יונה – קטע מוצלח מאוד המרמז לקורא כי חוצי הוא לא סתם חתול בית מתוק ומתפנק וכי יש בו צדדים נוספים שלא כולם גלויים לתמר.

מתוך הספר (טקסט ואיור: הילה נועם)

המחשבה הזו יכולה גם להוביל את הקורא להבנה שאולי גם בד"ר ינשופי עשויים להיות צדדים כאלה. נועם מוסיפה ומשחקת עם המורכבות הזו של השניים ממש עד העמוד האחרון והמפתיע, שמשאיר את הקוראים משועשעים ואף מעט סקרנים לגבי המשך עלילותיו האפשריות של חוצי הפרוע.

"חוצי" – כתבה ואיירה: הילה נועם. הוצאת עם עובד, 2019

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער

 

 

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. לי עברון הגיב:

    על הספרייה הניידת אני מרגישה מנועה מלהתייחס, ואני לא כ"כ רהוטה בשפת הקומיקס, אז אגיב רק לגבי הילדה שניסתה – לא קראתי עדיין את הספר, אבל כתבת נפלא והפתיחה שלך הזכירה לי מאוד את החוויה שלי כילדה, וההתייחסות לנאום "האדם בזירה" (שהתוודעתי אליו לאחרונה דרך הרצאת טד של ברנה בראון) – מבריק!

כתיבת תגובה