כללי

המהדורה המקוצרת / מור פוגלמן-דבורקין

על סדרת הספרים "WHO HQ", "אפשר להיות הכלב שלכם?", "24 קסמים ועוגה"

ספטמבר 24, 2019  

ספרי WHO HQ- "איפה זה משולש ברמודה?" ו-"איפה זה אלקטרז?" (תרגום: אסיה ברוך)

ספרי מידע לילדים מהווים לא פעם מוקד לוויכוח בין אוהבי ספר. יש הרואים בהם מעין "הנחה" ואפילו "לא ספר", לילדים חובבי מדע או היסטוריה שלא אוהבים באמת לקרוא. לעומתם, יש מי שרואים בהם שער מצוין לעולם הקריאה עבור אותם ילדים, או אפילו את הדבר עצמו – ספר קריאה לכל דבר ועניין. סדרת ספרי "WHO HQ" שראתה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים", עשויה לרצות את האוחזים בשתי הדעות.

בסדרה, שכתבו מייגן סטיין וניקו מדינה ותרגמה אסיה ברוך, ישנם שלושה ספרים שכל אחד מהם מתמקד בסיפורו של אתר מעניין אחר בעולם. שני הספרים המוצלחים יותר בסדרה הם "איפה זה משולש ברמודה?" שכתבה סטיין, ו"איפה זה אלקטרז?" שכתב מדינה. השניים מעבירים מידע רב ומקיף על האתרים מבלי להזדקק לאטרקציות שהתרגלנו לראות בספרי מידע רבים, דוגמת חלונות נפתחים, לשוניות קופצות ואיורים צבעוניים, שנועדו למשוך את לבו של הקורא. במקום זאת הם נשענים על יכולתם לזהות סיפור מוצלח ולספר אותו היטב.

את הספר על משולש ברמודה כתבה סטיין במבנה שמזכיר לעתים סיפור מתח: הוא נפתח "באחר צהריים אחד נעים ושטוף שמש בשנת 1945", שבו נעלמה טיסה 19 של חיל הים האמריקני, והולך והופך מרתק ומסעיר ככל שמתרבים מקרי ההיעלמות המתוארים, סימני השאלה וספינות הרפאים.

כריכת הספר (יח"צ)

המקרים השונים מסופרים באופן קולח ומותח מאוד, וההקשרים ביניהם מוצלחים ויוצרים אווירת מסתורין המושכת את הקורא אל תוך התעלומה של משולש ברמודה, גם בזכות העובדה שבמקום לספר בסוף כל מקרה את פתרונו הרציונלי-מדעי, סטיין מניחה לקורא הצעיר להתענג על התעלומה, ורק בפרק האחרון מובילה אותו מתוך מבול הסיפורים אל הקרקע הבטוחה של העובדות. היא עושה זאת עם תשובות מבוססות לחידת המשולש, אך גם אז מבלי לנפץ לגמרי את אווירת המסתורין.

בדרך היא מלמדת את הילדים על מגדלי פיקוח, מסעות קולומבוס, ים סרגסו וקוד מורס. ההסברים מוצגים כל אחד בנפרד בתוך מסגרת בעמוד משלו, כמעין הערת שוליים מורחבת, וכך מעשירים את הסיפורים במידע, מבלי לקטוע את העלילות באופן מלאכותי.

הספר "איפה זה אלקטרז" שכתב מדינה, מוצלח לא פחות, ומגולל באופן מרתק את סיפורו של האי ובעיקר את ימיו כבית הכלא הקשוח ביותר בארצות הברית. מדינה מצליח במקום שספרי היסטוריה רבים נכשלים, וכותב היסטוריה באופן מורכב ומעניין שמכבד את קוראיו הצעירים. כך, למשל, הוא מתחיל את סיפורו של הכלא בהתמקדות בתקופת השפל הגדול וחוקי היובש, תוך שהוא מסביר את הקשר בין עוני ומצוקה לפשיעה. הוא מצליח להחיות היטב את התקופה, ומספר באופן צבעוני ועסיסי על ימי הזוהר של המאפיה והפשע בארצות הברית, עם דמויות מרתקות דוגמת ג'ורג' "מכונת ירייה" קלי, רוברט סטראוד (איש הציפורים מאלקטרז), אלווין "קריפי" קרפיס, וכמובן אל קפונה.

