1 במה ומסך

המצויר או המצולם – הג'ונגל החדש / סיון דוידוב

רשימת ביקורת על העיבוד הקולנועי של "ספר הג'ונגל" מבית ההפקה של "דיסני"

מאי 2, 2016  

כבר בקיץ האחרון, כשכתבתי כאן על הגרסה הקולנועית של "הנסיך הקטן", לא יכולתי להתעלם מהפיכתו של ה"עיבוד" שימושי יותר ויותר בתרבות הפופולרית-טכנולוגית-דיגיטלית-שיתופית העכשווית. בז'אנר סרטי הילדים (או לפחות אלה הנקנים להפצה והמוקרנים בבתי הקולנוע המסחריים בארץ) נראה שמדובר כבר בהשתלטות יותר מאשר בתופעה. באולפני "דיסני" הטרנד הרווח ברגעים אלה הוא גרסאות לייב אקשן לקלאסיקות האנימציה המוכרות שלהם. זה התחיל עם "מליפיסנט" שהפיח חיים מחודשים במעשיה "היפהפייה הנרדמת", והמשיך עם המועמד לאוסקר בפרס עיצוב התלבושות, "סינדרלה". לא פחות מארבעה "Untitled Disney Live-Action Fairy Tale" מתוכננים להופיע עד סוף 2019, לא כולל "היפה והחיה" ו"אליס מבעד למראה", שיעלה בקרוב בבימויו של טים ברטון – ששמו נקשר גם לעיבוד הלייב אקשן העתידי של "דמבו". הרשימה והשמועות לא פוסקות.

בינתיים כולם מדברים כמובן על "ספר הג׳ונגל" של "דיסני", המנצח הגדול בקופות בארצות הברית ובעולם בסופי השבועות האחרונים. לא פשוט – ובטח לא מובן מאליו – להתמודד עם אחד הסרטים האהובים ביותר של בית ההפקה הנודע, הסרט האחרון שוולט דיסני עצמו זכה לעבוד עליו לפני מותו בשנת 1966, המסמן נקודה שממנה השתנתה איכות הסרטים של אותה התקופה. הנגיעה המחודשת בסרט, המבוסס על סיפוריו של רודיארד קיפלינג, לאחר כמעט יובל היא בגדר חילול קודש של ממש עבור מעריצים רבים, שחלקם הגדול הוא גם המממן העיקרי של אותן הכנסות קופתיות – הורים לילדים. בגירה, באלו, שירחאן וקינג לואי הם מיתולוגיות-דיסני, ושירי הסרט זכו למעמד של יצירה נפרדת בעלת חיים משל עצמה. לכל מי שצפה בסרט בעברו מספיקה צפייה חוזרת קצרה אחת בשביל להתהלך יום שלם בזמזום של "The Bare Necessities"…

זאת נקודת פתיחה מאתגרת לסרט ולבמאי שלו, ג׳ון פבראו ("איירון מן"), שהוא גם שחקן כשרוני ותורם לסרט את קולו בדיבוב דמות של חזיר גמדי משעשע. תוסיפו לה את ההשמצות הקבועות של CGI לעומת האנימציה ההיא, האותנטית והכה נוסטלגית עד כדי הבחנה בין פריים לפריים בקווים הרושמים את הדמויות הנעות – והרי מתכון מושלם לצקצוק שפתיים ופליטת אנחה על איך מחרבים את כל מה שהיה יפה וטוב פעם עם מחשבים קרים של היום, על ההחמצות של הילדים של היום שלא יזכו לטעום טעמה של פשטות ותמימות, על אובדן הילדות. והנה מחשבה שתומכת בכך: גדולתו של המפעל ה"וולט דיסניי" היא על-זמניותו, כפי שהסביר לי בעבר האנימטור הדגול רוני אורן. רוב האנשים – אם יצפו היום בסרט לייב אקשן הוליוודי "רגיל", אפילו משנת 1970, הוא יראה בעיניהם מגוחך ומיושן. הצפייה תהיה מודעת ויושקעו בה ריכוז וקשב מיוחדים כדי שתצלח. בצפייה בסרטי האנימציה של דיסני, למשל ב"דמבו" – סרט משנת 1941 (!), אין את הבעיות האלה. מה שעבד בשנת 1941 או לצורך העניין בשנת 1967, עובד גם היום בצורה יוצאת מן הכלל, וגם כיום זוכים ילדים להתאהב  בדמויות בהן התאהבו הוריהם ואף הסבים והסבתות שלהם כשהיו ילדים. אם כך, מדוע מתעורר הצורך לאותו בית הפקה ליצור בגרסת לייב אקשן מוצר שנחשב למושלם? (מה גם שכבר הייתה להם אחת כזאת, לא מוצלחת, בשנת 1994.)

אם עד לא מזמן השאלה הרלוונטית במקרה של עיבוד הייתה "הספר או הסרט", נראה כי בעשור הנוכחי, בז׳אנר סרטי הילדים תתקבע שאלה חדשה – המצויר או המצולם. אם נתעלם לרגע מהעובדה שמדובר בראש ובראשונה בספר ורק אחר כך בסרט, אפשר יהיה לומר כי בבסיסם העלילתי לפחות שני הסרטים די דומים: מוגלי חי בג'ונגל עם משפחת הזאבים, כשהוא גדל עולה שאלת חזרתו אל חברת בני האדם ובתוספת האיום הקיומי בדמותו של שירחאן, בגירה (בגרסה החדשה מדבב את דמותו סר בן קינגסלי – איך לא?!) מחליט להוציא אותו מהג'ונגל אל כפר בני האדם הסמוך. המסע שלהם כולל מפגשים עם הפילים, קה הנחש, קופים ומלכם, וכמובן עם הגדול מכולם – הדוב באלו. בסרט החדש נרשמת היעדרות בולטת והיא של להקת הנשרים המזמרים ושירם "That's what friends are for" (פרט מידע מעניין למטיבי לכת: הם לא סתם הזכירו לכם את הביטלס, הם נוצרו בהשראתם ואפילו אמורים היו להיות מדובבים על ידם, רק שלוח הזמנים של הלהקה באותה התקופה לא אפשר זאת. או שג׳ון לנון לא אהב את הרעיון, על פי מקורות אחרים). בין שלל החיות שעל המסך מופיעים גם נשרים כאלה, אבל הם אזכור לחסר ולא דמויות של ממש.

הבדל משמעותי בין הגרסאות קשור בהסבר שניתן לגבי הימצאותו של מוגלי (השחקן הצעיר, הלא מוכר והיחיד שמופיע בסרט – ניל סת׳י) בג'ונגל. בסרט המצויר אנחנו עדים לרגע שבו מוצא אותו בגירה מצטנף בסלסילה כפי שמצאה בת פרעה את משה, אם נשתמש בדימויים של אווירת החג שזה עתה נגמר. בסרט החדש, מוגלי הוא מלכתחילה חלק אינטגראלי מחיי הג'ונגל, ורק כשקה – הפעם ממין נקבה ובדיבובה של סקרלט ג׳והנסון – מהפנטת אותו, הוא נחשף אל סיפור הגעתו אל הג'ונגל, הנשקף לו מעיניה. כעת הוא מורכב הרבה יותר: מוגלי התינוק נותר בג'ונגל לבדו אחרי קרב בין אביו לבין שירחאן הנמר. כלי הנשק של האב היה האש, היא הותירה צלקות בפניו של שירחאן והפכה להיות הסמל לעליונותם של בני האדם על חיות הג'ונגל. היא ה"קלף" החזק של מוגלי על שירחאן ופסגת שאיפותיו של קינג לואי – מלך הקופים המדובב על ידי כריסטופר ווקן הענק – המעוניין להשיגה בעזרתו של מוגלי. כלומר, הסיבתיות כעת היא משמעותית יותר: מוגלי הוא לא סתם ילד שננטש ללא רחמים על ידי הורים חסרי אחריות, וגם דמותו של שיראן מורכבת יותר. מאז 1967 למדנו דבר או שניים על יחס האדם אל בעלי החיים שבטבע, וכך בסצנת הקרב שלו עם אביו של מוגלי סביר שנחוש אפילו חמלה כלשהיא כלפי הטיגריס המרושע.

מי שמצפה למחזמר בבואו לקולנוע עשוי להתאכזב. בעוד אחד מהאלמנטים הכי מזוהים של הסרט המצויר הייתה מוזיקת הג'אז, עם השירים האהובים, כעת רק שני שירים מוכרים מופיעים בסרט בגרסאות חדשות: שיריהם של באלו  ושל קינג לואי, והתחושה לקראת הופעתם היא ציפייה דרוכה. הסיקוונסים של שני השירים מרהיבים ומשעשעים, והם בהחלט מצליחים להעביר תחושה של שיא, ושאר השירים המוכרים מתנגנים רק עם עליית כתוביות הסיום היפהפיות ומספקים סיבה טובה להישאר עוד קצת בכיסאות ולעכל את החוויה.

כי זוהי חוויה במלוא מובן המילה. "ספר הג׳ונגל" 2016 הוא מרהיב, צבעוני, עשיר, מהפנט ומביא אל המסך ספקטקל קולנועי וטכנולוגי שהוא רלוונטי – ולא משום שהוא פשרה על תוכן במובן של "אין מה לעשות, זה מה שהולך היום". נכון, זהו לא סרט מתוק, תמים ומוזיקלי. למעשה, השאלה העיקרית שנשאלתי בשיחות עליו הייתה "שמעתי שהוא ממש לא מתאים לילדים קטנים, הוא מפחיד?" התשובה היא כן. לא מעט סצנות הן מפחידות ואף מאיימות, אם בשל האותנטיות של בעלי החיים ואם בשל הקרבות ביניהם, האותנטיים גם כן, שנראים ספונטניים כאילו היו מיועדים לסדרה של נשיונל ג'אוגרפיק. האם הסצנות האלה הופכות את הסרט לכזה שאינו מתאים לילדים? תלוי מי הם הילדים.

נכון שהסרטים הקלאסיים של "דיסני" מגלמים נצחיות חוצת עשורים שמאפשרת לילדים ליהנות מהם גם חמישים שנים לאחר שהוקרנו לראשונה. אולם ילדים בשלהי שנות ה-60 של המאה הקודמת הם לא אותם הילדים שצפו בסרט עשר, עשרים ויותר שנים לאחר מכן, והם בטח לא אותם הילדים שצורכים סרטים היום. וביניהם כאלה שיכולים ליהנות מ"דיסני" "של פעם" ומ-CGI בתלת מימד בעת ובעונה אחת. הם צופים בנשיונל ג'אוגרפיק, משחקים בעולמות של מציאות מדומה, חשופים לתכנים וירטואליים מיבשות אחרות ומבית. בשנת 1967 הספיקו פנסים כחולים בעיניים של באלו ובגירה כדי להמחיש את מחיר התגרה שהשתתפו בה. בימינו, שירחאן מצולק למופת כבר בתחילת הסרט (בניגוד לגרסה המצוירת, דמותו מופיעה מן ההתחלה ולא מגיחה רק באמצע).

מבלי לשפוט לטובה או לשלילה את הדברים, הפחד שצופים ילדים מתמודדים אתו הוא גם רגש, כמו שלימד אותנו "הקול בראש" הנפלא בשנה שעברה, וככזה יש לו חשיבות בעלת ערך מוסף. על כן סרטים המעמתים את צופיהם הרכים עם רגשותיהם הם גם זכירים במיוחד בבגרותם. בלי יוצא מן הכלל כמובן, כולם זוכרים איך בכו כשמופאסה ב"מלך האריות" מת, למשל. כשם שאנחנו הולכים לקולנוע כדי להשתאות, לצחוק ולבכות – אנחנו הולכים גם כדי לפחד. זו חוויה שמכיר כל מי שהיה ילד ופחד בקולנוע, וההתמודדות עמה היא לבו של העניין.

בתחילת שנות ה-90 ניתח חוקר בשם גרג מטקוף את "ספר הג׳ונגל" המצויר כמוצר של התרבות הפופולארית, המשקף את התמודדותה של החברה האמריקנית עם התמורות שחלו בה בתקופה הסוערת של שנות השישים. מתוך ההנחה כי דעותיו של וולט דיסני היו שמרניות, הוא מציג את האופן שבו אלמנטים שונים בסרט מסמלים את התופעות החברתיות הנתפסות כשליליות, ואת העזיבה של מוגלי את הג'ונגל בחזרה אל חיים במחיצת בני האדם כפתרון של "חזרה אל המוטב", אל הערכים הישנים. כך למשל מייצג קה הומוסקסואליות, הנשרים ה"בריטיים", על תסרוקותיהם, את תרבות הרוקנרול, הקופים ומלכם את התנועה לזכויות האזרח והפגנותיה הכאותיות, ובאלו מייצג הורה מתירני ובטלן.

זהו ניתוח אחד, אבל לתקופה שבה נבראת יצירה יש משמעות. מה שמביא אל ההבדל המשמעותי והבולט מכולם בין שתי הגרסאות – סיומו של הסרט. בשנת 1967 מוגלי חוזר לחיק בני האדם. למי שכבר שכח, הטריגר לכך מופיע משום מקום בדמותה של ילדה בת גילו שמגיחה לפתע בג'ונגל. היא ממלאה מים בכד מן הנהר ומפתה אותו לעקוב אחריה, כל זה בזמן שהיא שרה את אחד השירים הכי שוביניסטיים בכל הזמנים:

למוגלי זה מספיק כדי לעזוב ללא פרידה כמעט את באלו ובגירה, הוריו האלטרנטיביים והרוחניים בג'ונגל, רגע לאחר האיחוד אתם בסיומן של התלאות שעברו.

הסיום הפשטני הזה אינו חלק מהגרסה העכשווית, המציגה אפילוג: אחרי שהציל את חיות הג'ונגל מאימתו של שירחאן, מושב הסדר אל כנו. בתמונה האחרונה, כשמוגלי רובץ ביחד על העץ עם בגירה ובאלו, הם לא ממהרים לשום מקום, ונראה שהם עתידים להישאר ככה אפילו עד סוף החיים (או לפחות עד הסיקוול). לא רק שאין ילדה, גם אין פרידה. מוגלי נשאר גור אדם בין חיות הג'ונגל. זוהי הפתעה למי שחונך על ברכי הסיפור המוכר. הרי חיות מזמרות וג'ונגל ופרא וחיים בתחתונים אדומים זה יפה והכול – אבל בסופו של דבר כל אחד צריך לחיות עם בני מינו. לא?!

בימים אלה, של גלובליזציה המתבטאת בשיאים של הגירה, דווקא ההימצאות עם מי שמרגישים שייכים אליו גוברת הרבה פעמים על ההשתייכות השבטית הראשונית, ואולי זו אחת ההשפעות על הבחירה בסיום הזה לסרט. מוגלי נשאר עצמו גם בתוך הג'ונגל, אינדיבידואל בין להקות ועדרים, שונה מכולם אבל מרגיש שייך לגמרי. אני לא אוהבת לחפש מסרים מובהקים בסרטים, בטח לא כאלה המתיימרים לדידקטיות. אבל אם זה משהו שילדים יצאו אתו מהסרט, במודע או לא, זו אמירה יפה ועדכנית למדי.

"ספר הג'ונגל" – ביים: ג'ון פאברו, הפקה: אולפני דיסני, 2016

 

סיון דוידוב – בעלת תואר ראשון בקולנוע, ובעלת תואר שני מהתכנית ללימודי מחקר תרבות הילד והנוער במדעי הרוח. ילידת 1984. בוכה תמיד בסרטי ילדים.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת רויטל:

    כגרופי מושבעת של ספרי וסרטי ילדים אני צופה עם ילדי באדיקות בהמון סרטים חדשים. אמנם גדלתי על הסרט הנפלא של דיסני, ועודני חושבת שהוא אחד מסרטי האנימציה הטובים שבכל הזמנים, אך השתדלתי לתת סיכוי הוגן לסרט החדש ולבוא משוחררת מכבלי נוסטלגיה. כאשר עושים עיבוד מחדש ליצירה שהיא ממש קאנונית, צריכה להיות לזה הצדקה, לא רק מבחינה מסחרית, אלא גם אמנותית. הסרט החדש איננו מביא שום בשורה או רענון, מחוץ למופע האפקטים המרהיב. את אופיים של הגיבורים באלו, בגירה, הפילים, מלך הקופים ואפילו את רוב התפאורה ( הקופים גרים בחורבות מתפוררות של ארמון הודי) השאירו בדיוק כפי שהיו בסרט האנימציה. נפקד מקומם של השירים הנפלאים, נפקד מקומה של הקומדיה המשובחת, וגם הקשר וההזדהות של הצופים עם הדמויות אינם חזקים. בקיצור הרבה אפקטים אבל הסרט משמים והותיר אותנו אדישים. מוטב היה לאולפני דיסני להניח לקלאסיקה מדהימה זו מימי הזוהר של האולפן להשאר כגרסה הקולנועית היחידה שלהם, ושגם ילדינו, ששבעו כבר אנימציה תלת מימדית ו CGI, ״יהיו חייבים״ לצפות באנימציה ידנית, ולראות כמה מגע היד והעיפרון יכולים להיות מרהיבים ומדהימים.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.