כללי

המהדורה המקוצרת / מור פוגלמן-דבורקין

על הספרים "שני ואני", "האוצר של יניב", "סיפור העגלה"

אוקטובר 27, 2019  

"שני ואני" / מתן חרמוני, איורים: מיכל שלו

עם כניסתם בשערי בית הספר, מונח על כתפיהם של ילדים – בנוסף לילקוט כבד מדי – גם סט מסוים של ציפיות. מערכת החינוך מבהירה להם מהר מאוד מיהו התלמיד האידיאלי בעיניה (שקט, צייתן, מאורגן), ואילו תחומי לימוד נחשבים יותר מאחרים (חשבון, מדעים, אנגלית). וכך, תכונות שנחשבו בגן הילדים כרצויות וחיוביות מאוד כמו דמיון פורה, יצירתיות, שפה עשירה וחברות, מקבלות פתאום חשיבות פחותה, ולעתים אף נתפסות כחסרונות. אלא שאלו הם בדיוק התכונות הבולטות של הילד המספר בספרו של מתן חרמוני, "שני ואני".

כריכת הספר (יח"צ)

כאשר לאחר חופשת החנוכה מבקשת ממנו המורה לספר מה עשה בחופש, הוא נזכר בימים המשעממים שעברו עליו אצל הדודים בחדרה, ומחליט פשוט להמציא לו חופשה אלטרנטיבית ומרגשת יותר: "נסענו לטיול בג'מייקה. ומשם לאפריקה. לא, סליחה, בעצם נסענו לאנטרקטיקה. וגם לאגם טיטיקקה. שזה בכלל בדרום אמריקה". אך מיד קם ילד בשם יניב, וצועק עליו שהיא משקר. למזלו של המספר, חברתו שני נהנית לא פחות ממנו להמציא סיפורים, וכך הם מבלים להם יחד בהפסקות וממציאים עלילות צבעוניות ומופרכות, בעוד יניב עוקב אחריהם, מבולבל ומרוגז, עד לסוף המפתיע.

חרמוני יצר סיפור משעשע ומעורר הזדהות, על האתנחתות שילדים יכולים למצוא לעצמם בעולם הדמיון כהפוגה מהמסגרת הלימודית הנוקשה בה "אחת ועוד אחת תמיד יהיו שתים, ושתים ועוד שתים תמיד יהיו ארבע", ו"לכל דבר יהיה רק פתרון אחד. לא שני". כתגובת נגד לכך, החברות של הילד המספר עם שני נבנית על בסיס מעין תחרות מינכהאוזנית ידידותית של סיפורים מוגזמים לתיאבון, וכל המרבה – הרי זה משובח. כך מוצא עצמו הקורא נסחף בהנאה לשלל הרפתקאות מופרכות, ומדמיין שגם הוא נמצא באיים יווניים מופלאים ומבעיתים דוגמת "ניקוסקזנצקיסמנוחג'ידקיס", בחברת קופי ענק או דולפינים טורפי אדם, שנדמה כי קל יותר להתמודד אתם מאשר עם עוד שיעור חשבון או עם ילד מציק.

מתוך הספר

אלא שהמציאות מתדפקת ללא הרף על שערי הדמיון של שני הילדים בדמותו של יניב, התלמיד המצטיין בחשבון ונציג העובדות עלי-אדמות, שמתקשה להכיל את חוסר הדיוק שלהם, ובה בעת  נמשך אליו מאוד, וגם אל חברתם של השניים. את המשיכה-דחייה הזו מיטיבים לשקף גם איוריה של מיכל שלו, בהם מתבטאים היחסים העדינים בסיפור בין מציאות, דמיון ורגש. האיור בו נראים הכרישים והדולפינים אוכלי האדם יכול היה להיות מפחיד למדי, עם הראש הכרות והרגליים המתרוצצות ללא גוף המוצגים בו, לולא נראתה בו גם שני, יושבת וצוחקת ליד כריש אימתני כשהיא לבושה באותם בגדים שהיא לובשת שני עמודים לפני כן בחצר בית הספר, מה שמבהיר לקורא שהסיטואציה היא פרי דמיונה.

מתוך הספר

באיור אחר הילד המספר ממש משתמש בדמיון כנשק נגד יניב, כאשר הוא פותח ספר ממנו מזנקת צפרדע מפלצתית לכיוונו של המציקן המבוהל, ואילו באיור אחר הוא ושני נראים במעין ביטוי ויזואלי של משאלת לב, כשהם מוחקים בעזרת עיפרון ענק ציור של יניב המרגיז, מוקף במספרים.

הילדים מנסים להיפטר מהפלישה לעולמם ולתא החברות המגונן שבנו, בו הכל אפשרי, ולשם כך אפילו מגייסים נגד יניב את הנשק שלו עצמו, כשהם מתריסים כנגדו כי "רק שתדע, כל מה שאמרנו, כתוב במדע", על משקל כתוב בתורה, כמובן, רמז לכך שהמדע הוא התנ"ך של חובבי העובדות והדיוקים. כל זאת מתוך חוסר מודעות לכך שיניב בעצם רוצה בחברתם, כפי שניתן לראות באיור בו הם משחקים קלאס בחצר, כשיניב ממשיך את ציור הקלאס ומצייר קו המחבר בינם לבינו, ומסמל את רצונו בקשר עמם, המסתתר בעצם בבסיס כל ההצקות. רק כשיניב מצליח להמציא עלילות משלו ולזנוח את הדבקות בעובדות לטובת הדמיון, מקבלים אותו השניים לחברתם.

וזוהי בעצם הנקודה הבעייתית ב"שני ואני". שכן באופן אירוני למדי, מציב חרמוני בבסיס הסיפור אקסיומה כמעט מתמטית, לפיה חשיבה מתמטית וחשיבה יצירתית אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. ומכיוון שלפי המספר להיות טוב בחשבון זה "אסון", שכן זה תחום שווה פחות מדמיון, הרי שיודעי החשבון הינם חסרי דמיון מעצבנים שמקנאים בבעלי הדמיון המפותח. לכן האפשרות היחידה שלהם להשתוות אליהם היא להשתנות לגמרי, לזנוח את אופן המחשבה המתמטי ולנסות לפתח דמיון פרוע.

מתוך הספר

כלומר, הסיפור אינו מבטל את ההיררכיה שיוצרת מערכת החינוך בין התחום הריאלי להומני, אלא רק הופך אותה על ראשה, כשהוא משאיר על כנו את אלמנט הדירוג והתחרות, וחבל. בספר שמתאר לקוראיו באופן יפה וצבעוני כל כך את חוסר הגבולות של הדמיון, נדמה כי נכון היה לדמיין אפילו רחוק יותר, עולם שבו כל ילד יכול להיות גם וגם, כזה ואחר, מבלי צורך לשנות את טבעו כדי לרכוש חברים.

"שני ואני" מאת מתן חרמוני, איורים: מיכל שלו. הוצאת "כתר", 2019

"האוצר של יניב" / דן פוטרמן, איורים: רותם טפלו

עומס התמודדויות השונות שמזמנת הכניסה לבית הספר נוכח מאוד גם בספר "האוצר של יניב", שכתב דן פוטרמן ואיירה רותם טפלו. יניב לוקח את תיק הגב שלו לכל מקום. הוא מסרב להניח אותו אפילו ליד שולחן האוכל או בעת נסיעה במכונית. מה יש בתיק? אוצר שלם: צעצועים, ספרים, כלי בית, פריטים שמצא בחוץ ואפילו מזון. אבל ככל שמצטרפים לאוצר עוד ועוד פריטים, קשה יותר ליניב לסגור את התיק או ולהוסיף לו פריטים חדשים. נמרוד, אחיו של יניב, נחלץ לעזרתו, וביחד הם לומדים אט-אט מה יקר ללבם באמת.

כריכת הספר (יח"צ)

"האוצר של יניב" הוא ספר ראשית קריאה שמותאם היטב לקהל היעד שלו לא רק במובן הטכני של טקסט קצר ומנוקד, אלא גם ובעיקר מבחינת התוכן: העומס שיוצרת תקופת המעבר של הילד מהגן האינטימי והפעילות החופשית יחסית, לבית הספר – מסגרת בה יתקל מדי יום במאות ילדים אחרים, רובם גדולים ממנו, ויצטרך להתמודד עם מערכת דרישות קשיחה ומובנית. פוטרמן וטפלו יצרו המחשה יפה הן ל"מטען" הרגשי הכבד שילדים סוחבים עמם בשלב זה, והן לצורך שמתעורר בילדים רבים בעקבות זאת להקיף את עצמם בדברים מוכרים ואהובים הנוסכים תחושת ביטחון.

אלא שבתחילה הוריו של יניב לא בדיוק ערים לצרכים הרגשיים שמבטא האיסוף. הם דורשים ממנו להיפרד מהתיק בשעת האוכל או הנסיעה במכונית, כלומר דווקא ברגעי מעבר מהחוץ לפנים שהם קשים לילדים רבים, מה שרק גורם לו לקושי רב יותר ולהתנגדות, כפי שאפשר להבין גם מהבעת פניו באיור הארוחה. המקום היחיד בו הוא מרגיש נוח להוריד את התיק הוא באמבטיה, ברגע אינטימי של שקט ומרגוע כשהוא לבדו. אבל לאורך זמן קשה לילד צעיר להתמודד לבד עם תיק כבד כל כך, ולמול אי ההבנה של ההורים, נחלץ לעזרתו של יניב דווקא אחיו נמרוד.

מתוך הספר

נמרוד מציע לפזר את האוצר בסלון, שם יש מקום לכול, ובכך מסייע לאחיו "לפרק את המטען" שרובץ על כתפיו, פיזית ונפשית. בתחילה אמא מתבצרת בחוסר ההבנה שלה וכועסת על הבלגן, ובמובלע – אולי גם הבלגן הרגשי שכרוך בפיזור המטען. אבל בתמיכתו של נמרוד, מצליח יניב לשכנע אותה. עכשיו הוא כבר חולק את האוצר עם אחיו, ויחד הם מרחיבים אותו ומתחילים גם ליהנות מהחפצים. כך הם נראים באיור כשהם משחקים בבובות, בעוד נמרוד משפריץ על יניב ברובה מים – רמז לכך שאחים יכולים לריב ולאהוב בו זמנית, ולכן האחאות היא מרחב בטוח להתפרק בו.

מתוך הספר

אבל ההורים עדיין לא מוותרים על השאיפה לסדר, ובמקום לכבד את הזמן היחיד שבו הוא מניח למה שמכביד עליו, הם מנצלים את ההזדמנות, פורקים את התיק ומסדרים את הכול במקום מבלי לבקש את רשותו, תוך שהם מביעים חשש מתגובתו: "אני מקווה שיניב לא יבכה", אומרת אמא". אבל למרות שהוא יוצא מהמקלחת עם חלוק בדמות מפלצת בעלת שיניים חדות שעשוי להעיד על הפוטנציאל הנפיץ של הרגע, יניב בוחר להתחיל להסתגל לשינוי. וכך, הוא ונמרוד אמנם מרחיבים את האוסף, אבל מצמצמים את התחום בו הוא נאסף, אל החלל שמתחת לפסנתר – אולי שיקוף של יכולת ההדחקה הנחוצה כל כך לנפש כדי שלא תסבול מהצפה מתמדת של פרטים והתמודדויות. ועם זאת, אין בכך כדי לומר שאת הקושי יש לדחוק למקום חשוך ולהתעלם ממנו. כי אל האוסף שמתחת לפסנתר הם מצרפים במהרה את האוצרות האמתיים: אבא ואמא, נמרוד ויניב והיחד המשפחתי שלהם.

מתוך הספר

עתה, במקום להתבודד באמבטיה יניב זוכה לאינטימיות שיש בה שותפות, הבנה, חום וחיבה.  במקום הנעים הזה מסתיים הסיפור, באיור בו ארבעת בני המשפחה ממלאים את כפולת עמודים, כשהם כרוכים בחיבוק ומביטים זה בעיני זה. על אף שהסיום הזה הוא סוף טוב, התחושה שלי בתום הקריאה הייתה שיש בו חוסר מסוים, ושהיה אפילו טוב יותר לו הספר היה מסתיים באיור נוסף או תוספת קטנה לטקסט, בה יניב יוצא להתמודד עם העולם, מצויד בחיבוק המשפחתי הזה בלבו. שכן פעמים רבות תחושת החמימות והמוגנות הביתית לא מצליחה להפוך למגן, ומתפוגגת כשילדים שבים ונפגשים עם העומס שמפעיל עליהם החוץ.

אמנם יניב ונמרוד מאוירים בסיום כשביניהם תחובות שתי בובות עצלנים שליוו את הסיפור, כרמז אפשרי לחפצי מעבר שילוו אותם, אולם בגילאי קהל היעד של הספר חפצי מעבר נחשבים פחות ופחות לגיטימיים מבחינה חברתית. לכן סיום של הסיפור ביציאה חזרה אל התמודדויות היומיום בתיק ולב קלים יותר היה מהווה סגירה נכונה יותר למהלך היפה שעושים בו פוטרמן וטפלו.

"האוצר של יניב" מאת דן פוטרמן, איורים: רותם טפלו. הוצאת "טל-מאי", 2019

"סיפור העגלה" / תמר מאיר, איורים: שי צ'רקה

אחד הדברים המרכזיים שהופכים איור לאיור טוב, הוא הדו-שיח שמתקיים בינו לבין הטקסט אותו הוא מלווה, והיכולת שלו להציב לו אלטרנטיבה, ואפילו להתווכח עמו או לחתור תחתיו. דו-שיח מעניין שכזה מתרחש ב"סיפור העגלה" שכתבה תמר מאיר ואייר שי צ'רקה.

כריכת הספר (יח"צ)

ארבעה חסידים נוסעים לרבי הגדול בעגלה רתומה לסוסים. בדרך הם נתקעים בבוץ, ופעם אחר פעם נחלצים ממנו בדרך מקורית ומשעשעת – בעזרת ניגון, אחת מאבני היסוד של התרבות החסידית. לניגון – מושר או מהומהם, מוכר או מאולתר, עם מילים או, לרוב, בלעדיהן – ישנו מקום מרכזי בחסידות, הן בשל העובדה שכמו בדתות ותרבויות אחרות הוא משמש כלי להתעלות רוחנית, והן בשל התפיסה החסידית אותו ככלי לעבודת האל עבור הציבור על כל גווניו, גם אלו שאינם גדולים בתורה ובתפילה.

ואכן, הדמויות בסיפור מגוונות למדי: לחסידים יש מזג שונה המתבטא בתגובותיהם השונות לתקלה בעגלה, שמזכירות מעט את ארבעת האחים מההגדה של פסח: "מה קרה?" תוהה החסיד הראשון. "אני הולך לברר!" מודיע החסיד השני. "השלישי אומר "אוף". הוא עושה פרצוף. והחסיד הרביעי מחכה לראות איך ייפול דבר". צ'רקה גם אייר אותם עם כיסויי ראש שונים המבדילים ביניהם, ואף אייר את העגלון, דמות מרכזית בסיפור, בלבוש המבהיר שאינו יהודי, מה שמוסיף לגיוון.

מתוך הספר

כמו בסיפורים חסידיים רבים, גם ב"סיפור העגלה" הניגון משמש כלי להתנעת העניינים במישור הרוחני והפיזי, להתעלות והיחלצות מבוץ הגשמיות – "אפילו הסוסים מקישים בפרסות, כי איך אפשר שלא להצטרף? גם הגלגלים מצטרפים אט אט לניגון ומתחילים להתגלגל. והעגלה הישנה? אין לה בררה. מתגלגלת איתם". גם האופן שבו הניגון מתגשם אצל צ'רקה בדמות כתמי צבעי מים ססגוניים, שמפיחים חיים בצבעוניות האפורה-חומה-ירוקה של החסידים והנוף, הוא בחירה שממחישה יפה את האופן שבו המוזיקה מסוגלת לגרום לאדם רגע של התעלות בתוך מסע החיים של היומיום הדהוי על שלל התקלות שבו.

