במה ומסך

המציאות כפי שסיפרתי אותה לילדים / סיון דוידוב

סקירה של שלושת היצירות הדוקומנטריות שהופקו במסגרת "הדוק הבא" עבור "פסטיבל דוקאביב"

מאי 22, 2016  

עמותת "דוקאביב" המוכרת לקהל הרחב בעיקר בזכות אירוע השיא השנתי שלה – "פסטיבל דוקאביב", פועלת לקידום ופיתוח התרבות והאמנות בישראל, ובפרט לקידומו של הקולנוע הדוקומנטרי. במסגרת פעילותה מקיימת העמותה גם סדנאות קולנוע לנוער, כחלק ממטרתה לקדם את הקולנוע הדוקומנטרי בקרב בני נוער וילדים. השנה בחר הפסטיבל להציג תוכן ייעודי לקהל הצעיר, עם שמונה סרטים המותאמים לצפיית הורים וילדים, ושלוש תכניות מיוחדות: פרויקט "דוקו יאנג", המציג זו השנה השלישית את סרטיהם של תלמידים משישה כפרי נוער ופנימיות מכל הארץ, שהשתתפו במהלך השנה בסדנאות הקולנוע; תחרות "דוקצעיר", החושפת זו השנה ה-14 סרטים דוקומנטריים של מגמות הקולנוע בארץ, ופרויקט "הדוק הבא", מיזם משותף של "דוקאביב", הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה והרשות השנייה, במסגרתו הופקו שלוש יצירות דוקומנטריות בנות כחצי שעה כל אחת, המוגדרות כ"איכותיות, מותאמות לבני נוער ומאופיינות בתוכן ובשפה קולנועית ייחודיים", והנה הן:

את "אמיצות", המספר את סיפורן של שלוש כדורגלניות בנות 19 בשנה שבה מתקיים בארץ טורניר אליפות אירופה, ביימה כרמית שלומי. השילוב בין קולנוע לבין ספורט ידוע כמוצלח למדי, בייחוד כשמדובר בסיפורים על קבוצות נשים בענפי ספורט הנחשבים לגבריים. במקרה הזה בחרה הבמאית להתמקד בשלוש בנות מתוך קבוצה שנראה לפחות שיש בה לא מעט שחקניות מסקרנות – משימה לא פשוטה. נועם, אופל ואלינה – כל אחת בדרכה שלה – מציפות את המסך ברגש ובעומק נפשי המתאפיינים בכנות נדירה ביחס לגילן. הן מספרות על שעובר עליהן במישור המקצועי והאישי מתוך התבוננות פנימית בוגרת, צנועה ואותנטית כל כך, שגורמת ל-25 דקות הסרט להרגיש כזמן קצר מדי.

מתוך "אמיצות" (קרדיט: איתי מאיר)

מתוך "אמיצות" (קרדיט: איתי מאיר)

החומרים וזוויות המבט ששלומי מביאה בהחלט מעוררים את הרצון לעוד, ולא יכולתי שלא לקוות לצפות בקרוב בסדרה שתעסוק בהמשך עלילות קבוצת הכדורגל והשחקניות שלה. אף על פי שזהו סיפור שסופר פעמים רבות, יש ב"אמיצות" תוכן ייחודי ויפה כל כך, שבאופן נעים ולא דידקטי גם מעביר מסרים מצוינים – לבנות ולבנים.

"מציאות פנטסטית" מביא את סיפורו של לאון, חבר בולט מאוד בקהילת הקוספליי העולמית. לא כולם, כמובן, יודעים מה זה "קוספליי", ולזכותה של אביטל קורן בנאקוט, יוצרת הסרט, יאמר כי ההסבר שסרטה מספק לא רק שמבהיר את הנקודה, אלא גם מציג את העולם הזה, שבקלות היה יכול להיראות מוזר ומרתיע, באור נחמד ומחויך. ב"קוספליי" מתחפשים בני נוער לדמויות מסרטים וסדרות אנימציה. הם עושים את זה במסגרת של בלוגים ורשתות חברתיות (ייעודיות וכלליות), והשתתפות בתחרויות "קוספליי" גדולות ומושקעות.

מתוך: "מציאות פנטסטית"

מתוך: "מציאות פנטסטית"

דרך ה"קוספליי", מילולית ומטפורית, נחשף אלינו לאון, נער יצירתי, אינטליגנטי ברמה יוצאת דופן, רגיש ובעל חוש הומור מפותח. הקבלה העצמית שלו, על כל מורכבותו האישית וה"מקצועית" ככוכב "קוספליי", היא מעוררת השראה לילדים ומבוגרים, ואינה מובנת מאליו כלל: במהלך שאינו מתאפיין במלודרמטיות, חושפת קורן בנקאוט אי שם באמצע הסרט וכמעט כדרך אגב כי לאון הוא נער טרנסג'נדר, שנולד כנקבה ביולוגית. מאוד לא מובנת מאליה הבחירה שלה לאפיין את לאון ככזה יחד עם מכלול תכונותיו המעניינות, ולא בתור ה"אישיו" המגדיר אותו ואת הסיפור.

מבלי להמעיט בחשיבות הנושא, מרגש לראות כבר בשלב זה סרט על נער טרנסג'נדר שמציג קודם כל את תחביביו ואת השונות שלו ברמת תחומי העניין שלו, ורק אחר כך מתייחס גם לזהותו המינית. כמובן שהדבר לא היה מתאפשר אלמלא היה לאון כה שלם עם עצמו, ככל הנראה גם בזכות תמיכתה של אמו המופיעה בסרט, המחממת את הלב ללא טיפת מאמץ.

הסרט השלישי של הפרויקט השנה הוא "אל תקרא לי חמוד" של הבמאית הוותיקה ג'ולי שלז, המביאה את סיפורו יוצא הדופן של שי בן השלוש-עשרה, אשר מתוך בדידותו ומכאוביו הרגשיים פנה אל האמנות. מגיל עשר הוא עוסק בפעילות ענפה של אמנות רחוב, הזוכה להכרה ולהערכה, ומתאפיינת בתמות מורכבות, ודאי ביחס לגילו של האמן, שמתבטא ומתנסח כאילו הוא נמצא באמצע חייו. אף כי נראה שהסרט מייצר עמדה של הערצה כלפי אותו אמן מבוגר-ילד, שלז הצליחה להביא אל המסך את המורכבות בדמותו של שי – זאת הודות לחשיפה של הרגעים בהם הוא מגיב כילד "טיפוסי", בדמעות או במבוכה.

מתוך "אל תקרא לי חמוד" (קרדיט: אבנר שחף)

מתוך "אל תקרא לי חמוד" (קרדיט: אבנר שחף)

ראוי לציין לשבח את האופן שבו סרטה המרשים נמנע משיפוטיות כלפי "אובדן הילדות" של שי, אבל עם זאת מעניין יהיה לראות את תגובותיהם של ילדות וילדים בני גילו כלפי הסרט. התהייה שליוותה אותי לאורכו הייתה אם הוא באמת מצליח להעביר את הרעיונות הגלומים בו גם בצפייה של ילדים, או שלמעשה זהו סרט למבוגרים שגיבורו הוא ילד.

התהייה רלוונטית גם כלפי הפרויקט באופן כללי יותר. שהרי סרטים, דוקומנטריים או עלילתיים, המטפלים בנושאים שילדים עומדים במרכזם – אינם תמיד מיועדים לקהל של ילדים. וגם להפך – האם ילדים ובני נוער עשויים להתעניין בסרט דוקומנטרי רק כשגיבור הסרט הוא בן גילם? (גם במרכז שמונה הסרטים המוקרנים בפסטיבל במסגרת התוכן הייעודי לילדים ונוער ישנם ילדים ונערים), זאת על אחת כמה וכמה לאור נגישות המידע העומד לרשותם כיום, בעזרתו הם מפתחים בקלות עניין גם בתחומים רבים שאינם תחת ההגדרה הייעודית להם.

ניסיתי לחשוב על החוויה שלי כנערה אל מול היצירה הדוקומנטרית. מעבר לשלל סדרות הדוקו-מיוזיק שצפיתי בהן (שלא עסקו במוזיקאים "חינוכיים" במיוחד, ודאי לא כאלה שהוגדרו כ"מתאימים לנוער"), נזכרתי ב"תומר והשרוטים" של תומר היימן, סרט שהערצתי ושחיכיתי לשידורים חוזרים שלו בערוץ  8, בעידן שלפני ה-VOD. הסרט עוסק בחבורת נערים שהיו מבוגרים ממני, אך הוא סיפר בעיקר את סיפורו של היימן הסטודנט, ואת חוויית היחסים שלו עם אותם נערים. נכון שלאחר מכן הוא הוקרן בלא מעט בתי ספר ותנועות נוער, אך הוא לא הוגדר כ"סרט נוער", ואף זכה בפרס אופיר לסרט תיעודי בשנה שבה יצא לאקרנים.

ביוזמה של פרויקט "הדוק הבא" יש פוטנציאל מצוין לחשיפה של ילדים ונוער, בראש ובראשונה אל ז'אנר הקולנוע הדוקומנטרי, וכמובן שגם לתכנים ברי החשיבות בהם עוסקים הסרטים. זו יכולה כמובן להיות התחלה, וככזו היא יותר ממבורכת וייתכן והיא עשויה להביא בפעמים הבאות יותר משלושה סיפורים בלבד. עם ובלי קשר לפרויקט, נראה כי אולי הגיע הזמן לרענן מעט את ההגדרה "מותאם לצפיית הורים וילדים", או לפחות לתהות על קנקנה.

 

סיון דוידוב – בעלת תואר ראשון בקולנוע, ובעלת תואר שני מהתכנית ללימודי מחקר תרבות הילד והנוער במדעי הרוח. ילידת 1984. בוכה תמיד בסרטי ילדים.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.