1 כללי

המהדורה המקוצרת / מור פוגלמן-דבורקין

על הספרים "אריה בן-נעים ה-14", "היונה שסבלה מפחד גבהים", "הסיפור על יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר"

יולי 8, 2019  

"אריה בן נעים ה-14" / נבו זיו, איורים: שחר קובר

בחירת שם לתינוק שנולד היא החלטה כבדת משקל, שמביאה בחשבון הקשרים משפחתיים ותרבותיים, חלומות, תקוות ונבואות. ובכל זאת, למרות כל הכוונות הטובות, מסתובבים בינינו לא מעט אנשים שהיו מחליפים בשמחה את שמם ואת המטען הנלווה אליו. כך מרגיש גם גיבור ספרו החדש של נבו זיו, "אריה בן נעים ה-14".

כריכת הספר (יח"צ)

הילד אריה לא מרוצה משמו.  פעם הוא דווקא חיבב אותו ואפילו תלה ציורי אריות על דלת החדר שלו, אבל כשגדל ונכנס בשערי הגן, גילה שהילדים, ובעצם גם הוא, לא ממש מבינים למה לכולם יש שמות עכשוויים, ולו – שם של סבא בן שמונים. אבל על שם שעובר במשפחה כבר דורות לא מוותרים בקלות, וסבא של אריה הקטן, אריה בן-נעים בעצמו, מנסה לפייס אותו ומספר לו על שושלת האריות המשפחתית שקדמה לו.

מתוך הספר (טקסט: נבו זיו, איור: שחר קובר)

בתרבות שלנו, בה המנהג לקרוא לילד בשמו של קרוב משפחה מבוגר, חי או מת, נפוץ מאוד, נחמד למצוא סוף-סוף התייחסות לנושא גם בספרות הילדים, בעיקר כשהיא נעשית באופן רגיש כמו בספר הזה. זיו מציג באופן אותנטי ומכבד מאוד את רצונו של אריה הקטן להיות כמו כולם, ואת הרתיעה המובנת שלו מנשיאת שם זקן ויוצא דופן. כך, בתחילה אריה מתנגד בכל תוקף לניסיונות של סבא לחבב עליו את שמו: " סבא, די, אני פשוט לא אוהב את השם. למה הייתם צריכים לקרוא לי ככה?" אבל כששרשרת האריות מתחילה להסתעף ונעשית מלהיבה יותר, הוא מתרצה  בדו-שיח שמזכיר קצת את זה של הסבא והילד מ"הנסיכה הקסומה":

מתוך הספר (טקסט: נבו זיו, איור: שחר קובר)

הבחירה בשם אריה, מלך החיות, שמה דגש על העוצמה וההוד בשם העובר מדור לדור, כמו שושלת מלכותית שהכתר בה עובר מאב לבן. וכמו בכל שושלת, גם בזו יש אנשים מכובדים יותר ופחות, מעניינים ומלהיבים יותר ופחות, חזק וחכמים, תמימים ופחדנים, אבל כולם חלק חשוב ממנה, ועל כולם מספרים, בלי הסתרה או בושה: גם על הסנדלר הלא יוצלח ש"שלוש פעמים בלע מסמר, פעמים שרף את בית המלאכה, אבל בסך הכל – גם האריה הזה הוא חלק מהמשפחה".

בסופו של הסיפור, אריה הקטן מחליט לשמור את שמו ומקבל מקום נכבד בספר האריות כבר בגיל שש, "בתור האריה האמיץ ששמר למשפחה על השם".

מתוך הספר (איור: שחר קובר)

בסיום זה מאותת זיו לקורא כי להיות שלם וגאה במי שאתה ובמורשת שלך, דורש לעתים לא פחות אומץ, חוסן וחכמה, מאשר להיות רב חובל, מתאגרף או רב גדול. ולא פחות חשוב מכך, מאותת למבוגר המקריא את הספר שהדרך להעביר את המורשת בצורה מיטבית היא תמיד על ידי שיח מכבד ונעים, ואם אפשר – רצוי שיוגש גם כסיפור טוב.

נושא הגאווה בתרבות המוצא, בעבר ובמורשת, בא לידי ביטוי יפה גם באיוריו של שחר קובר לספר. רעמת השיער שהעניק קובר לאריה הצעיר תורמת מאוד לאסוציאציה המלכותית שנגזרת מהשם ומרעיון השושלת גם יחד. הבחירה בשם המשפחה הספרדי/מזרחי בן נעים מקבלת פרשנות מורחבת באיוריו של קובר, שבחר לאייר את אריה כילד שחום עור, בעל שיער שחור ומקורזל, ואף מודגשת עוד יותר בכפולה שבה מאוירת חנות "ענק הטלוויזיות", כשכל המסכים בה מראים את פניו של מנחם בגין, ואילו על תא הטלפון מחוץ לה, כתובה המילה "טלפון" בעברית ובערבית.

עמוד מתוך הכפולה (טקסט: נבו זיו, איור: שחר קובר)

בכך מעלה קובר את האפשרות שסלידה משם עשויה להיות לעתים גם תוצר של הבניה תרבותית לפיה שמות וזהות מזרחית "שווים פחות", ומעניק רובד נוסף לחיזוק נושא הגאווה המשפחתית והתרבותית בסיפור, והופך אותו לשלם ומעניין אף יותר.

 "אריה בן נעים ה-14" מאת נבו זיו, איורים: שחר קובר. הוצאת "ידיעות ספרים", 2019

"היונה שסבלה מפחד גבהים" / סיגלית דיל, איורים: איגור קוביאר

כבר קרוב לשני עשורים שספרי המתח והאימה של סיגלית דיל זוכים לפופולריות רבה בקרב ילדים ונוער. לכן מעניין לבחון את השינוי שעשתה לאחרונה עם צאת ספרה החדש, "היונה שסבלה מפחד גבהים", החורג הן מגבולות הז'אנר הקבוע שלה והן מקבוצת הגיל לה מיועדים רוב ספריה, שכן הוא משויך לקטגוריית ראשית קריאה.

כריכת הספר (יח"צ)

בקן שעל צמרת עץ התות בוקעים שלושה גוזלי יונים. אבא ואמא ממהרים לטפל בהם, להאכיל ולהגן, ובמהרה לומדים שניים מהגוזלים לעוף בכוחות עצמם. רק יוני היונה הקטנה מפחדת לעוף. אבא ואמא מנסים לעודד ולהבין אותה, אך בסופו של דבר נאלצים לנדוד לארצות חמות יותר בשל החורף הקר, ומותירים את יוני לבדה. עתה נאלצת יוני להתמודד בעצמה לא רק עם הפחד מתעופה אלא גם עם הבדידות ועם הלעג שהיא סופגת כמעט מכל מי שהיא פוגשת, ולנסות להתגבר ולמצוא את מקומה בעולם.

ראשיתו של הסיפור מעוררת בקורא ציפייה לתהליך קבלה עצמית או התפתחות אישית שייקח בו חלק מרכזי ויעביר את יוני מהפך, או לפחות התגברות כלשהי. אולם בפועל לא כך קורה. במהרה עוזבת דיל כמעט לגמרי את העיסוק הישיר בפחד מתעופה, ועוברת להתעסק בעניינים שהם פועל יוצא שלו, לתפיסתה. כך, למשל, לא מוזכרות כמעט שום השלכות חברתיות שנגזרות ישירות מהחשש של יוני: לא מסופר על חוויות שהיא נאלצת לוותר עליהן, מקומות שאינה רואה, ואפילו האפשרות המוחמצת לעוף ולשחק עם שני אחיה לא מוזכרת כלל.