כריכת הספר (יח"צ)

לצד ההילה האגדית של אותם פושעים מיתולוגים, מדינה מציג באופן קשוח וישיר ומעניין מאוד את תנאי חייהם בכלא, את הבדידות והקושי, ובכך מעביר בהצלחה רבה את שלל המורכבויות של החטא ועונשו באלקטרז, ואף עשוי לעורר בקורא שאלות ותהיות לגבי חלקם של החברה ורשויות החוק בעובדה שבתי הכלא בארצות הברית מלאים תמיד.

האיורים בשחור-לבן המלווים את הספרים, מהווים ניגוד מבורך לצבעוניות המתפרצת שהתרגלנו לראות בספרי מידע רבים, ובכך הופכים את הסיפורים ופרטי המידע המוצגים בהם למוחשיים אף יותר. הדבר בולט במיוחד באיוריו של דיוויד גרוף ל"איפה זה אלקטרז?", שהראליזם העגמומי שבהם מעביר באופן חי מאוד את אווירת הכלא הקשה.

כל אלו הופכים את סדרת "WHO HQ" לתוספת מבורכת מאוד למדף ספרי המידע והעיון לילדים, ויש לקוות כי הם ימחישו להם את מה שהורים ומורות רבים שוכחים לא פעם: כאשר מגישים אותה בצורה מרתקת וחיה, היסטוריה יכולה להיות פשוט סיפור טוב.

סדרת "WHO HQ" – כתבו: מייגן סטיין וניקו מדינה, תרגום אסיה ברוך. הוצאת "ידיעות ספרים", 2019

 

"אפשר להיות הכלב שלכם?" – כתב ואייר: טרוי קאמינגס (תרגום: רונית רוקאס)

הרצון בשייכות מעסיק מאוד את כולנו, מבוגרים וילדים כאחד. בעיקר בימים אלו, כשפתיחת שנת הלימודים מביאה עמה אינספור תהיות, חששות וקשיים עבור הילדים שמחפשים את מקומם החברתי במסגרת חדשה או אפילו מוכרת. הכמיהה לשייכות וקשיי הדחיה הם נושא ספרו של טרוי קאמינגס, "אפשר להיות הכלב שלכם?". ארפי הכלב מחפש לו בית. הוא שולח מכתבי בקשה לכל דיירי רחוב האגוז, אבל לכל אחד מהם יש סיבה אחרת לא לקבל אותו: חתול משפחתי, מקום לא מתאים, ואפילו שרירות לב ושנאה לכלבים, עד שהישועה מגיעה ממקום בלתי צפוי.

כריכת הספר (יח"צ)

קאמינגס מתאר את חיפושיו של ארפי באופן משעשע ומכמיר לב כאחד. באמצעות שימוש נבון בדקויות השפה, הוא מתאר את הצורות השונות שדחיה עשויה ללבוש. כך, המשפחה הראשונה שארפי פונה אליה עונה למכתבו הנלהב בדחייה קרירה ומנומסת עם ניחוח קל של צביעות: "החתול שלנו…אממ..אלרגי לכלבים". לבעלת האטליז הוא מציג את עצמו כ"כלבלב", בניסיון שנכשל לעורר חמלה; הקצבית עונה בשלילה, אבל עדיין מנסה לשמור על חביבות: "נ"ב, אנחנו לא כועסים, נכון? תהנה מחטיפי העוף המצורפים, מקווה שתצליח למצוא בית".

אולם ככל שניסיונותיו של ארפי נעשים נואשים יותר, גם מכתבי הסירוב נעשים קרי לב יותר: מתחנת הכיבוי הוא מקבל טופס תגובה רשמי שפונה אליו כ"מועמד יקר", ומודיע כי "לצערנו, המשרה המבוקשת: כלב כיבוי אש כבר תפוסה"; האיש הזעפן מחצר הגרוטאות מצווה עליו להסתלק, ואילו מהבית הנטוש והרעוע אליו הוא פונה כמוצא אחרון, מוחזר לו מכתבו עם חותמת "החזר לשולח".

מתוך הספר

גם השימוש בצבע באיורים ממחיש היטב את מצבו של ארפי: הספר נפתח באיור צבעוני מאוד שבמרכזו בית צהוב ושמשי, ועם התקדמות העלילה והחמרת מכתבי הסרוב, הולכים האיורים ומתקדרים, הצבעים בהם מתמעטים ומתכהים, עד לאיור בו ארפי ניצב לבדו בסמטה אפלולית, בליל גשם, מיילל בבדידות מרה". בנקודה זו מופיעה קרן אור ראשונה, מטפורית ואיורית כאחד, בדמות מכתב המוצמד לקופסת הקרטון בה הוא מתחבא. מתברר כי הדוורית שראינו בכל איור בו שלח מכתב לבית אחר, עקבה בדריכות אחר קורותיו. גם היא זקוקה לחבר, היא רואה אותו (תרתי משמע) ומציעה לו חברות, וכך ארפי לא רק מוצא לו בית ואת האפשרות לקבל חיבה ותחושת שייכות, אלא גם הזדמנות להעניק אותן.

מתוך הספר

"אפשר להיות הכלב שלכם?" הוא ספר מלא כנות וחמלה, העושה שימוש נבון בטקסט ובאיור גם יחד כדי להמחיש את מצוקת הבדידות, ולהזכיר לכל הילדים החוששים כי הם לא לבד, שכן גם הילדים שסביבם רוצים חברות וחוששים מדחייה, והיד המושטת יכולה להגיע מכיוון בלתי צפוי. אפילו ממך עצמך. התרגום של רונית רוקאס קולח וחינני (תרגום שם האטליז מ"chop chop butcher shop" ל"אטליז שוק על ירך" פשוט נהדר), ומאפשר לילדים קוראי העברית ליהנות הנאה שלמה מהסיפור מחמם הלב הזה.

"אפשר להיות הכלב שלכם?" – כתב ואייר: טרוי קאמינגס, תרגום: רונית רוקאס. הוצאת "כנפיים", 2019 

 

"24 קסמים ועוגה"/ אורית קוריצקי, איורים: רונה מור

בשנים האחרונות הפך שם התואר "קסום" לנפוץ במיוחד, בעיקר בעולם הילדים. כל צעצוע נחמד, כל ספר חביב, כל שמלה יפה זוכים מייד לתואר המפוצץ. נדמה שאולי מסתתר מאחוריו רצון להלביש את העולם המהיר, התובעני והלא צפוי בו אנו מגדלים את ילדינו, במעטה ורדרד, מנצנץ ומגונן. אך כאשר משהו משתבש באמת, ילדים מזהים מהר מאוד את הטריקים ואת אחיזות העיניים שלנו, המבוגרים. כך קורה גם לבועז, גיבור ספרה של אורית קוריצקי, "24 קסמים ועוגה".

כריכת הספר (יח"צ)

בפתיחת הספר החיים של בועז נשמעים כמו פנטזיית ילדות: יש לו דוד קוסם בעל חנות למוצרי קסמים, אליה מגיע בועז כל יום אחרי הלימודים, ובה הוא מתאמן לרשת את דודו ולהפוך לקוסם דגול, תוך אכילת פלאפל במקום ארוחת צהריים. אך אט-אט, כמו שוליים פרומים של קסם לא מוצלח, נחשפים בפנינו פרטים קטנים ועצובים מחייו של בועז. אביו שמת כשהיה תינוק וכל שנותר ממנו הוא תמונה במסדרון, אמו העובדת שעות ארוכות כאחות בבית החולים על מנת לפרנס אותו, ואפילו הדוד האהוב אברי שמתחיל להיעלם כל יום שלישי, לשקר לבועז ולהשאיר מעטפות כחולות וחתומות עבור טיפוס מפוקפק בשם תמיר. בועז וחברתו החדשה, אלה – ילדה שעלתה מהונגריה אחרי ילדות מלהיבה אך מורכבת לצד אביה, איש הקרקס – יוצאים יחד לפצח את קשר השתיקה בשכונה סביב תמיר וחברו הבריון שרון, תוך שהם רוקמים קסם מיוחד משלהם.

איור: רונה מור

קוריצקי יצרה ספר מותח מאוד, עד הרגע האחרון ממש, שעוסק ללא "כפפות של משי" בתופעת סחיטת דמי החסות, "פרוטקשן", שנפוצה בלא מעט ערים בארץ. המבנה המקורי שבחרה לסיפור, בו כל פרק נקרא על שם קסם במה אחר ונפתח בהסבר קצר ואיור החושפים את סודותיו, משרת היטב הן את המבנה האופייני לעלילת סיפור מתח ההולך ונפתר, והן את התוכן, בו נחשפים אחורי הקלעים של חיי הקוסמות, הכוללים עבודה קשה ואימונים רבים, קשיים כספיים ומשפחתיים, ועוד שלל התמודדויות נטולות אור זרקורים ובלתי קסומות בעליל.

ועם זאת, יש בילדות הלא פשוטה של בועז גם דבר מה שמרגיש כמו קסם אמתי: אווירת השכונה, רצונם של החברים והמכרים הסובבים אותו לעזור ולעטוף אותו על אף קשייהם שלהם, ובראשם הדוד אברי שכפי שבועז והקוראים מגלים ויתר לא מעט ויתורים משמעותיים למען אחיינו.. כל אלו מעלים מבין השורות אמירה נוגעת ללב על הקסם הריאלי מאוד שיוצר מגע אנושי, והופכים את הספר לא פעם למכווץ ומרחיב לב כאחד.

איור: רונה מור

נקודת החולשה היחידה של הספר היא האופן שבו קוריצקי מיישמת את בחירתה בקול של מספרת כל יודעת. על אף שבחרה בקול זה להעברת הסיפור, היא מציגה את רובו המוחלט דרך עיניו של בועז בלבד, בלי לנצל את האפשרות להעניק לקורא עוד זוויות מבט ורמזים דרך מחשבותיהן ומעשיהן של דמויות אחרות, מה שמעורר בעת הקריאה את התהייה מדוע לא לכתוב את הסיפור בגוף ראשון, מפיו של בועז, וכך להשיג זווית ישירה ואישית יותר? בנוסף, קולה כמספרת כמו מתערב מדי פעם בדיאלוגים וקוטע אותם בצורה שיוצרת חוסר זרימה ותחושת עודף.

כך, למשל, כשבועז ואלה משוחחים בפיצרייה עם נפתלי השוטר, לאחר חילופי משפטים אחדים שכתובים כציטוטים ישירים מהשיחה, עוברת קוריצקי לתיאורים בגוף שלישי בסגנון הוא אמר-היא אמרה, ואחרי חצי פסקה חוזרת שוב לציטוטים ישירים. סגנון זה, שחוזר על עצמו לא פעם בספר, יוצר תחושה מעט מלאכותית, כאילו היא מביימת את הדמויות בזמן שהן מדברות, הופך את הטקסט למסורבל מכפי שיכול היה להיות ולעתים אף יוצר בלבול מסוים באשר לאיזו דמות אומרת מה בדיוק.

למרות זאת, "24 קסמים ועוגה" הוא עדיין ספר מוצלח, קולח ברובו, מקורי ומעניין, שישבה את לבם ודמיונם של כל מי שאוהבים קסמים ובני אדם.

"24 קסמים ועוגה" מאת אורית קוריצקי, איורים: רונה מור. הוצאת "כתר", 2019

 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער

 

 

 

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה