4 ספרות

המהדורה המקוצרת / יותם שווימר

על שלושה ספרים חדשים לילדים ונוער

אוגוסט 7, 2013  

ספרים רבים רואים אור במהלך השנה, ועל מנת לתת מענה והתייחסות ליצירות שיש מה לומר עליהן וחשוב שיהיו חלק מהשיח על אודות ספרות הילדים, החלטנו להשיק מדור חדש. "המהדורה המקוצרת" יתפרסם מעת לעת, בהתאם לצורך והעניין, ובו יתפרסמו לפחות שלוש רשימות קצרות מהנהוג ברשימות ביקורת על ספר בודד המתפרסמות ב"הפנקס". אנו מקווים כי מהלך זה יאפשר בחינה רחבה יותר של ספרות המקור והתרגום המוצעת לילדים ובני נוער, תוך התייחסות לטקסט ואיור במידה שווה.

"ויטו המעופף" / זירלדו (תרגום: יורם מלצר, הוצאת ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד)

הספר החדש בסדרת "מפרש" – סדרה לבני 16-18 (ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד) הוא, לטעמי, הספר הטוב ביותר שראה אור במסגרתה עד כה, וזה שמתאים ביותר לקהל היעד (או נכון יותר – יכול לעניין ולהתאים לעולמם ולצרכיהם הספרותיים של הקוראים). "ויטו המעופף" מאת זירלדו אלווס פינטו, המוכר בשם זירלדו בלבד, קורא תיגר במהותו על הכתיבה העכשווית הצעקנית, המוגזמת והתזזיתית, שמקורה בעיקר בארצות הברית. לא מפתיע אם כן שמדובר בסופר ברזילאי פופולארי ועטור שבחים, אשר על פי עורכי הסדרה אף נלחם ביצירתו למען העשוקים ונגד הגזענות.

עטיפת הספר (יח"צ)

כמו בספרות המיועדת למבוגרים, הספרות הדרום אמריקאית (לא בהכרח המעט שתורגם לעברית) מציגה מבע ייחודי ומקומי מאוד, וכורכת יחדיו מיתוסים ומנהגים תרבותיים עם מציאות חברתית עכשווית קשה. אולם היא לא עושה זאת בדרמטיות, המאוסה לעתים, של הצפון אמריקנים, ומתרחקת מאוד מסנטימנטליות, מהקצנה ומבוטות. בטוחני כי קוראים צעירים בעברית שיפתחו את הספר יהיו מרותקים לפסקת הפתיחה ולעמודים הראשונים, וריתוק זה לא יעזוב אותם עד שיגמרו לקרוא את הרומן הקצר הזה, שהדרמה שלו כנה, משכנעת, בועטת ומרגשת כמו שמעט ספרי נוער מערביים עכשוויים מצליחים להעביר.

הנער המספר מגולל את קורותיו בהווה – במקביל לזליגות רבות לעבר ולמסלולי חייו הסבוכים – במבע ייחודי ומשכנע, כאשר בחזית ניצבת דמותו האניגמאטית משהו של דודו, כמעט בן גילו, המכונה ויטו גרנדאם, אשר התרסק לצמרת עץ בג'ונגל בעת שיוט אווירי, והמספר יצא לחלצו. כשהוא אינו נענה לחוקים של נרטיב סדור, כותב זירלדו את תודעתו של הנער בחיות יוצאת דופן, במערבולת משכנעת של אסוציאציות ורגשות. בדומה לגיבור, גם הקוראים חשים בדבר מה שאינו פתור (מעבר לשאלה האם יצליח להציל את דודו), ואותה תחושה תקבל מענה מרגש וכואב בסיומו של הספר. המלצתי החמה על "ויטו המעופף" נתונה גם הודות לתרגומו המשובח של יורם מלצר אשר מעביר היטב את סגנון הכתיבה ואת תחושת הבלבול והסערה הפנימית שעוברת על הגיבור ושהמחבר מעצב במבנים לשוניים מבריקים ובלתי נשכחים. זוהי יצירה חריגה בנוף הספרות המתורגמת ומחובתנו להרים אותה מעלה.

"ויטו המעופף" מאת זירלדו, תרגום: יורם מלצר. עריכה: גליה הירש ויחיעם פדן, הוצאת ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד, 2013.

"אוטולין והחתולה הצהובה" / כריס רידל (תרגום: מאירה פירון, הוצאת טל מאי בשיתוף עם ידיעות ספרים)

כריס רידל הוא מאייר מעולה, אין על כך עוררין. בין אם הוא מאייר טקסטים של אחרים או את הטקסטים שכתב בעצמו או עטיפות ספרים – טביעת האצבע שלו ניכרת מיד, סגנונו כובש את העין והצביעה שלו מצוינת. אולם קיים פער גדול בין איוריו לכתיבתו. איוריו לספרים של קתרין קייב ("משהו אחר", למשל) או פול סטיוארט, וודאי איוריו לעיבוד של מרטין ג'נקינס ל"מסעות גוליבר" הפכו את הספר כמכלול ליצירה מעולה, אך נשענו על טקסטים טובים מאוד (לכל הפחות). הספרים שכתב ואייר – בהם "בית המלאכה של בילי", "הצרה עם פילים", והספר שראה עתה אור בעברית: "אוטולין והחתולה הצהובה" – הרבה פחות מוצלחים, וזאת בניגוד למה שקורא בדרך כלל במהלך שכזה. הסיבה, כאמור, אינה שאיכויותיו כמאייר פחותות כאשר הוא מאייר טקסטים שכתב, אלא שהטקסטים שלו פשוט אינם טובים דיים.

עטיפת הספר (יח"צ)

ראשית, מאייר שגם כותב מספק פעמים רבות איזשהו ערך מוסף בחבישת שני כובעי היצירה. בספרים שכתב רידל לא נמצא ערך שכזה, גם לא מקוריות או תעוזה יוצאות דופן שהתאפשרו משום השליטה המלאה באמנויות. שנית, הטקסטים של רידל מפוזרים מדי, מנסים לתפוס יותר ממה שכישרון הכתיבה שלו מסוגל, ובעלילות שלו – גם הדרמטיות ביותר, והעלילה של "אוטולין" מתיימרת למידה לא מבוטלת של דרמה בלשית – אין נקודת אחיזה משמעותית או עוגן שמאפשר לקורא או למאזין להיאחז בהם לאורך זמן. כך גם ב"אוטולין" – המגולל את קורותיה של ילדה למשפחה עשירה שנותרת לבדה פעמים רבות משום נסיעותיהם המרובות של הוריה ברחבי העולם, ושל החבר הכי טוב שלה, יצור משונה מנורווגיה העונה לשם מר מונרו, אשר פותרים תעלומה של כלבים נעדרים וחפצים גנובים ומביאים לסיומה של הפרשיה העגומה.

טקסט ואיור: כריס רידל

לא רק שאין נקודת אחיזה משמעותית לעלילה, אלא שרידל מתפזר לכל כיוון מבלי שהדבר ישרת את סיפור המעשה או יתרום לו. לעתים נדמה כי הוא סומך מדי על איוריו המעולים – אשר בספר זה רמת הפירוט שלהם מדהימה ממש – ולא משקיע כלל בכתיבה מוצלחת – לא מבחינת עיצוב הסיפור הבלשי באופן משכנע, לא מבחינת בנייה אמינה וברורה של הפרשיה עצמה, לא מבחינת עיצוב הדמויות מעבר לבסיסי והשטוח ביותר ולא בפן הקומי שמוצא את ביטויו בעיקר באיורים ובכיתובים הרבים המצורפים לו.

"אוטולין והחתולה הצהובה" הוא ספר מתעתע. הוא יפהפה בעיצובו ובאיורי השחור לבן, שנגיעות של צבע אדמדם מנקדות אותם, ובעולם הוויזואלי שרידל היטיב להעביר. הפרסים והשבחים בהם זכה מפתיעים אותי משום שקיים פער ניכר וברור בין רמת הטקסט והאיור. לעתים – למשל בפתיחה – מצליח רידל לשמור על חן, הומור מרומז (או מרומז פחות) וקול מספר משכנע, אולם כאשר הוא נדרש לבנייה חכמה של עלילה הוא מועד ואינו מצליח להשתוות לאיוריו המפעימים. אסיים בנקודה חיובית לסיום: "אוטולין" הוא ספר ראשית קריאה, וככזה – ריבוי האיורים, שילובם החכם בטקסט והעיצוב המעולה, שהמהדורה העברית שמרה עליו באופן יוצא מן הכלל – הוא מציג את כוחו ונחיצותו של מהלך איורי מרשים, בעל עומק ותנופה בטקסטים לקוראים מתחילים. לא רק שהוא מושך את העין ולפיכך גם מושך את הקוראים הצעירים להוסיף ולקרוא, הוא גם מאפשר לילדים להוסיף ולהתרשם – הפעם לגמרי לבדם – מאמנות וויזואלית לצד היצירה הטקסטואלית.

טקסט ואיור: כריס רידל

"אוטולין והחתולה הצהובה" – כתב ואייר: כריס רידל, תרגום: מאירה פירון. הוצאת טל מאי וידיעות ספרים, 2013.

"ואנגרי – האישה שנטעה ארבעים מיליון עצים" / תמר ורטה זהבי, יסמין דיוויס (הוצאת עם עובד)

סדרת לוחמי החירות והצדק שכותבת תמר ורטה זהבי (במסגרתה ראו אור "מרטין" ו"גנדי"), היא בעלת ערך היסטורי וחינוכי מובהק. ורטה זהבי מנסחת בפרוזה ביוגרפיה מקוצרת יחסית אך בעלת נפח משמעותי של לוחמי חירות, מתוך אידיאולוגיה ברורה של קידום תפיסות הומניסטיות וניסיון להנחיל בקרב קוראים צעירים ערכים של שוויון וכבוד, וברובד הסמוי – לעודד אותם להשפיע על המציאות ולהתנגד לגילויי אלימות, גזענות ודיכוי. הספר השלישי בסדרה – שאותו איירה יסמין דיוויס בכישרון רב, באיורי שחור-לבן ריאליסטים יפיפיים – מגולל את סיפור חייה של ואנגרי מאטאיי, "האישה שנטעה ארבעים מיליון עצים". מדובר בקורותיה של ואנגרי הקנייתית, שגדלה בכפר קטן על ברכי המסורת, עבודת הכפיים והחיים ההרמוניים עם הטבע, בדגש על הצומח. נבונותה ותבונתה הביאו לכך שהייתה מהילדים (וודאי מהילדות) הבודדים שנשלחו ללמוד בבית ספר, ונקודה מכרעת זו היוותה קרש קפיצה לחיים של אישה משכילה, שאף חייתה זמן מה בארצות הברית, וליציאתה מהכפר אל העיר.

עטיפת הספר (יח"צ)

ואנגרי זכתה בפרס נובל בזכות מלחמתה העיקשת והנועזת (שכמובן עוררה את זעמו של הרודן והובילה לכך שאף נעצרה) לייעור מחודש של קניה לאחר שנציגיו הנצלנים של המערב – בעידוד המשטר הקנייתי – כרתו שטחים מיוערים רבים ובכך פגעו אנושות בתנאי המחיה של התושבים. יתרה מכך, ואנגרי היא דמות מרתקת מבחינת השפעתה על מעמד האישה, ולא רק משום המהלכים הפרטיים שייסדה אלא משום שעיקר עבודתה היה אל מול נשות הכפרים, להן העניקה כוח גדול מתוקף זהותן.

איור: יסמין דיוויס

סיפורה של ואנגרי נוגע ללב, מסעיר את המחשבה ומעניין מאוד. במקרים רבים מצליחה ורטה זהבי להעביר זאת בכתיבה, אך לעתים הסיפור נחלש וייתכן שהיה נכון לברור טוב יותר אלו "תחנות" בחייה של ואנגרי יזכו להרחבה ואלו לצמצום. מטבע הדברים מושם דגש על ילדותה של ואנגרי, ויש ערך רב גם להיחשפות של הקורא הישראלי-מערבי לאורח החיים בשטחים הכפריים של קניה. הבחירה של ורטה זהבי בואנגרי היא מקורית ומצוינת, לטעמי. גם כיוון שהיא אינה מוכרת בקרב הקהל הרחב כמו גנדי או מרטין לותר קינג, גם מעצם היותה אישה, וגם משום שסיפור חייה וסיפורה של קניה כמדינה מרחיב באופן יוצא דופן את ההסתכלות על החברה המערבית העכשווית, ודווקא לא מהפן של הגזענות. סוגיות ביקורתיות בנוגע לקפיטליזם, קולוניאליזם ושימור הטבע עולות בצורה חדה מאוד מסיפורה של ואנגרי וורטה זהבי שמה עליהם את הדגש הנדרש. בנוסף לכך, היא מגרה את הצעירים לשאול שאלות לגבי התפיסה של המערב את אפריקה, ועושה זאת בעיקר באמירות שהיא שמה בפיהן של נשות הכפרים, כמו למשל: "עד שהגיעו הלבנים לא היה ילד רעב בקניה". האם תפיסת העולם השלישי של המערב היא שגויה? האם ילד שגדל בבקתת בוץ ומסתובב יחף ואוכל רק לשם הזנתו הוא ילד לא מאושר, שנחסכים ממנו תנאי קיום שאנו תופסים כבסיסיים? ורטה זהבי מצליחה לחבר בין סוגיות של מוסר וסוגיות חברתיות, וגם אם לעתים הטקסט צולע מעט או נע בין עיצוב טוב לעיצוב בינוני, מטרת העל של הסיפור מושגת בצורה משכנעת מאוד.

"ואנגרי – האישה שנטעה ארבעים מיליון עצים" מאת תמר ורטה זהבי, איורים: יסמין דיוויס. עריכה: דלית לב, הוצאת עם עובד, 2013.

יותם שווימר – עורך עצמאי ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים.

כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. מאת מאירה פירון:

    אני מוכרחה, אבל מוכרחה להגיב לביקורת על "אוטוליין והחתולה הצהובה". הסיפור מגובש מאוד ועוסק בילדה שהוריה כמעט לא נוכחים ולכן משאירים אותה עם צוות שיטפל בה. הילדה מרגישה מאוד בחסרונם של ההורים – לא מבחינה פיזית, כי היא מטופלת ומפונקת כראוי על ידי הצוות המיומן – אבל היא מתגעגעת אליהם ואל האהבה שלהם. כדי להרגיש קרובה אליהם, היא מטפחת תחביבים דומים לתחביבים שלהם (אספנות משונה ובמקרה שלה היא אוספת חצאי זוגות נעליים), מחכה בקוצר רוח לגלויות שהם שולחים לה ממסעותיהם ברחבי העולם, מדביקה את הגלויות באלבום מיוחדת וכך היא נוצרת אותן ונצמדת ל"חפץ מעבר" בובת פרווה שבאחת הנסיעות הביאו לה הוריה מנורווגיה. ההומור והמצב הקיומי המעולה של הילדה, מסווים בשכבה דקה בלבד את מצבה העגום, כשהיא מנסה להוכיח את עצמה ולמלא את כל הבקשות של הוריה. כל גלויה של ההורים מסתיימת בהוראה של משהו שעליה לעשות בבית והיא כמובן עושה זאת. היא בודדה ולכן היא מצותת לשכנים ושומעת תרחישים משפחתיים רגילים (שחסרים לה, שהיא כמהה להם) ומחליטה לעשות מעשה גבורה – הכול כדי לזכות באהבת הוריה. מעשה הגבורה שלה הוא לכידת כנופיה שוגנבת תכשיטים מבתי עשירים. במילים אחרות: היא שומרת על הבית שלה מפני הכנופיה בציפיה שהוריה יחזרו וימצאו אותו שלם וישארו שם איתה.
    בסיפור יש רבדים רבים, עמוקים, מרגשים – והכול כתוב ביד קלה, בהומור ובשעשוע. ברור לי לגמרי למה כריס רידל זכה בפרסים רבים כל כך על הספר המשובח הזה.
    מאירה

  2. מעניין הסגנון איור של יסמין דיוויס

  3. מאת עטרה:

    היום גמרתי לקרוא את "אוטוליין" ואני מסכימה עם כל מלה שכתבה מאירה מעלי. מותק של ספר, כתוב מקסים, במתכונת שמכבדת את הילד הקורא ונותנת לו קרדיט שיבין ויקלוט הכל. משובח ביותר.

  4. מאת יותם שווימר:

    אני שמח לכתוב שמספר נכבד מהתגובות שקיבלתי על כתיבת רשימה זו אכן היללו מאוד את הטקסט של "אוטוליין", בשונה מדעתי. נחמד להתוודע להתרשמויות שונות, וכיוון שאני לגמרי בעד כריס רידל, טוב שכך.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.