איור: איגור קוביאר

במקום זאת, דיל מעמיסה על יוני מגוון פחדים וחרדות קיומיים ממש: נטישת הוריה, האיום של האחות-יונה ציפי באשפוז, שחורי היונה שמשקר לה פעמיים כי הילדים שעזרו לה רק מתכננים להשליך אותה מהקומה העשירית כדי לראות אם תעוף, וגברת רוזן הרודפת אחריה עם מחבט שטיחים. מעל כולם בולט ד"ר תור, הפסיכולוג-יונה המבהיל שמוצג כנבל סטריאוטיפי שמלחש את שמה של יוני באופן מאיים, מחייך חיוכים ערמומיים, מפטיר "בחיוך מסתורי" כי "אין לך מה לדאוג, את יכולה לסמוך עלי", ואז פורץ לפתע "בצחוק מתגלגל שהדהד סביב בין העצים הלבנים". בסופו של דבר הוא משסה ביוני נחש כדי שתיבהל ותעוף, וכשגם המזימה הזו נכשלת – הוא מקמט ומשליך לבוץ את הפתק עם כתובתם החדשה של הוריה, ומותיר אותה בודדה בעולם.

איוריו של איגור קוביאר מדגישים לאווירה הקודרת והקשה השורה על הסיפור בשל הבחירה בגוונים קרים ואפלים, וכן בשל העובדה שאפילו רגעי החסד והקסם המעטים, מאוירים לעתים באופן מפחיד. כך, למשל, בסצנה בה הילדה מטפסת על העץ כדי לסייע ליוני, אך באיור נראות ממנה רק זוג ידיים שלוחות בתנועה שמתפרשת על ידי יוני כאיום, ומזכירה לקורא את האיור בו הותקפה יוני על ידי נחש עמודים ספורים קודם לכן.

איור: איגור קוביאר

ברשימת כל הקשיים של יוני מוקדש מקום מרכזי במיוחד ללעג ולבוז שהיא סופגת בשל היותה יונה שמנה. המילים "שמנה" ו"כבדה" חוזרות בספר שוב ושוב, ותמיד בהקשרים של מצוקה רגשית. באחת הסצנות הקשות בספר חבורת ילדים ממש מתעללת ביוני פיזית ורגשית, כאשר לשומן שלה יש בכך מקום מרכזי אפילו יותר מאי-יכולת התעופה שלה: "הילדים… הכינו כדורי בוץ והשליכו אותם על יוני, בעטו בגזע העץ, געו בצחוק וקראו ברשעות: את כנראה יונה שמנה כי את בקושי זזה ואינך עפה כמו חבריך היונים. חה-חה-חה, איזו יונה דובה, את פוחדת לעוף או שאת סתם יונה עצלה?"  גם המורה לספורט שנשלח לסייע ליוני מתמקד במשקלה הכבד יותר מאשר בקושי שלה בתעופה. הוא "בחן את גופה השמנמן של יוני וניסה לאמוד את משקלה… בקצב הזה תוך ימים אחדים ישבר הענף הזה ויקרוס".

כאשר יוני מתגעגעת להוריה, דיל מקדישה ארבע מילים לפחד שלה להיות לבד בחושך, לעומת פסקה שלמה בה מסופר כיצד היא נאלצת להסתפק במזון זמין ולא משביע, ונזכרת "בערגה כיצד הייתה תוחבת את מקורה למקוריהם של הוריה האהובים שהאכילו אותה אוכל עסיסי". העיסוק הנרחב בשומן ובתיאבון של יוני ובהקשר שלהם לקושי שלה לעוף, מניח על כנפיה הרכות כמעט כל תכונה סטריאוטיפית שמיוחסת לשמנים בחברה המערבית: פסיביות, חוסר שליטה, רפיון, חולשת אופי, נלעגות ודבקות בדפוסים של הימנעות.

מובן שאין בכך כדי לומר שהשמנה ושומן הם נושאים שאסור לעסוק בהם בתרבות הילדים, או שיש לגשת אליהם בכפפות עדינות של פוליטיקלי קורקט, אולם העובדה שחלק נכבד כל כך מספר שאמור לעסוק בכלל בהתמודדות עם פחד מוקדשת לשומן של הגיבורה, מנציחה את הסטריאוטיפים הללו, ומשדרת לקוראים הצעירים שבהשמנה יש משהו נלעג ופאתטי.

איור: איגור קוביאר

לאורך הקריאה בספר עולה בקורא תחושת מצוקה שמקורה לאו דווקא בהזדהות עם יוני, אלא בתחושת חוסר האונים, החידלון והייאוש שבסיפור, שאינם מגיעים לכדי התרה גם בסופו, ואפילו להפך. העובדה שפתרון הפחד מתעופה בסוף הסיפור לא נעשה דרך תהליך ממשי של התמודדות והתפתחות אישית, אלא בעזרתה של פיה, מחזקת את האמירה הקשה של הספר: פחד, פגיעות ושוני הם רגשות ומצבים שיהפכו אתכם למטרה לאלימות ולעג, ולכן יש להימנע מהם בכל מצב. כיצד תנצחו אותם, אם כן? ובכן לשם כך אתם תלויים בעזרה מבחוץ, רצוי עזרה קסומה ועל טבעית. שכן הפסיבי נשאר פסיבי ואין לו יכולת להתפתח ולהשתנות. ועבור ילד צעיר זוהי אמירה מפחידה, לא פחות מכל ספר אימה.

"היונה שסבלה מפחד גבהים" מאת סיגלית דיל, איורים: איגור קוביאר. הוצאת "עם עובד", 2019

 

"הסיפור על יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר" / עומר הופמן

בראשית המאה העשרים, כשהחל שירות הדואר האמריקאי לשנע חבילות פרטיות, נולדה תופעה של הורים ששלחו את ילדיהם בדואר לדודה, סבתא וכדומה, כדי לחסוך את מחירו של כרטיס רכבת. על בגדו של הילד הודבקו בולים מתאימים, והוא הופקד אחר כבוד בידי הדוור, ועשה את דרכו ליעד על פי הפרוצדורות הרלוונטיות למטען, ממש כפי שהועברו תרנגולות או עגלים. מדיניות חברת הדואר האמריקאית שונתה כבר מזמן, וכך גם התפיסה התרבותית של ילד כרכוש הוריו. או לפחות זה מה שנוח ונעים לנו לחשוב. אבל האם אנחנו באמת מתייחסים כיום אל הילדים שלנו בכבוד השמור לאינדיבידואלים אוטונומיים ונותנים מקום לכל התחושות והבקשות שלהם כפי שאנו נותנים לאדם מבוגר? לפי ספרו של עומר הופמן, "הסיפור על יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר", התשובה היא ממש לא.

כריכת הספר (יח"צ)

הילד יואב יושב לו בשקט בבית ומנסה ליהנות מפעילויות שקטות ויצירתיות דוגמת ציור, משחקי דמיון וקריאה. אלא שבני המשפחה – מהכלב ועד אמא – מפריעים לו בזה אחר זה, פולשים שוב ושוב למרחב הפיזי והדמיוני שלו, כשהם מתעלמים מרצונותיו והסבריו. עד כדי כך, שכדי לזכות במעט מקום יואב נאלץ לארוז אותם יפה-יפה בחבילות מבויילות, ולשלוח בדואר למקום אחר.

זהו סיפור מלא הומור, העוסק בנושא רציני למד י- האופן שבו אנו כופים על ילדים את האג'נדות היומיומיות שלנו, כשאנו רומסים לא פעם, לעתים מבלי משים, את האג'נדות הפרטיות שלהם.

האינטראקציה בין בני המשפחה ליואב נחווית ויזואלית על ידי הקורא כפי שהיא נחווית רגשית על ידי יואב עצמו – כפולשנית, מקטינה ומעיקה. זאת בזכות הבחירה להתחיל כל אינטראקציה בכמה מילים שנצעקות, מילולית וחזותית – בכתב ענקי ואדום, ושנראה כי הן גורמות ליואב מצוקה של ממש. כך הוא בורח מפני המילים "זה שלי!" שצועקת אחותו, נהדף על ידי המילה "אוכל" שקורא אביו, ומשתטח על ישבנו בין בליל של חפצים כשאמו מגיעה הביתה וקוראת בזעף "מה זה הבלאגן הזה?!"

מתוך הספר

בניגוד להתנהלות מול הכלב לאחות, לצד הרצון בשקט, יואב דווקא מוכן להכניס את ההורים לעולמו, בתקווה להבנה מצדם ואולי אפילו אינטראקציה. כך הוא מנסה להסביר לאבא ש"זה הקטע הכי מותח בסיפור", ו"אי אפשר להפסיק ספר בגלל ביצת עין", אבל אבא לא מבין או לא רוצה להבין, וחותך את השיחה בכך שהוא מודיע לו להפסיק להתווכח לפני שהוא מתעצבן, כאילו שלאג'נדה או לעצבנות של יואב אין שום חשיבות. בלון הדיבור בו אבא קורא אחרי יואב ש"גבינה זה מאוד בריא!" מוצב בצמוד לאיור בו נראה יואב כשהוא מרים ארגז ענקי ומשליך אותו על אבא: איור שמבהיר לקורא שבניגוד למה שנדמה לאבא, יואב לא זקוק לגבינה כדי להיות חזק, והוא סתם מבלבל לו את המוח ומפריע לקרוא.

מתוך הספר

גם אמא לא מבינה ולא מנסה להבין את יואב ואת עולמו הפנימי. במקום בו הוא רואה מחנה בחלל, היא רואה רק כורסא הפוכה. במקום ליהנות מהדמיון הפורה שלו היא רואה רק בלאגן ואף מגדילה לעשות ושואלת "למה אין פה אף אחד?", כשיואב נמצא ממש לידה.

הופמן מקפיד לשתול באיורים אינספור רמזים שמבהירים לקורא כי זהו סיפור הומוריסטי ובני המשפחה אינם מבוהלים או סובלים כשהם נשלחים בדואר. כך, למשל, האחות הגדולה לא קוראת לעזרה מתוך הארגז, אלא מספרת שהטוש שמצאה זוהר בחושך ושהיא מציירת סוס פוני. במקרה של אבא, יואב דואג "להשאיר בפנים את הביצה והזיתים כדי שיהיה לאבא מה לאכול בדרך". בנוסף, באחד האיורים אנו רואים דרך החלון את הדוור מביא אוכל ומים לכלב הארוז, ואילו באיור הסוגר את הספר הוא נראה כשהוא יושב ליד הארגזים ומקריא לבני המשפחה סיפור המסתיים במילים "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". בכך הוא משאיר את השילוח בדואר כפנטזיה נפלאה, שעוזרת ליואב ולקוראים הצעירים לשחרר קיטור בדרך מהנה.

מתוך הספר

"הסיפור על יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר" הוא ספר מצחיק ומלא דמיון, העוסק בכנות רבה ברצון שיש לכל אחד מאתנו לפעמים – ילד או מבוגר – להרחיק מעליו את כל הרעשים מבחוץ ולשקוע בעולמנו הפרטי, ובהבדל בין מבוגר, שקובע את מהלך הדברים ויכול באמת להחליט לקחת חופשה ולהתרחק מהכל ומכולם, לעומת ילד, שאינו בן-חורין של ממש, ולכן נאלץ לא פעם להשתמש בדמיון כדי לעשות זאת.

"הסיפור על יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר" – כתב ואייר: עומר הופמן. הוצאת "טל מאי", 2019

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. לי עברון הגיב:

    מרתק! מבין שלושת הספרים קראתי רק את הספר המצחיק של עומר הופמן, ולא היה לי מושג שפעם שלחו ילדים בדואר, באמת-באמת 🙂 וגם על הספר שקראתי וגם על השניים שלא, נהניתי כל כך מהפרספקטיבה ומההעמקה שלך.

כתיבת תגובה