במה ומסך

המלצות "הפנקס" לפסטיבל חיפה להצגות ילדים 2014 / תמר הוכשטטר ובת-אל לביא

על שלוש הצגות מומלצות

אפריל 16, 2014  

פסטיבל חיפה להצגות ילדים מציג השנה שש הצגות מקוריות שנעשו במיוחד עבור הפסטיבל, המתקיים בתאריכים 16-18.4.2014. חמש מתוכן הן הצגות המתחרות זו מול זו במגוון קטגוריות (מבימוי ועד תאורה) ואחת, "מסע הדוד מקס", היא הצגת הדגל של הפסטיבל שנעשתה בהפקת תיאטרון חיפה. כל ההצגות השנה כוללות שירים ורבות מהן כתובות בחרוזים מתחילתן ועד סופן. ההצגות נוגעות בעולמות של פנטזיה ואבסורד הן בטקסטים הן בעיצוב. מתוך שש ההצגות בחרו נציגות "הפנקס" את ההצגות המוצלחות והמעניינות יותר, בהן אנו ממליצות לצפות.

סוף, התחלה וחתולה – זוהי ההצגה הראשונה בפרויקט המסקרן של ירדן בר-כוכבא ודידי שחר, שבו הם יוצרים הצגות מוסיקליות לילדים. העלילה מבוססת על מעשיית האחים גרים "נגני העיר בְּרֶמֶן", על ארבע חיות מזדקנות שמחפשות דרך להתפרנס בכבוד ומחליטות להקים להקת זמרים. יכולתם הבימתית של ארבעת השחקנים הוותיקים – רוברטו פולק, ישראל גוריון, אלברט כהן ונירה רבינוביץ'- מזדהרת אי-שם מעל שחקני ההצגות האחרות, ועובדה זו מעצימה פי כמה את המסר על החן והקסם שמתלווים להזדקנות. המימיקה ושפת הגוף, כמו גם השימוש החכם במצלול, הופך את הטקסט (לא מחורז בניגוד לרוב ההצגות, תודה לאל) לנגיש ומדויק עבור הילדים שמתגלגלים מצחוק. הנאתם נובעת גם מתחושת היחד שנוצרת כאשר גם ההורים והסבים נהנים מההצגה. המבוגרים בקהל שמחים (ואולי אף חשים הקלה מסוימת) לצפות בשחקנים מוכרים שמעבירים בחן ובלי קושי עלילה פשוטה ונבונה. לכן כנראה מלווה כל סיום שיר בפרץ מחיאות כפיים. השירים מלווים על ידי גיטריסט וחלילנית – שנהנים מההצגה לא פחות מהקהל – והם שובי לב גם אם מעט חלשים יותר מבחינת הטקסט השירי. חבל רק שהצגה כל כך יפה לא מטופלת מן הפן הוויזואלי ומציגה תפאורה תמוהה, שמזכירה אלמנטים באפליקציה לפעוטות, השונה לחלוטין מהעדינות הניכרת במשחק ובמוסיקה. אם ההצגה הזו תמשיך לרוץ מעבר לימי הפסטיבל (ויש סיבה להניח שכך יהיה) מן הראוי שיעניקו לה תפאורה מדויקת ומכבדת יותר.

סוף התחלה וחתולה

כתיבה: אלדד כהן וירדן בר-כוכבא הלפרין בימוי: ירדן בר-כוכבא הלפרין שחקנים: ישראל גוריון, רוברטו פולק, נירה רבינוביץ', אלברט כהן מוסיקה ושירים מקוריים: דידי שחר הפקה: ניחותא- תיאטרון מוסיקלי לילדים בשיתוף ג'וינט ישראל – אשל 

נובח על הירח בהצגה מככבים חמישה כלבים שמשפחותיהם מתגוררות בשכנות והם מבלים את ימיהם יחד. הדמויות כוללות פודלית יפה ונחשקת על ידי כלבי השכונה, דלמטי עטור פרסים על התנהגותו ויופיו, כלב מבוגר ששירת בעבר ביחידת משטרה ומפקד על הגזרה, ורוטוויילר נבזי שמשליט טרור בשכניו. אל השכונה מגיע גיבור הסיפור, שפיץ, כלב רחוב אמיץ שזוכה לכבוד ואהדה מצד הכלבים המקומיים. שפיץ מצליח להתחבב על הפודלית הנערצת ואף מוצא חן בעיני הרוטוויילר האלים, שלומד ממנו כיצד יש להתנהג אל סובביו. בהצגה משולבים שירים רבים ונהדרים בעלי לחן קליט ונעים. שחקני ההצגה הם זמרים בחסד, כך שהמוזיקה הופכת לחלק בלתי נפרד מההצגה, ובצדק. הצגות רבות בפסטיבל שילבו שירים שאינם מוסיפים דבר לחוויית הצפייה, בעוד שבהצגה זו השירים הם חלק מהנה ובלתי נפרד מהעלילה.

