ספרות

המלצות לשבוע הספר – ספרי ילדים מאוירים / חמישה מאיירים ומאיירות

המלצות לספרים שבהם עבודת איור מצוינת

יוני 14, 2016  

לכבוד שבוע הספר, וכמיטב המסורת, נפרסם ב"הפנקס" שלושה מדורי המלצות לספרים לגילים שונים. הממליצים והממליצות הם אנשי ונשות ספר, העוסקים במלאכה מכיוונים שונים. והפעם, חמישה מאיירים ומאיירות ממליצים על ספרי ילדים מאוירים, שבהם נמצא עבודת איור מצוינת. הממליצים הם יאנה בוקלר, עומר הופמן, איתן אלוא, מנחם הלברשטט וגיל-לי אלון קוריאל.

יאנה בוקלר ממליצה על איוריו של סשה נאומוב לספר "אגדת אסטריד" מאת שהם סמיט

איזה כיף לקבל משימה ללכת לחנות ספרים, לקנות ספר, ליהנות מהאיורים ולספר את החוויה שלך בעקבות זה! בחרתי להמליץ על ספר מקסים של שהם סמיט, "אגדת אסטריד", עם איורים מופלאים של סשה נאומוב. מה שמשך אותי אליו זה האיורים המאוד מיוחדים ושונים מהנוף הישראלי; משהו באיורים הנאיביים הסופר אינטליגנטיים האלה ריתק אותי.

הורד

אלו איורים שמספרים סיפור נוסף, מעשירים את הסיפור הכתוב בנקודת מבט אחרת. ספר בסגנון ציור מזרח אירופאי ובזיקוק ישראלי. קומפוזיציות עמוסות בפרטים אך לא עמוסות מדי. משהו מהחוויה של פעם מתורגם לעולם המודרני והעכשווי של עולם האיור. איורים שלדעתי פונים גם לילדים וגם למבוגרים כאחד. תענוג גדול שיש לי אותו בבית ובמחיר מלא!

איור: סשה נאומוב

איור: סשה נאומוב

עומר הופמן ממליץ על איוריו של ת'ה טיונג-חינג לספר "איפה העוגה"

מעטים הספרים שיוצאים בעברית ונסמכים על האיור בלבד כדי לספר סיפור. "איפה העוגה" של ת'ה טיונג-חינג הסיני שייך לקבוצה הקטנה הזו. אולי קצת מצחיק לומר שהספר יצא בעברית, מאחר ומלאכת התרגום הסתיימה איפשהו בעמוד הראשון.
Cover
הספר מגולל בעזרת כפולות מאוירות מלאות פרטים (כבר מהכריכה!) את סיפור המרדף של גיבורי הספר, זוג כלבים, אחרי צמד עכברושים שגנבו עוגה. העלילה הפשוטה הזו מהווה את הבסיס לקצב של הספר, כשלצידן מסופרות מגוון רב של עלילות משנה מקבילות. כל הסיפורים נפגשים לרגע, מתחברים, נפרדים, משפיעים האחד על השני ויוצרים דינמיקה כובשת של קריאה ללא מלים. העולם שנוצר קורא ללכת בו קדימה פעמים רבות ולחפש בכל פעם קצה חוט חדש שנוכל לעקוב אחריו.
איור: ת'ה טיונג חינג

איור: ת'ה טיונג-חינג

המאייר ת'ה טיונג-חינג בורא לנו עולם לטייל בו בעזרת איורים עשירים, שופעי פרטים אך מדויקים שאינם נסחפים למניירות. אולי בגלל זה הספר, למרות היותו מורכב מכפולות מלאות, פשוט אינו מתיש ותמיד קורא לי לקרוא בו עוד פעם, לחפש פרטים שהחמצתי או לגלות עוד חיבור שלא ראיתי, במאמץ לנסות ולקבל תמונה כוללת ושלמה של מארג סיפורי. האמת היא שאני תמיד נכשל, ואולי זו הסיבה שאני חוזר לקורא בו שוב ושוב.
איתן אלוא ממליץ על איוריה של עפרה עמית לספר "כנפיים" מאת מאיה חנוך
הפעם הראשונה שהבנתי שאני רוצה להיות מאייר הייתה כשראיתי כרזה שעפרה עמית איירה לתאטרון "המפתח", לציון עשור להקמתו. הכרזה עשתה עליי רושם עז. הסתכלתי בה שוב ושוב ואמרתי לעצמי: כזה אני רוצה לדעת לעשות.
cover4
זה היה בשנת 2007 וכמה חודשים אחר כך, בחנות "צומת ספרים" שבתחנה המרכזית בירושלים, נתקלתי בספר "כנפיים" שאיירה עפרה עמית ומיהרתי לרכוש אותו (זה הספר המאויר הראשון שקניתי לעצמי). הסיפור הקסים אותי: הילדה ליאה מעוניינת בכנפיים ומבקשת מאמה לצייר אותה שוב ושוב עם כנפיים מסוגים שונים, אבל אף זוג כנפיים לא מספק את ליאה. הפרשנויות של עפרה עמית לסוגי הכנפיים שהילדה מבקשת מרחיבות את הדעת ומעוררות השראה, ואהובה עליי במיוחד הכפולה בה לילדה יש כנפיים עשויות ממלים ואותיות – רמז לכוחן העצום של מלים.
איור: עפרה עמית

איור: עפרה עמית

גם אני בתור ילד רציתי כנפיים, ואפילו ציירתי את עצמי עם כאלה. אני זוכר חלומות בהם אני עף ואת התחושה הנהדרת שבאה עם הכנפיים. שמחתי לגלות שאני לא היחיד שרוצה אותן.
מנחם הלברשטט ממליץ על איוריו של ג'ון קלאסן לספר "החושך" מאת למוני סניקט

אני אוהב מאוד את עבודת האיור של המאייר ג'ון קלאסן בספר "החושך". כשבאים לבחון איכות של עבודות איור אפשר להסתכל על הרבה אספקטים: מרמת הקו והרישום, הצבעוניות והקומפוזיציות, ועד לתחום הקונספטואלי, הנרטיבי ועוד. יש כל כך הרבה מאיירים נהדרים ומכל אחד ניתן ללמוד משהו. ובכל זאת מה שתפס אותי במיוחד בספר "החושך" היתה איזושהי תחושת שלמות בעבודת האיור. אין הכוונה שהאיור הוא מושלם אלא שהספר כולו כיחידה אחת – שלם.

החושך2

קודם כל, מבחינת זרימת האיורים – במינימום של צבעים ודימויים ועם דמות אחת בלבד, הספר מצליח להישאר מעניין ומגוון כמעט אך ורק באמצעות המשחק שבין החושך והאור והיחסים ביניהם – מה שמשקף גם הבנה עמוקה של המדיום המודפס יתרונותיו ומגבלותיו.

אך מעבר לכך, יש בספר אחדות צורה ותוכן אולי בצורתה המיטבית. הספר, שמתאר את פחדיו של הילד לזלו מהחושך, מצליח לתת ביטוי מוחשי ממש לפחד שהחושך מעורר. דווקא בגלל המינימליזם ומשום שהמשטחים השחורים שבחלון או בדלת, ולאחר מכן במרתף עצמו, אטומים כל כך, ללא שום רמז לחפצים מפחידים או מפלצות מדומיינות, הם מעוררים איזשהו רגש מזוקק של הפחד מפני הוואקום והאין, שנמצא בתשתית של הפחד מהחושך. למעשה זהו פחד המוות עצמו (כאן צריך גם להזכיר את הפקת הדפוס המוצלחת של הספר. ללא ספק בחירת נייר נטול עץ היא הבחירה הנכונה שמשמרת את האטימות של המשטחים השחורים והגדולים).

איור: ג'ון קלאסן, טקסט: למוני סניקט

איור: ג'ון קלאסן, טקסט: למוני סניקט

כך מצליח הספר להעביר את מה שבעיני הוא המסר הפילוסופי-קיומי שלו: החיים בצל החושך או המוות העתידי לא צריכים לשתק בפחד את הקיום האנושי. אדרבא, דווקא הם שמעניקים את תחושת החדות של הנוכחות בחיים  כאן ועכשיו: "החושך המשיך לגור עם לזלו, אבל לעולם לא הטריד אותו שוב"

גיל-לי אלון קוריאל ממליצה על איוריה של מאה בסום לספר "מה עושים עם רעיון?" מאת קומי ימאדה 
מה-עושים-עם-רעיון2
המאיירת מאה בסון נהנית מהמרחב הכמעט אינסופי שהטקסט מזמן לה. היא מטיילת במרחבים הלבנים של הספר כשהיא מצוידת בדמות של ביצה עם כתר על הראש כדימוי למלה רעיון, ילד חינני וטכניקה קלאסית, עשויה מעולה, של עפרון אפור עם נגיעות של מים. "מה עושים עם רעיון?" הוא ספר מקסים בעיני, הן בטקסט והן באיור.
איור: מאה בסום

איור: מאה בסום

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.