כללי

המפוזר מכפר אז"ר – כך וכך שנים אחרי… / דפנה שמשוני / איור: רינת גלבוע

יצירה מקורית על דמותו הבוגרת של המפוזר מכפר אז"ר

פברואר 6, 2019  

יצירה זו מתחקה אחר דמותו של המפוזר מכפר אז"ר, הידועה מספרה של לאה גולדברג, על פי מהרשק, ורואה אור באופן בלעדי ב"הפנקס" במסגרת הגיליון "עד עצם היום הזה".

***

כך וכך שנים אחרי…

את כבודי אני בא לבקש.

כשקראו לי "איש" הייתי בסך הכול בן עשרים ושש, וברור ש"כל תינוק אותו (אותי) הכיר", כי כשההורים שלהם היו עסוקים בלהיות רציניים בעולם המבוגרים, אני הייתי היחיד שירד על הברכיים וחייך אליהם ישר לעיניים.

"מפוזר" הם קראו לי, כי אז, באותם ימים, לא עשו אבחונים לכל אחד ואני הסתדרתי נהדר, עד לכל רגע בו מישהו התעורר מאוטומט חיו והיה חייב להעיר משהו. העבודה שלי הייתה בראש, עולם שלם בראש, משרד גדול בראש, התרחשויות סואנות ושמחות ולכן יכולתי לקום, לישון, ללכת ולנסוע בכל זמן שרציתי. גם היום, אין ממש יומן שמכריח אותי לנהוג כך או אחרת. אני נוהג, לעתים, בזהירות, כדי לא לקטוע לי את חוט המחשבה, אבל בעיקר: "אה, הנה שביל בשדה, לשם אלך"

ואם היום או מחר, אתמול או אחר כך, מה זה בעצם משנה, כשראשי – משרדי תמיד אתי?

ואם אז היתרו בי, שהזמן בורח ואני מאחר כל דבר, היום אני יודע שהם אחרו לחייהם והם ברחו מעולמם. כמו אז, גם היום אני יודע, שאתה עושה מחייך את מה שהם, וגם מחפציך, שבחרת ואהבת. אם מברשת היא מברשת, יעוד אחר אתן לה, לפי מידות הפה הגדול, שאני עדיין פותח ולפי מידות פסי הסנדלים שאני רוכש, קיץ וחורף. ולכל חדר בביתי, שימושי שימושים, כך שביום חורף או בזמן אזעקה, ימצאו לי בדיוק החפצים הנחוצים לי.

ואם אין לי ים, אגם או מפל ליד הבית, מידי פעם, ברז בו כל הזמן קולחים המים מספק לי את הרעש – רחש, הנחוצים לי ומשתיקים את רחשי ראשי. מעולם איש לא שילם במקומי את חשבון המים, וכשהרציניים בענייהם נודדים באניות ובמטוסים לארצות משופעות מים, אני וברזיי, בחדרי. את האיש הצולע, המגמגם, השמן רואים, אבל על הפיזור שבלבי, ראשי, כתבו בלעג. ואם תאמרו עשרות פעמים: "הנה כך הוא המפוזר, המפוזר מכפר אז"ר" משהו ישתנה?! משהו השתנה?! אז לשם מה?

וכן, "ליל מנוחה" אומרים בבוקר, כשאמך אחות, החוזרת ממשמרת לילה בבית חולים. ואולי חיי הקמים בכל יום בדיוק באותה שעה, נוסעים באותו מסלול ועושים בדיוק את אותם דברים, עד לכתם לישון, בדיוק באותה שעה ובאותה מיטה, הם הם המשונים?

ועם יד על הלב, מטרייה מונפת מעלה הרי לא נשארת שם זמן ממושך, אלא מתהפכת והולכת בדרך כך מטרייה ולכן, כבר בגיל צעיר, אימנתי את עצמי ללכת זקוף ושמח בגשם. ורכבות, בואו נודה: אחת, שתיים, שלוש לא באה הרכבת" וגם אם באה, אין מקום לשבת והנה, שנים רבות אחרי שסיימתם ללעוג להרפתקאות הרכבת שלי, עדיין לא הגיע הרכבת לירושלים ואני עדיין יושב בה, לעתים במנהרה, לעתים על גשר גבוה, ומסתכל עליכם, אנשי הסדר והבסדר, בעניין.

 

דפנה שמשוני – סופרת

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה