6 ספרות

הממלכה כמרקחה / יותם שווימר

ביקורת על ספרה של רותו מודן "סעודה אצל המלכה"

נובמבר 23, 2010  

אילו היינו מרכיבים את קאנון המאיירים הישראלים, אין ספק כי רותו מודן היתה נכנסת לאותו היכל נכסף. מודן הקימה בשנת 1995 יחד עם ירמי פינקוס את קבוצת אקטוס, והחלה לבסס את מעמדה כאמנית קומיקס מוערכת. היא זוכת פרס האמן הצעיר לשנת 1997, חמש פעמים זוכת פרס בן-יצחק לאיור ספר ילדים של מחלקת הנוער של מוזיאון ישראל, האמנית המצטיינת של הקרן למצוינות בתרבות לשנת 2005, וזוכת פרס אייזנר היוקרתי על הנובלה הגרפית "Exit Wounds" (הספר ראה אור בעברית בשם "קרוב רחוק").

איוריה ליוו את ספרי הילדים של סופרים מהשורה הראשונה: נורית זרחי, אתגר קרת, שהם סמית וחנוך לוין, שאף אמר עליה כי הינה "ציירת ורשמת מצוינת, שופעת הומור וקולעת, טביעת ידה אחת ואין שנייה." נדמה כי מודן, במיוחד אחרי זכייתה בפרס אייזנר, נתפסת כתו תקן של איכות, ולא בכדי. איוריה לספרי הילדים "מי שתה לי?", "אמבטים" ואחרים – הם לא פחות ממצוינים, המעשירים את הסיפור המשובח ומעניקים לקוראים הצעירים גם חוויה ויזואלית יוצאת מן-הכלל.

לפני מספר שבועות ראה אור ספר הילדים הראשון של מודן, אותו היא לא רק איירה אלא גם כתבה. קשה לי להיזכר בספר ילדים ישראלי אחר מהשנים האחרונות, שזכה מיד להתייחסות גורפת של הביקורת, כותבי הבלוגים הספרותיים והקהל. סביב ספרה "סעודה אצל המלכה" (הוצאת עם עובד) יש קונצנזוס: זהו ספר מצוין מכל הבחינות.

עטיפת הספר: יח"צ

החיבוק הגדול שקיבלה מודן עם פרסום ספרה משמח מאד. מעטים סופרי הילדים הישראלים – על אחת כמה וכמה באשר למאיירים – אשר ברור לכל שספר חדש פרי עטם (או מכחולם) מחייב התייחסות. נדמה כי עד כה נמצאו במעמד זה רק הסופרים הגדולים והפופולאריים של הספרות למבוגרים, דויד גרוסמן ומאיר שלו. גם בכירות הסופרות לילדים בארץ, נורית זרחי ושלומית כהן-אסיף, אינן זוכות לאותו יחס, הן מהקהל והן מהביקורת. ההתקבלות המיידית של "סעודה אצל המלכה" אינה מצביעה, לטעמי, על היסחפות עיוורת של אלו הכותבים על ספרות לילדים בעיתונות או באינטרנט, שכן היא מנומקת ואחראית, אך היא מאפשרת למקם באופן חד-משמעי את מודן כאחת היוצרות החשובות לילדים בארץ, שלא ניתן להתעלם מעבודתה באשר היא.

כוחו של הספר – ולטעמי, לעתים גם חולשתו – נובע מהקצב המהיר של ההתרחשות. הסיפור נפתח ללא אקספוזיציה, ונוגע מיד בלב העניין: הילדה נינה נאלצת לספוג אינספור הערות מהוריה באשר לנימוסי השולחן שלה. לפתיחה זו יש אפקטיביות רבה, לא רק מכיוון שהיא משעשעת מאד (בדף השני ישנם שישה איורים שונים המעצימים את המלכוד הנימוסי בו נמצאת נינה), אלא משום שהיא מתרימה את הסגנון הסיפורי של הספר כולו: נטרול כמעט מוחלט של הרקע העלילתי והיצמדות לקונפליקט, המתגבר ככל שהסיפור מתקדם.

מודן, השולטת ברזי אמנות הקומיקס, משחקת עם המרחב ומחלקת אותו כראות עיניה. אין סדר מוגדר ואחיד לתיאור העלילה, וריבועי הקומיקס מתארים סצנות רבות ללא מלל כלל, אשר תפקידן להעצים את תיאור החוויה הרגשית הספציפית של נינה, ועל-ידי כך, גם את זו של הקוראים הצעירים.

בספר שזורות שלוש כפולות שהאיור תופס בהן את הדף כולו. שלושת האיורים הללו מסמנים את האירועים הדרמטיים החשובים ביותר של הספר ולמעשה, מחלקים אותו לשלושה חלקים: האיור הראשון מתאר את עלייתה של נינה למטוס, לאחר שהוזמנה לסעודה אצל מלכת אנגליה; השני מתאר את כניסתה לאולם הסעודה בארמון, השונה לחלוטין מביתה הקטן; ואילו האיור השלישי מתאר את חגיגת הזלילה חסרת המעצורים של כל האצולה המנומסת.


בקריאה ראשונה, נדמה היה לי כי המעברים בין שלושת החלקים מהירים מדי וכי הסיפור עצמו דל ולא מאד משכנע. קריאות נוספות שינו מעט את תגובתי לסיפור המעשה, בעיקר בשל האפקטיביות של התזזיתיות הכמעט קולנועית, אך בכל-זאת אני סבור כי לולא איוריה של מודן היו כה מוצלחים, הסיפור לא היה יוצר תגובה כה חזקה ומלאת הזדהות אצל הקוראים.

ברשימתו על הספר במוסף הספרים של "הארץ", מציין יהודה אטלס את שיתוף הפעולה של שהם סמיט ורותו מודן בספר "מי שתה לי?" (ספריית פועלים), כדוגמא לשילוב מעולה בין טקסט ואיור, אותו הוא מזהה גם ב"סעודה אצל המלכה". אינני מסכים עם ההשוואה לחלוטין. אין ספק כי איוריה של מודן בשני הספרים (המעוצבים כסיפורי קומיקס), מעשירים מאד את הטקסט ומניפים מעלה את היצירה כולה, אך בעוד "מי שתה לי?" הוא סיפור מצוין, שהאיור המלווה רק משבח אותו, הסיפור ב"סעודה אצל המלכה" הוא מוצלח מבחינת הרעיון שעומד מאחוריו, אך מימושו אינו מושלם.

"מי שתה לי?" מיועד לילדים קטנים יותר מאשר "סעודה אצל המלכה", וגיבורת ספרה של רותו היא אכן גדולה יותר. הטקסט שכתבה סמיט תמציתי, מדויק ומגרה את הדמיון, בעוד האיורים של מודן מהווים מימוש אפשרי אחד של הגירוי, אך הם גם מגרים בעצמם את דמיון הקוראים. בספר שכתבה, איוריה של מודן עשירים, מלאי חיות, מצחיקים ומעידים על כשרונה, ואולי יותר מכל: הם מגרים את התיאבון; אך הם מאפילים על הטקסט, שעל אף שהוא תמציתי ויוצר יחסי גומלין הדוקים עם האיורים, הוא דל בהרבה מהפן הוויזואלי.

מכיוון שהספר מיועד לילדים גדולים יותר, היכולים להזדהות עם מצבה האומלל של נינה, הנאלצת לסבול את הערותיה של הוריה, היה חשוב לבנות את הנרטיב בצורה מהודקת יותר. כאמור, אנו מיד נכנסים לקונפליקט הבסיסי של סיפור המעשה, המתגבר עד להתרתו באיור הכפולה השלישי, בו האצולה משתחררת לאכילה פרועה ונטולת נימוסים. הקונפליקט מתחזק כאשר נינה מוזמנת לארוחה אצל המלכה וממשיך לגדול כאשר היא נכנסת לאולם הסעודה בארמון, נתקלת במאכלים משובחים שהיא אינה אוהבת ובסכו"ם שאינה יודעת איך להשתמש בו. האיורים – וזוהי גדולתו של הקומיקס ושל פיקצ'רבוק – מצליחים להעביר את העצמת הקונפליקט, אך הטקסט דל מדי ובמנותק מהאיורים, הוא הרבה פחות אפקטיבי.


בבואנו להתבונן ביצירה, אנו בוחנים אותה בכללותה, קרי: את התוצאה הסופית. אך אין מנוס מלשער כיצד היה מתקבל הטקסט הספרותי לולא הליווי של האיורים. ייתכן ובמקרה זה, הקומיקס דווקא מגביל את מודן, שכן הסיטואציות והדיאלוגים מתומצתים מדי, והדבר ניכר בעיקר משום שהם נתונים במרחב עלילתי מתפתח. על אף ההומור המתפרץ, ההתרה הפרועה והקתרזיס הנעים – אלמנטים חשובים ההופכים את הספר למהנה מאד, נדמה כי הטקסט קליל ופשוט מדי.

בכל פעם שנינה נתקלת בבעיה (כאשר היא מעלה בפני הדיילת במטוס את חששה על כך שאין לה נימוסי שולחן, עם הגעת המאכלים המשובחים שהיא אינה אוהבת, כשבין כל הסכו"ם לא נמצא מזלג פסטה אחד לרפואה וכאשר המלכה מזועזעת מאכילתה הברוטאלית), היא נפתרת מיד, ונדמה כי היא איננה בעיה כלל. המרחק מהבית, האדמירל הזועף, המלכה הכל-יכולה – כל האלמנטים שאמורים להוות מכשול, מתגלים כמעצורי דמה. כמובן שדמותה החיננית של נינה והתנהגותה התמימה הם שיוצרים תחושה של הזדהות וקבלה של המתרחש אצל הקוראים, אך לאמתו של דבר, הקונפליקט המתגבר הופך לעקר במידה מסוימת, מכיוון שכל הבעיות נפתרות בהינף-יד, ולטעמי הדבר יוצר ערעור קל של האמינות.

אולם, הסיפור בכללותו מהנה עד מאד, נעים לקריאה ובעיקר – מצחיק. מעטים ספרי הילדים הגורמים לקוראים לפרצי צחוק, הנובעים מסיטואציה משעשעת ומשולחת רסן. על אף התחושות שהזכרתי לעיל, ספרה של מודן הוא יצירה מבורכת, חריגה משהו בנוף ספרות הילדים הישראלית, לא רק משום הנושא שהיא עוסקת בו והאופן בו היא מפליגה הרחק מהביטוי הקונקרטי של איום הנימוסים אל הפנטזיה הפרועה, אלא מכיוון שיותר מכל הספר מקדש את החופש הילדי והיצירתיות. נינה היא מעין בילבי ישראלית (ילדה ג'ינג'ית, לרגליה גרביים לא תואמים, הדבקה במימוש דעותיה ואהבותיה, ללא התחשבות בסביבה בה היא נמצאת), המצליחה להוציא מהמבוגרים את חדוות החירות באמצעות אכילה פרועה. והתוצאה: מעדן.

"סעודה אצל המלכה" מאת רותו מודן, עריכה: דלית לב, הוצאת עם עובד, 2010.

כתיבת תגובה

6 תגובות:

  1. מאת שחר קובר:

    מעניין, תודה. אני נוטה שלא להסכים בנוגע לדלות הטקסט. אני חושב שבספר בפורמט קומיקסי כמעט בלתי אפשרי להפריד בין טקסט לאיור. זאת יצירה שלמה לחלוטין, וגם כשיש למשל פריימים ויזואליים בלבד ללא טקטס אתה "קורא" אותם ולא רק צופה בהם. לכן, העושר הויזואלי יוצא הדופן, (שחייבים להגיד כמה שהוא מזכיר הפעם את טינטין של הרג'ה!) שיצרה הסופרת-מאיירת הוא סוג של טקסט ויזואלי לדעתי, והמכלול עשיר במיוחד.

  2. מאת אביגיל:

    גם אני נאלצת לחלוק בעניין "דלות הטקסט". בקריאה שלי, הסיפור, למרות שלכאורה אינו מסופר בגוף ראשון, בוחר בטכניקה של חדירה לתודעה של נינה. ולכן ה"דלות" שאולי יהיה מדויק יותר לכנותה – צמצום, הוא הצמצום של נינה. זוהי, למיטב הבנתי, אחת התימות המרכזיות בסיפור הזה. הפער בין הצמצום של נינה, הקפוצ'ון שלה והפסטה עם הקטשופ, לבין הריבוי של ארמון המלכה. לכן המינימליזם המרשים של המילה הכתובה הוא חיוני ונובע ממנה.וניצב כנגד הציורים העשירים והגדושים. התימה התכנית מתגלמת גם בצורה.
    .ולגבי ה"ערעור קל של האמינות"… נדמה לי שמדובר במילה זרה לשפת הסיפור הזה. בשרשרת של נקודות המפנה הללו, שכל אחת מפתיעה ומטלטלת מקודמתה עומדים רעיונות עמוקים וכבדי משקל, ומנוסחת אג'נדה סדורה ומנומקת.
    חלק מהחרות שמעניק הסיפור לקוראיו נובעת מן החירות שהעניקה לעצמה היוצרת כשהתפרעה כאהבת נפשה מבלי לשאות ל"נימוסי שולחן הכתיבה". ובתוך כל אלה,הנסיון להתחקות אחר שאלת האמינות נדמה לי כהחמצה של חווית הקריאה.
    (והערה לסיום:למרות שקוצנזוס הוא בדרך כלל חשוד בעיניי, במקרה זה אני מוצאת את עצמי מצטרפת לעדת המהללים, ומודה בפה מלא, שמודן התעלתה על עצמה ויצרה יצירת מופת.)

  3. מאת נוגות:

    על אף שנהניתי מאד מהספר, אני מסכימה מאד עם עניין האמינות. הרעיון הנחמד בעיקרו, שהמלכה באמת מזמינה אותה, לא התפתח מעבר לבדיחה, או אנקדוטה, ונשאר רזה מבחינת התפתחות הסיפור. מותר ואף רצוי למתוח ביקורת גם על יצירות מצויינות ויוצאות דופן. יישר כוח על עוד רשימה משובחת.

  4. מאת חמוטל:

    רוצה רק להזכיר שבספרו הנפלא (ביותר) של רואלד דאהל, "העי"ג" (הענק הידידותי הגדול), יש סצינה קצת דומה, באופן כללי – ונהדרת – כשהילדה סופי והעי"ג אוכלים ארוחת בוקר עם מלכת אנגליה. ואמנם כולם משתדלים להיות מנומסים, אבל פתאם נכנסים גם "פלוֹצָפים" לתמונה… מומלץ בחום!!

  5. מאת ערן שחר:

    הקראתי השבוע את "מושלמת" של נורית זרחי מתוך "דודה מרגלית נפלה אל השלולית" ומייד חשבנו על נינה לנוכח השורות הבאות:

    פעם כשהיו נותנים עלי צעקה
    "הפסיקי לאכול בידיים!"
    הייתי מפסיקה,
    עד שבמזל גיליתי בספרים
    שבאנגליה כך אוכלת המלכה

  6. […] הילדים הישראלית, ומי מתאימה ליצור אותו יותר מאשר רותו מודן? הספר זכה בציון לשבח בפרס בן יצחק לאיור, והוא מועמד […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.