הקסם של ההצגה אינו טקסט בחרוזים ואינו תפאורה מפוארת. להפך, היא מהנה בגלל שאינה מתיימרת להיות משהו שהיא לא. הטקסט נהיר וקליל, התפאורה אינה זוהרת או מנצנצת ונעשה שימוש מתוחכם בתאורה כדי 'להדליק' ירח או להמחיש תחושה של סכנה או רומנטיקה. השחקנים מאמצים את דמות הכלב באופן מלא ואמין – מקפיצות עדינות של פודל ועד תנועות רגליים בלתי נשלטות כשמגרדים מאחורי האוזן. הסיפור שעומד בבסיס ההצגה רומנטי ומסוכן, מרגש ומצחיק – כל האלמנטים שמייצרים חווית צפייה שמותירה טעם של עוד. מי שגידל בעבר חיית מחמד יצחק בהנאה והזדהות מבדיחות על תולעים, מחסומי פה וקונוסים רפואיים. מי שלא – יצחק בכל מקרה מטקסט מלא הומור ושחקנים עם תזמון קומי מדויק. ההצגה מבקשת להראות את היכולת של השונה, המלוכלך או הלא מחונך להתגלות כגיבור, למצוא משפחה וחברים שמקבלים אותו על אף הפגמים. להמלצה מצטרפת אזהרה שכולי תקווה שתתגשם – מודגשת החשיבות באימוץ חיות שזקוקות לבית במקום ההסגר העירוני, כך שבמידה ואין לכם כלב ייתכן ותיווצר דרישה מצד הילדים לאמץ שפיץ אמיץ משלכם.

נובח על הירח

כתיבה ובימוי: עופר שפריר מוסיקה: ליאורה שלזינגר שחקנים: אסף שגב, עדי אייזנמן, מאיר טולדנו, מאיה בוכובסקי/ אנאל בלומנטל, גיא ברכה

יואל אמר –  במקום הצגה עם שירים נכון יותר לומר ש"יואל אמר" הוא שירים עם הצגה. כל שיר נולד ממשפט שכתב יואל הופמן בספר "בפברואר כדאי לקנות פילים", ספר אבסורד ונונסנס האהוב בעיקר על מבוגרים וזכה כבר לכמה פרשנויות איוריות. הדיאלוגים בין שני השחקנים-זמרים תופרים את השירים זה לזה ויוצרים רצף נעים ומדויק שמוגש בקלילות לקהל. נדמה שכל המופע הזה מתהלך ללא קושי על חוט שקוף – ללא תפאורה, כמעט ללא אביזרים ושני שחקנים שמוצגים בשמותיהם המקוריים – רונית וסיימון. גם כאן ההצגה כולה מועברת בחרוזים אך המשקל המשתנה מעביר תחושה של שיחה טבעית ולא מכביד על ההאזנה. יואל, שמוזכר רק בשם משפחתו, מצטייר כחברה הדמיוני של רונית אך גם כמוזה המפעילה אותה יצירתית. ככל שהמופע מתקדם מתבהר שהוא לא עומד להגיע ובמקומו מצטרף סיימון, חבר-נגן קונטרבס בעל מבטא אוסטרלי, שמשחק עם רונית במשחקי הדמיון הטקסטואלים שלה. בין ותוך כדי השירים נרקמת החברות שלהם ועל אף ממשותה היא אינה מחריבה את קיומו הבלתי-נראה של יואל. החן של רונית קנו וסיימון סטאר הוא זה שעושה את המופע למוצלח כל כך, בעיקר לילדים קטנים שנהנים מהבדיחות והשירים ולא מתבקשים לעקוב אחרי קו עלילה. עבורם ועבור הוריהם המופע המוסיקלי יהיה שעה של הנאה מזוככת.


יואל אומר

 

כתיבה ולחנים: רונית קנו שירה נגינה ומשחק: סיימון סטאר ורונית קנו בימוי: מרית בן ישראל הפקה: תיאטרון הקרון

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.