וכך חוזר על עצמו הדבר שוב ושוב. בכל פעם שהעגלה נתקעת, החסידים והעגלון שרים, שורקים ורוקדים, מחלצים אותה מהבוץ וממשיכים הלאה. מתוך כך, יוצרת מאיר סיפור חינני וקולח, שהחזרתיות שבו משרתת היטב הן את המסר של עבודה רוחנית בתבנית המתמדת של תנועה-תקיעה-התעלות וחוזר חלילה, והן את החיבה הילדית לסיפורים בהם הילד יכול להיות שותף פעיל גם אם אינו קורא עדיין, בזכות התבנית הסיפורית החוזרת, שיוצרת גם הומור מובנה משלה.

מתוך הספר

אולם מה שהופך את "סיפור העגלה" מעוד ספר נחמד על המדף המתפקע של סיפורי היהדות והמורשת לילדים, היא בחירה איורית מרכזית של צ'רקה שיש בה אמירה מקורית ואפילו חתרנית על הדמויות הקבועות שמככבות בסיפורים חסידיים.

בתחילת הסיפור, מאיר מציגה רשימה מפורטת של היוצאים למסע אל הרבי:

"ארבעה חסידים,

עגלון טוב לב,

עגלה ישנה,

שני סוסים זקנים.

ודיו, לדרך".

מבחינת הטקסט פה נגמרת הרשימה. אבל צ'רקה מכניס לאיורים, ובעצם מגניב לתוך הסיפור, עוד שתי נוסעות סמויות: שתי חסידות. ולא בכדי הוא בוחר בציפורים המייצגות את צורת הנקבה של המילה חסיד. באיור הראשון בספר, החסידים עומדים ליד העגלה ומתכוננים לצאת לדרך, בעוד החסידות עומדות על גגות הבתים, אחת מהן אף מקננת, ומביטות בהם במבט עגום של פרידה, ולקורא ברור שהן יישארו מאחור ולא יעזבו את הקן, שכן, כפי שנאמר במשנה "ביתו זו אשתו". ממש כמו הנשים שמשאירים מאחוריהן דורות של חסידים, מהנוסעים לפגוש את הבעל שם טוב ועד הטסים לאומן.

אלא שכבר בעמוד הבא נשברת התבנית הצפויה והחסידות נראות כשהן יוצאות גם כן לדרך, ואף מרחפות מעל החסידים, כמו מגוננות עליהם. כאשר העגלה נתקעת והחסידים מטכסים עצה ופוצחים בזמרה, הן נמצאות לידם כל העת, מאזינות, מתבוננות ואף מרקדות. באיור הסוגר את הספר הן כבר בעלות תפקיד מרכזי, ובמעין נס, שרק מרומז בקושי בטקסט, החסידים והעגלון מותירים מאחור את הסוסים, העגלה והבוץ, וטסים אל הרבי על גב עגלה עשויה ניגונים, אותה מושכות שתי החסידות – תזכורת מרומזת לכך שיש מי שמאפשרות לחסידים בגופן את כל ההתעלות הרוחנית הנפלאה הזו.

מתוך הספר

בכך סודק צ'רקה באופן חכם, מעודן אך ברור, את התבנית הסיפורית והחברתית-מגדרית שמציג ומשעתק הסיפור החסידי. זו המוציאה את החסיד אל הדרך, הגיאוגרפית והרוחנית, ומותירה את אשתו מאחור. במקום זאת, הוא רומז על אפשרות של השתתפות נשית בעבודה הרוחנית, ועל יכולתן של חסידות להרקיע שחקים שאינה נופלת מזו של חסידים. אם לא למעלה מזה.

"סיפור העגלה" מאת תמר מאיר, איורים: שי צ'רקה. הוצאת "כתר", 2019

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה