10 ספרות

"המשחק, הדמיון והיצירתיות הם מוצא למצוקה" – ראיון עם רונית רוקאס

ראיון עם רונית רוקאס - סופרת, מבקרת, עורכת ומתרגמת, על כתיבה לילדים, קלסיקה ואהבות ספרותיות

ינואר 11, 2012  

רונית רוקאס היא מבקרת, עורכת ומתרגמת. לאחרונה, התווסף לה תואר נוסף: סופרת לילדים. ספר הביכורים שכתבה, "בדרך של גליה" (איורים: דיויד הול, עריכה: יעל גובר, הוצאת כנרת) ראה אור לפני מספר שבועות, כמעט במקביל לפרסום הספר הראשון בסדרת "מראות" – סדרה חדשה לראשית-קריאה בהוצאת טל-מאי- שהיא אחראית לתרגומו ועריכתו. רוקאס היא בעלת טור קבוע לביקורת ספרות ילדים ב"עכבר העיר" וספרים נוספים פרי עטה נמצאים בשלבים שונים של כתיבה ועריכה. לכבוד הופעת ספר הבכורה שלה, שוחחנו עם רונית על מנת להבין יותר כיצד היא תופסת את תפקידה כמבקרת, סופרת ועורכת, ולשמוע ממנה על הקווים המנחים בעבודתה.

ניתן לומר שיש לך "כובעים" רבים – כתיבה, ביקורת, עריכה ותרגום. כיצד את מחליפה את הכובעים הללו. מה דורש ממך כל תפקיד, מנין הגעת לכל אחד מהתחומים, כיצד את ניגשת למלאכות השונות והאם את מרגישה קרבה לאחד התפקידים הללו?

הדרך אל כל התפקידים האלה החלה בעיתון "הארץ", שבו ערכתי וכתבתי במשך חמש עשרה שנה. לפני כשלוש שנים עזבתי כדי שלא לחזור עוד לעיתונות, ועשיתי במקביל שלושה דברים עיקריים: השלמתי את התואר השני בספרות, התחלתי לכתוב ספר נוער, ובדקתי אפשרות להקים הוצאה קטנה לספרות ילדים ונוער. את הספר השלמתי והוא מיועד לבני 9-12 ועובר עריכה בימים אלה בהוצאת כנרת על ידי יעל גובר. זה הספר הראשון שכתבתי והכתיבה שלו היתה קשה במיוחד. הייתי צריכה להתמודד עם כל השדים שניסיתי להימנע מהם כל השנים – הפחד שזה לא יעלה יפה, הציפיות והתקוות שיתמוססו. הסיפורים שבאו אחריו היו קלים יותר מבחינה זו. "בדרך של גליה", שיצא לאור לפני שבועות אחדים, הוא אחד מהם, והוא נכתב עם הרבה פחות פחדים.

נותרה ההוצאה שחלמתי עליה. באותה תקופה שוחחתי עם אנשים מהוצאות שונות, כולם ניסו לשכנע אותי שלא כדאי כל עוד מצב השוק נורא כל כך. אחת מהם היתה מאירה פירון, מו"ל הוצאת טל-מאי. השיחה איתה הובילה בהדרגה לחברות והחברות לעבודה משותפת. זו הוצאה שדומה לכל מה שחלמתי עליו – הוצאת בוטיק לספרי ילדים ונוער, שמוציאה ספרים מצוינים ובאיכות מוקפדת. כעורכת של ההוצאה אני מעורבת בכל שלב של העשייה ומשפיעה על הכותרים שרואים אור. כמתרגמת אני מתמקדת בתרגום סדרת "מראות" החדשה שלנו המיועדת לכיתות א'-ד', תלוי ברמת הקריאה של הילדים.

מכל התפקידים, כתיבת הביקורות הכי קשה לי. אני עושה את זה שנים, עוד בעיתון "הארץ", שם כתבתי לא רק על ספרי ילדים ונוער, אלא גם על הצגות ילדים (למדתי גם תאטרון באוניברסיטה), אתרי אינטרנט לילדים ומשחקי מחשב (בין השאר, ערכתי את עמודי "קפטן אינטרנט" כשהיו חלק מ"גלריה"). המשיכה שלי אל תרבות ילדים מקיפה הכול, גם אם היום היא ממוקדת רק בספרות. ולמרות כל השנים, לא התרגלתי לכתיבת ביקורות. זה משהו שלוקח לי זמן, הרבה יותר מכפי שאפשר לשער, ולעתים זה כרוך בלא מעט ייסורים והבטחות שזו הפעם האחרונה ודי.

האם לביקורת בעידן הנוכחי עוד יש השפעה, ומהי בכלל מטרתה?

כמי שקוראת כמויות לא צפויות ולעתים בלתי אפשריות של ספרות ילדים ונוער לצרכים שונים, הבנתי, בסופו של דבר, שמכל המטרות האפשריות בכתיבת מדור קבוע ברשת בנושא זה, עלי להסתפק במטרה צנועה: ניסיון להצביע, אולי כמו הספרניות של פעם, על מה כדאי לקרוא, בעיני. זו לא מטרה גרנדיוזית, אך היא נראית לי נחוצה. לא רק משום שיוצאים כל כך הרבה ספרים כל הזמן, אלא גם – ובעיקר – כי לא פעם אנחנו נוטים אל הפשוט, אל הלא מתוחכם, בוודאי במה שקשור בספרות ילדים ונוער, כי הילד אוהב את זה, אז למה לא?

אם כן, ניתן לומר שגם עריכה וכתיבה הן בעלות אופי מסוים של שליחות? האם הגישות הביקורתיות שמנחות אותך בקריאת טקסטים של אחרים תרמו או הקשו על המעבר שלך לכתיבת ספרות לילדים?

קשה לי להתייחס אל דבר מן הדברים שאני עושה כסוג של שליחות, אבל בהחלט יש כאן אהבה גדולה ממש. כשאני קוראת סוף סוף ספר ילדים שאני אוהבת – זו התרגשות. כשהספר הוא צירוף מוצלח של תמונה וטקסט אני רוצה ללטף את העמודים. אבל האהבה הזאת לא לבד. כשאני רואה אמא בחנות שדוחפת לילד שלה ספר של מותג טלוויזיוני, אני רוצה לעצור אותה. וכשבסיור שערכתי לא מזמן בחנויות גיליתי שהמנהלות אוהבות וממליצות על ספר שלא חשבתי לרגע שיזכה לתשומת לב מצד מישהו – כי האיורים פשוטים וממוחשבים ונטולי כל רגש, החרוזים "מעוקמים" ובסופו יש מסר ברור שנמסר בשורה אופטימית אחת – הרגשתי עצב. הרבה רגשות, אני מודה.

הכתיבה מלווה בקשיים רבים כל כך, אבל כתיבת הביקורות לא מוסיפה לזה בכלל. להיפך, אבל רק משום שהיא גורמת לי להיחשף לספרים רבים. לא מזמן שמעתי איזו סופרת נוער פופולארית בישראל שאמרה שהיא לא קוראת ספרי נוער של אחרים, כדי לא להיות מושפעת. אני חושבת שזו שטות, וכל אדם, בוודאי אם הוא כותב, כדאי לו שיקרא כמה שיותר.

אנא פרטי על הסדרה החדשה לראשית-קריאה של טל-מאי אותה את עורכת – מה הנחה אותך בבחירת הכותרים לכל סדרה, ובאיזה אופן קהל היעד מכתיב את ההתייחסות שלך כעורכת?

הסדרה החדשה לראשית-קריאה של טל-מאי היא סדרה שכולה כיף: כיף לקרוא אותה וכיף לבחור ולתרגם אותה. היא הנאה גדולה. הספר הראשון, שכבר ראה אור, הוא "צעצועים יוצאים לטייל" של אמילי ג'נקינס. השני יראה אור בפברואר, "איגי ואני" של ג'ני ולנטיין, סופרת נוער מצוינת שספריה ראו אור בטל-מאי, וזהו הספר הראשון שלה לראשית קריאה. מאירה פירון מתרגמת עכשיו את הספר השלישי בסדרה, "עפה מבית הספר לפיות" (שם זמני). הגיבורה שלו היא פיה, והספר עצמו סגול כולו, לא פחות, ובכל זאת בפשטותו הוא מנסה להציג ההיפך: פיה שהיתה מעדיפה להיות ילדה רגילה. במקביל אני מתרגמת שני ספרים נוספים, שניים בסדרת "ג'וני בי ג'ונס", אחת הגיבורות הפופולאריות והמצחיקות ביותר בספרות האמריקאית המיועדת לראשית קריאה. היא קצת ילדותית – טוב, מאוד ילדותית – וקשה לתאר עד כמה היא מצחיקה ווכחנית ולא מוותרת ולא חוששת ומנסה כל דבר ובדרכה לא מפסיקה לעשות דברים אסורים. הלוואי שלי בגילה היה האומץ לנסות כמוה. למראית עין, היא דמות מאוד לא חינוכית – היא מקללת לפעמים, ומפרשת את המציאות כך שתתאים לצרכיה. אבל בסופו של דבר היא מוצאת את דרכה, גם בעזרת המבוגרים שסביבה. נדמה לי שהיא הכי ילדה שאפשר, השיקוף הכי מדויק של ילדה שובבה מאוד ולא מתפשרת.

עטיפת הספר "צעצועים יוצאים לטייל"

סדרת "מראות" מיועדת לקוראים שמתחילים לקרוא ספרים המחולקים לפרקים. לכן, בהתאם לחוקי הז'אנר, אלה ספרים מרווחים מאוד, אותיות גדולות, ניקוד ואיורים בשחור-לבן. העובדה שאין צבע באיורים מאוד עקרונית לתחושה שאלה ספרים לגדולים יותר, שכבר קוראים לבד ספרים שלא מיועדים לילדי הגן, ומסוגלים לקרוא בהמשכים, לסמן עמוד בספר ולהמשיך לקרוא למחרת, כמו שמבוגרים קוראים. התבנית שאנחנו רגילים לה – לא קוראים ספר ביום אחד, מסמנים וממשיכים, בתקווה שנוכל לחזור אליו מחר – היא לא ברורה מאליה לילדים. הם רגילים לפיקצ'ר בוקס, שההורים מקריאים להם, ואחר כך אולי הם קצת קראו בעצמם, ואולי גם לראשית קריאה קצרים יותר, ובכל מקרה לספרים שאפשר לקרוא ברצף. והנה כאן, לראשונה, התמונות מאבדות את המרכזיות שלהן, גם מבחינת המשמעות, הן יותר מעטרות את ההתרחשות מאשר בונות רבדים נוספים (או אמורות לבנות), המיקום שלהן בספר מוגבל יותר, והטקסט תופס מקום הרבה יותר נרחב.

זה מעבר שילדים צריכים לעשות אותו, ולא תמיד הוא פשוט גם כשהם כבר יודעים לקרוא. אני לא אשת חינוך, משום בחינה, אבל אני זוכרת מילדי שצריך את מרחב הנשימה הזה מצד אחד, ואת האפשרות לקרוא קצת ולעזוב מצד שני, שזה שני דברים שונים והפוכים בעצם. בעצם, זו קבוצת ספרי מעבר – בין הפיקצ'ר בוקס, שמעמדם היחסי מעט טוב יותר, כי יש יותר התייחסות, גם בביקורת, לבין הספרים לילדים גדולים יותר (9-12 נניח). אני מוצאת שמעמדה של קבוצה זו אינו מזהיר כלל – כמו ספרות הילדים והנוער כולה, רק קצת יותר גרוע. גם כי רוב הכותבים הם בעצם כותבות, ומסיבה זו, נדמה לי, קשה באופן מיוחד למצוא בתוכה גיבורים בנים. דווקא הצלחנו למצוא כמה גיבורות מקסימות – מהסוג האנרגטי, השובב, שאני כל כך אוהבת, ובעצמי לא מצליחה לכתוב.

לפני שהתחלתי לעבוד עם הוצאת טל-מאי בחרתי כמה ספרים גם להוצאות עם עובד וכרמל, שמיועדים לקבוצת הגיל 9-12. בגדול אפשר לומר שהספרים לכרמל ניסו להרחיב את הקלאסיקה הקיימת לגיל הזה, בעיקר בתחום ספרי הפנטסיה.

"צעצועים יוצאים לטייל" שתרגמת וערכת הוא דוגמא מצוינת לספר ראשית-קריאה איכותי ומוצלח. השפה והעלילה פשוטות וברורות, אך יש בספר עומק רגשי והאנשה מחוכמת ומדויקת. מה דעתך על הספרות לראשית-קריאה שרואה אור בארץ, בפרט זו הנכתבת בעברית? ובאיזה אופן את רואה אותה אל מול "צעצועים יוצאים לטייל", מבחינת התמות, הסגנון והעיצוב?

שלושה מהספרים האהובים עלי לראשית קריאה הם ישראליים. אני מתכוונת לספרי "שקשוקה" של גליה עוז. לא רק שהיא הצליחה ליצור סדרה מצוינת לראשית קריאה – היא גם עשתה את זה תוך ניפוץ לא מעט מוסכמות בז'אנר הלא פשוט הזה. כמו ספרי ילדים, גם ספרי ראשית קריאה פשוטים לכתיבה רק למראית עין. אפשר לתאר את הז'אנר הזה כנתון בתוך סד מרצון: פורמט קצר, משפטים פשוטים יחסית. התבנית הצורנית הזאת אמורה, כאמור, לסייע לילדים לקרוא לבד לראשונה, אבל לא פעם סופרים מבלבלים את הפשטות הצורנית בפשטות מוגזמת בעיצוב העלילה והדמויות. ילדים בגיל הזה לא מאבדים, כמובן, את יכולתם להבין עם השלבים הראשונים של הקריאה העצמאית.

עטיפת הספר "שקשוקה מאמצת חתול איום ונורא"

ההצלחה של עוז חריגה בנוף ספרי ראשית הקריאה הישראליים, ואולי לא רק בהם. בין השאר, משום שהיא מצמצמת מאוד את חשיבותה של העלילה בספריה. למעשה, בשלושת ספרי "שקשוקה" ההתרחשות קטנה, מזערית, אין דרמות גדולות או פעולות מרחיקות לכת. רוב ספרי הילדים והנוער, לא רק העבריים, מונעים על ידי עלילה בלבד ורוב הזמן נדמה לי שהם עושים שמיניות באוויר כדי לאלץ את הקוראים להמשיך הלאה, רק כדי לדעת מה קורה שם בסוף.

בתוך הז'אנר הזה "צעצועים יוצאים לטייל" הוא דוגמה יוצאת דופן ממש. הוא נוגע בתמה שאני מאוד אוהבת: האנשה של צעצועים, שקמים לתחייה כשהילדה הקטנה, שאין לה אפילו שם בסיפור, ישנה או נמצאת בבית הספר. מה שיפה כאן הוא שכל ההתרחשויות החיצוניות בחיי הצעצועים מצביעות בסופו של דבר על תהליכים פנימיים שילדים עוברים בחיים. בפרק הפתיחה, למשל, הצעצועים נלקחים החוצה בתוך התיק של הילדה. היא לא מבקשת את רשותם, כמובן, והתיק שלה מסריח ומיטלטל וצפוף, והם פוחדים מאוד. השיחה החששנית שלהם כל הדרך עד היעד מעלה את כל הפחדים האפשריים שלנו כשאנחנו הולכים אל הלא נודע. בסוף, כמו בחיים, הלא נודע מתברר כמשהו לא מפחיד בכלל, ואפילו נעים מאוד. העומק של הספר טמון ביכולת של ג'נקינס לספר סיפורים פשוטים כביכול, שמשמעויותיהם הרגשיות, הנפשיות, לחיי הקוראים מרחיקות לכת ממש.

לא פעם עסקת ברשימות הביקורת שלך בסוגיית הקלאסיקה לילדים: ציינת את חשיבותה, אך יחד עם זאת, הצרת על כך שהקאנון סגור ואין מקום ליצירות קלאסיות שלא תורגמו קודם לכן ומהוות אבני דרך משמעותיות לילדים ברחבי העולם. אנא פרטי על כך, ובנוסף – האם בהיעדר נוסטלגיה והיכרות מוקדמת עם הספר מהילדות, נגזר על יצירות קלאסיות שאינן מוכרות בארץ שלא ימצאו את מקומן בין מדפי הספרים?

בחלוקה מאוד גסה אפשר לומר שספרי הנוער בישראל (ובעצם כל מה שהוא מעל ראשית קריאה) נחלקים לשניים: ספרי הפעולה והרומנטיקה, אלה שמנסים לכוון יותר לטעם הקהל ולקופות ופחות מתעכבים על האיכות; והספרים הקלאסיים. ברור שבין שתי הקבוצות האלה יוצאים, עדיין, לא מעט ספרים טובים שלא שייכים לכאן וגם לא לשם, כמו "כוח הקסם" שראה אור עכשיו בטל-מאי או "החור שברעש" שראה אור בכנרת, שני ספרים שמוכיחים שאפשר באותה עת לסחוף את הקוראים ובכל זאת לא לזנוח איכות ורעיונות מעניינים.

אבל אם אני דבקה לרגע בחלוקה הגסה שהצבעתי עליה, נדמה שהוצאות הספרים גילו מחדש את הכוח שבספרים הקלאסיים – הכוח השיווקי והכלכלי שטמון בהם. אין לי דבר וחצי דבר נגד העניין, כמובן. להיפך, במצב שוק הספרים הנוכחי, אם ההוצאות לא יוציאו כל הזמן מהדורות מחודשות של "פנג הלבן", "אי המטמון", "נסיכה קטנה" וכך הלאה, יש פחות סיכוי שילדים יקראו אותם. הבעיה היא שנדמה שהקאנון הקלאסי נחתם ונסגר לפני שלושים שנה בערך וקשה היום לפרוץ אותו, אפילו עם ספרים כמו "מלחמת השוקולד" הנפלא של רוברט קורמייר, שראה אור לפני שנים אחדות בהוצאת כתר, או להבדיל "דיוויד ועוף החול" שהוצאתי בהוצאת כרמל.

עטיפת הספר "דיוויד ועוף החול"

אני אולי טועה אבל ההשערה שלי היא שההורים הם באמת אלה שדוחפים לידי הילדים את הספרים הקלאסיים. חוויית הילדות שלהם עשויה לגרום לילדיהם לקרוא את הספרים האלה, וזה נהדר. השאלה היא מדוע נגזר על יצירות קלאסיות לא מוכרות לא למצוא עוד את מקומן בישראל. אולי כי חסרה להם אותה דחיפה – ממשית או מטאפורית – של ההורים. בלעדיה המו"לים חוששים להסתכן, ובמצב השוק הנוכחי הם פשוט מעדיפים למחזר את מה שכבר מוכר וראה אור כמה פעמים בעבר. אפשר בהחלט להבין את זה.

לאחרונה ראה אור ספר הביכורים שלך, "בדרך של גליה". מנין נבע הצורך לכתוב ספר לילדים וכיצד התנהל תהליך העבודה בהקשר של הטקסט והאיור?

לאורך כל שנות ילדותי ונערותי הסתובבתי עם דפים. אני זוכרת את עצמי לוקחת את אחותי הצעירה ממני בשנים רבות לטיול בעגלה, ואיתי שקית די גדולה שבתוכה דפים, כתובים וריקים. במשך שנים הייתי משרבטת רצף אסוציאטיווי וחושבת שכתבתי יצירה. באוניברסיטה עוד למדתי קצת כתיבת מחזות בחוג לתאטרון ודני הורוביץ, המרצה, הזהיר אותי בסוף אותה שנה שראה יותר סטודנטיות מוכשרות בחייו שזרקו את הכישרון שלהן, בגלל נישואים וילדים והחיים. אני לא יודעת בקשר לכישרון, אבל לא הנישואים והילדים והחיים גרמו לי לזנוח את הכתיבה במשך שנים, אלא הפחדים. בשנות העשרים שלי כבר החלטתי, באופן סופי ומוחלט, שאין לי מה לומר לעולם ושקעתי בעריכת טקסטים של אחרים ובכתיבת כתבות בעיתון.

עטיפת הספר (יח"צ)

רק חודשים אחדים לפני שעזבתי את עיתון "הארץ" התחלתי לחשוב סוף סוף על כתיבת ספר נוער, למרות שנים של כתיבה על תרבות ילדים ונוער. אפילו כתבתי כמה עמודים וזנחתי אותם. ואז עזבתי את העיתון, ובתוך המשבר שחוויתי הבנתי שזהו – עכשיו או אף פעם לא. כתיבה למבוגרים לא עניינה אותי, ובאמת אין לי מה לומר להם ולי בתחום הזה, אבל מאז שהתחלתי לכתוב לילדים ונוער אני מרגישה דחיפות, שמאוחר לי נורא, ובמקביל יש לי גם עומס מבורך של רעיונות וסיפורים. זה מוזר כי קודם לכן לא היה לי שום סיפור לספר לאף אחד, גם לא לילדי כשהיו קטנים.

הסיפור "בדרך של גליה" התחיל בטיסה מארצות הברית לישראל. כל הדרך בכה תינוק בן חודשים אחדים שני מושבים מאיתנו. בדרך כלל הייתי חושבת בעיקר על ההורים האומללים שצריכים להתמודד עם הבכי והתינוק מצד אחד, והעייפות שלהם והעצבנות וחוסר הנעימות מצד שני. אבל הפעם לא חשבתי עליהם, חשבתי על ילדה קטנה שרוצה לשחק והבכי הזה מפריע לה. שרוצה לצייר, והבכי לא מפסיק. כך גליה נולדה, ובמטוס מיהרתי לשרבט כמה שורות. לא הסיפור כולו, רק ההתחלה. ובתוך ההתחלה היה הפער הזה בין הטקסט לתמונה. זה אולי הדבר העיקרי שהיה ברור לי: הסיפור, הטקסט, מסופר מנקודת מבטה, גם ברובד הלשוני, אף שהוא אינו בגוף ראשון, ורק הציור מגלה את ההתרחשות האמיתית. הפער לא תמיד גדול או דרמטי, אבל הוא נוכח. לכן, כשהיא אומרת שהיא שולפת חרב – רק הציור של דיויד הול מגלה שהיא אוחזת בידה ענף קטן ודק. וכשהיא מדברת על אויב שחור שאפילו כלי הנשק שלו שחור – רק הציור מראה שבמציאות יש שם עורב די אדיש, שאכן גם המקור שלו שחור.

מכיוון שהמשמעות נבנית מתוך הפער הזה, שבין הטקסט לתמונה, עוד בתהליך הכתיבה ציינתי מה אני רואה לנגד עיני. כבר בהתחלה יעל גובר, העורכת של הספר, הזכירה לי שאין אפשרות שמאייר, כל מאייר, יצייר את המחשבות שלי במדויק. לא ציפיתי. להיפך, רציתי גם את האינטרפרטציה של הצייר. בניגוד אלי, שזהו ספרי הראשון, דיויד הול הוא מאייר מוכר ועסוק, שאייר ספרי ילדים חשובים, ובהם ספריהם של חיה שנהב, אשכול נבו ודב אלבוים. בתהליך החיפוש אחר מאייר/ת, שעברתי עם יעל, התברר לי שלא רק אני בוחרת מאייר – גם הם בוחרים בי, או שלא. בוודאי מאיירים עסוקים כמו דיויד הול, שלא חייב לקחת כל ספר שנשלח אליו.

מתוך הספר (מלל: רונית רוקאס, איור: דיויד הול)

זה לא היה ברור מאליו שדיויד יסכים לאייר את הספר, וזה שימח אותי מאוד. בתחילת תהליך העבודה דיויד ביקש לברר כמה עניינים, שהתבררו כעקרוניים ממש: הוא שאל אותי מה אופיה של השכונה שבה מתחולל הסיפור וגם מה אופיה של הילדה הגיבורה. הוא ביקש לדעת איך אופיים בא לידי ביטוי ויזואלי, ולי היו ברורים שני דברים: הילדה לא יכולה להיות מיופייפת, מין בלונדינית – ויסלחו לי הבלונדיניות – יפהפייה ומתוקה-מתוקה; והבית והסביבה – אני לא רוצה שיהיו בורגניים ושבעים. לכן הגינה שהיא יוצאת אליה היא שטח ציבורי, לא פרטי, וסלון הבית לא מעוצב במכוון בצורה עשויה מדי.

הבית הפרטי של דיויד, ובמיוחד הסביבה שלו, נראו לי דוגמה טובה למה שאני מכוונת אליו. מבחינה זו דיויד הבין אותי מיד, ודייק מאוד באיור הסביבה הישראלית, הלא שבעה, הלא ממש בורגנית ומלוטשת, או לפחות נדמית מלוטשת. גם הילדה – יש לה שיער חום, לא חלק במכוון, והרבה אופי בהבעות הפנים. דיויד עבד הרבה על האופי של הילדה, וזה ניכר בעיני בספר.

לגבי בעלי החיים, ביקשתי שהחתול יהיה חתול, לא חתול מואנש. שיתנהג כמו חתול, שיראה כמו חתול, בלי העיניים המואנשות, המתחנחנות, שיש לבעלי החייים לא פעם בספרי ילדים. החתול של דיויד פשוט מושלם. האמת, הוא ביקש ממני תמונה של אחת החתולות שלי, ובסופו של דבר צייר את תקוה, החתולה בספר, על פי התמונה של לונה שלי. ברור שהוא נקט חירות, וכמו בציור העורב הנפלא שלו הוא העניק להם את אופיים בעצמו.

מתוך הספר (מלל: רונית רוקאס, איור: דיויד הול)

אילו ספרי ילדים אהבת בילדותך ואלו סופרים עדיין אהובים עלייך? האם שאבת השראה מסיפורים מסוימים במהלך כתיבת "בדרך של גליה"?

זו שאלה שאני מתחבטת בה לא מעט בתקופה האחרונה, בעיקר משום שנירה הראל מהאתר דף דף ביקשה ממני לכתוב על ספר שאהבתי בילדותי. כמו כולן, אני חושבת, גם אני אהבתי את "בילבי", בגרסה המקוצרת של עם עובד ובגרסת "גילגי", שני ספרים שאף היו לנו בבית. אהבתי גם את "היידי" בגרסה שאני לא מוצאת אותה היום, אבל אני זוכרת מתוכה ציורים צבעוניים, טקסט קצר ובעיקר מרחבים לבנים וירוקים ורחוקים, שרציתי לברוח אליהם ולא יכולתי. אבל מכל הספרים אהבתי את "אורי" של אסתר שטרייט וורצל, וכמו הרבה דברים בילדות שלי – גם את זה הייתי רוצה לתקן. הלוואי שהייתי יכולה לומר "פנג הלבן" של ג'ק לונדון, שהוא היום אחד הספרים האהובים עלי ביותר. אבל אני לא יכולה, כי אני אהבתי את "אורי", שחינך אותי לציונות והוא כתוב בסגנון שאין כל דרך שאצלח אותו היום.

עטיפת הספר "בילבי"

לגבי הספרים שהשפיעו עלי בכתיבת "בדרך של גליה", היו בוודאי רבים, לא מודעים. רק אחד ידוע לי בשמו: "אליס הפיה" של דיויד שנון, בזכות הפער בין הטקסט של הילדה לבין מה שנראה בציור.

"בדרך של גליה" מתאר סיטואציה משפחתית מוכרת באמצעים די חריגים. שמו של הספר מרמז על מסע – שהוא לרוב ממשי ונפשי כאחד – ויחד עם זאת, מרמז על הליכה בדרך מסוימת, כמעין בחירה של הגיבורה כיצד לחיות את חיה. כושר האמצאה, הדמיון והשימוש במשחק הטהור כגורם המוביל לפיתרון בעיות, גם הם מתקשרים לעצמאיות של הגיבורה. באיזה אופן משתלבים – אם בכלל – התחומים הללו בעלילת הספר? כיצד העולם הפנימי של הגיבורה וההחלטות שלה משפיעות על סיפור המסגרת של יחסי האחיות?

"בדרך של גליה" נפתח בבכי של התינוקת החדשה שמפריעה לגליה, הגיבורה, ילדה בגיל הגן שמנסה לשחק. היא מציירת, התינוקת בוכה – והציור מתקלקל. היא בונה בקוביות, והכול מתפרק. שום דבר לא מצליח, כי איך אפשר להתרכז ככה כשמישהי בוכה כל כך לידך. דיויד הול הראה בציור שגם האח הגדול ואפילו האם די חסרי אונים, ומתוך חוסר האונים הזה – לא כעס, אבל בהחלט תסכול – גליה יוצאת מן הבית. מכאן ואילך אפשר כמובן לפרש את כל הדרך שגליה עוברת כהשלכות של הרגשות הקשים שלה על אחותה; זו פרשנות שהתגלתה לי רק לאחר שהספר יצא לאור משיחות שהיו לי עם כמה נשים.

מתוך הספר (מלל: רונית רוקאס, איור: דיויד הול)

אני עצמי לא חשבתי על זה בכלל, כשכתבתי, אבל זה כמובן לא שולל דבר. חשבתי רק על התסכול שלה, ועל הדרך שילדה קטנה יוצאת אליה כדי למצוא לה מקום משלה. היא יוצאת החוצה ולא בורחת. היא פשוט רוצה לשחק בלי כל הרעש הזה. תוך כדי משחק היא מגלה גם פתרון לבעיה שהיתה לה. לא כי היא טובה, אלא כי היא יצירתית. זה בעצם האופן שהיא, וילדים בכלל אולי, יכולים לפתור בעיות לפעמים: המשחק, הדמיון, היצירתיות הם מוצא למצוקה, הצלה אפילו. ולא כי הם כיוונו לכך מתוך מחשבה מעמיקה, אלא כי זו הדרך שלהם, והיא טובה ונפלאה בעיני.

כתיבת תגובה

10 תגובות:

  1. מאת רותי:

    בעינַי הספר "בדרך של גליה" מוזר ולא מובן (בעיקר לקהל היעד), אם להתבטא בעדינות. לא הופתעתי מעדותה של המחברת שביטאה בו לדבריה רגשות לא פתורים, שלא היתה מודעת אליהם, ושהתגלו לה רק אחרי שיחות עם קוראות מבוגרות. לטעמי אסור שספר ילדים יבטא דברים שהמחבר (בכוונה איני קוראת לו סופר) לא פתר בתוכו, unfinished business כזה עמוק ומסוכסך: זה מסוכן מדי לספרות ילדים. הרי כאן מדובר על קנאה וכעס נוראים של ילדה שהתרגלה להיות מלכת הבית ללא הפרעות, ופתאום הגיע יצור שהיא היתה רוצה לסלק כליל (מי כמוני יודעת. גם אני הייתי בת בכורה בערך בגיל של הגיבורה ועמוק בפנים רציתי להרוג את אחותי התינוקת, שהחריבה את העולם כפי שהכרתי, וזה רגש כל כך נורא שלא העזתי להכיר בו והדחקתי עמוק עמוק במשך שנים, עד שילדתי את בתי ונאלצתי להתמודד איתו ראש בראש, כדי להיות מסוגלת להכיל תינוקת), ואכן היא מַגלה את אחותה הקטנה הרחק מהבית (לחצר, אבל בציור זה נראה מעבר להרי החושך). לדעתי אסור להוציא ספרים כאלה לילדים. רגשות כאלה אפשר ומומלץ לבטא בצורה אמנותית – אבל למבוגרים בלבד.

  2. מאת רותם:

    מעט חורה לי שהילדה רוצה שהחתולה תסתער על העורב. גם עורבים הם בעלי חיים חביבים שיש לכבד, והגישה כאן מעט אגרסיבית (בלשון המעטה). בתור ילדה מעולם לא רציתי שהכלב שלי יסתער על בעל חיים אחר, והפעמים בהם זה קרה, נחרטו כזכרונות קשים מאוד. מקווה שילדים קטנים לא יתפסו עורבים תמימים (או כל חיה באשר היא) כ"אויבים", ויחושו רצון לשסות בהם את חיות המחמד שלהם. אני חושבת שמסיבה זו, בין היתר, סופרים כותבים על משחקי דמיון ומשתדלים שהאובייקטים שלהם יהיו רחוקים יותר מן המציאות – כסא ההופך לדרקון (חיה דמיונית שכבר לא ניתן לפגוע בה במילא), שולחן ההופך למפלצת נוראית וכו'.

    טרם קראתי את הספר וההתייחסות היא רק לכפולה שמוצגת כאן, אז אני נמנעת מלהחוות דעה כללית על הספר.

  3. מאת טל:

    וכמי שרצתה ממש להרוג את אחותה התינוקת (מה שאין בספר ולא קרוב לזה, גליה הרי דואגת לאחותה ומוצאת לה משחק ונחמה מהבכי סוף סוף!) את באמת חושבת שהספר יכול להיות לא מובן לילדים?

  4. מאת רותי:

    טל, אף ילד לא רוצה "להרוג" את אחיו, אבל טבעי לאחים בכורים שגדלו לבד בבית עד גיל 5 בערך לשאוף שהתינוק שקלקל את חייהם ייעלם באורח פלא, יושמד, יחוסל או לא חשוב מה, העיקר שלא יפריע להם יותר ושהם יחזרו להיות המלכים הבלתי מעורערים בבית. אצל גליה אין שום חיבה לתינוקת, שום רוך ושום רצון למצוא לה משחק ונחמה, רק לסלק אותה כדי שתפסיק להפריע. די ברור שהורים לעולם לא היו מרשים לילדה להגלות את אחותה התינוקת לחצר הבית ולהשאירה שם לבדה בתוך מבנה מאולתר מקרטון ובדים, כך שדי ברור שזה בעצם סוג של משאלת לב ולא מציאות שהתממשה.
    איני יודעת אם קראת את הספר, או אם יש לך מושג בפסיכולוגיה של ילדים ולחלופין בספרות ילדים, אבל מעניין לקרוא תגובות של אחרים שקראו את הספר.

  5. מאת יותם שווימר:

    אני מרגיש צורך לצאת כנגד האמירה שחותמת את התגובה הראשונה: "אסור להוציא ספרים כאלה". כל אחד רשאי להביע את דעתו, כמובן אבל הניסוח צרם לי. לא השתכנעתי מהנימוק שהציגה רותי. להפך, לטעמי וידיעותיי, הכוח של ספרות הילדים נובע לא פעם מאותם עניינים לא פתורים שיש לסופרים, אשר באים לידי ביטוי בסיפור המעשה. התובנות שרונית ציינה לאחר שיחות עם קוראים הן מהלך טבעי, הגיוני ושכיח. סופר לא יודע כיצד יתקבל הספר שלו ובאיזה אופן יקראו את הסיפור ואלו משמעויות יעניקו לו. זה היופי בספרות, שהיא מעוררת אצל כל קורא פרשנות אחרת. ולעניין עצמו: אני סבור שספרים שניתן לכנותם מסוכנים, אלו ספרים שכתובים רע. ספרים שמציגים כתיבה גרועה, עולם דל ועיצוב לא משכנע. גם הצגה של ילד "רע", אלים, מסוכסך, מלא כעס וטינה, הורים מזניחים וכן הלאה – כל אותם מוטיבים שצוינו בתגובות קודמות במידה זו או אחרת – הם לגיטימיים, משחררים וחשובים על מנת שהספרות תציג מציאות מורכבת, לא מתנחמדת בהכרח ובעיקר – אמיתית, שתיכתב מתוך כנות. כתיבה מלאכותית היא החולי האמיתי והיא, לדעתי, ראויה להתנגדות. לא חשתי שבספר "בדרך של גליה" יש כתיבה כזאת. ובכלל, זה ספר שמשתמש בנרטיב מוכר של יחסי אחיות ופורץ ממנו למחוזות אחרים לגמרי. הוא כמעט משמש כטריגר לעיסוק בנפשה של גליה והכוחות הטמונים בה. זהו העיקר לדעתי.

  6. מאת תמי לבנת:

    גם לי הייתה הסתייגות מהתגובה של גליה כלפי העורב, מדובר בפחדים אישיים שלי, ברגע שהקראתי את הסיפור לבני בן החמש כל חששותיי התפוגגו, הוא הבין יפה מאוד (יותר ממני) שהנסיכה היא האחות הקטנה, התלהב שהיא בונה לה מחנה והתפעל לגלות שהאוייב הוא עורב "וזה מתחרז". בני נהנה מהסיפור, ביקש לקרוא אותו שוב.

    להיבהל מהפחדים של עצמנו זה די טיפשי, סמכו על הילדים, הם מבינים טוב מאוד.

  7. מאת תמי לבנת:

    רונית רוקאס היקרה

    את החשוב מכל שכחתי לציין: כל הכבוד!

    תראי כמה רגשות הצלחת לעורר בקוראים…

  8. נהדר לקרוא על העבודה על האיור של "גליה", הבירור שערך איתך דיויד, והאמת שרק עכשיו אני שם לב שחלק מהמידע בספר אכן מועבר כולו באמצעות האיורים, כנראה מרגיש כ"כ טבעי

  9. מאת חנה לבנת:

    כמו יותם, גם אני מרגישה צורך להגיב לנוכח ההדים המשתמעים בתגובות, ובייחוד לנוכח תגובתה של הכותבת רותי. אין ספק שיש רבים הסובלים מרגשות קשים של unfinished business עמוק ומסוכסך. נראה שהספר מעלה את הרגשות האלה מחדש וגורם להשלכתם על הסופרת ועל הספר. אינני סבורה שהספר עוסק בכך, וגם אינני סבורה שהסופרת טענה כי מדובר ברגשות שלה עצמה: פשוט יש נשים מסוימות שהרגישו כך בילדותן. ואם כך, אני סבורה כי טוב לקרוא עם הילדים ספר כזה שמעלה רגשות החבויים בהם ללא מוצא ובלי שהם מוזמנים לדבר עליהם בגלוי.

    אינני סבורה גם כי "הרי כאן מדובר על קנאה וכעס נוראים של ילדה שהתרגלה להיות מלכת הבית ללא הפרעות, ופתאום הגיע יצור שהיא היתה רוצה לסלק כליל". לא מצאתי זאת כלל בספר. לא מצאתי בו בהכרח קנאה, שהרי הילדה רק רוצה לשחק לבד ואין לה בעיה שום בעיה עם זה שאמא שלה תשחק עם אחותה ולא איתה. לא מצאתי כאן כעס, רק רצון הגיוני לקצת שקט. לא מצאתי בספר רצון להיות מלכת הבית, להיפך, היא רק רוצה מקום שקט בשביל עצמה שלא יטרידו אותה בו, היא לא רוצה יחס של מלכה. לא מצאתי כאן רצון לסלק את התינוקת כליל, אלא רק רצון לגרום לה להיות בשקט, רצון שהוא גם אינטרס של התינוקת עצמה, שמן הסתם אינה רוצה לבכות כל הזמן.

    הגיבורה מחפשת ומוצאת פיתרון חיובי שמשמח את כולם, וכלל אינה רוצה להרוג את אחותה התינוקת. אחותה של גליה אינה מחריבה את עולמה, רק עושה קצת יותר מדי רעש.

    ולגבי המסקנה שאסור להוציא ספרים כאלה לילדים, לא מצאתי שמסקנה זו מתבססת על טיעון כלשהו. לא הצלחתי להבין מה מזיק ב"ספרים כאלה" ולא ברור איך לדעת הכותבת את התגובה צריך להתמודד עם הבעיה. דווקא מתגובת הכותבת הסקתי עד כמה חשוב כן להוציא ספרים בדיוק כאלה. אם יש ילדות שמפעמים בהן רגשות כמו אלה שמתארת הכותבת כלפי אחיותיהן הקטנות, טוב שיש ספר המתמודד עם הבעיה. ייתכן שהילדים הקוראים יבינו כי האחות הקטנה אינה מחריבה את העולם ואין צורך להרוג אותה, אפשר למצוא פיתרונות שישמחו את כל הצדדים.
    הכותבת מוסיפה: "אצל גליה אין שום חיבה לתינוקת, שום רוך ושום רצון למצוא לה משחק ונחמה, רק לסלק אותה כדי שתפסיק להפריע." ואני מצאתי דווקא שגליה מנסה לצייר אותה ולבנות לה ארמון.
    כפי שאני קוראת את הספר, גליה גם לא השאירה את התינוקת לבד בחצר, אלא בדיוק להפך: גליה מזמינה את אמה ביחד עם התינוקת ועוזבת רק כשהיא מוודאת שהתינוקת מסודרת היטב ב"ארמון" שבנתה לה.
    אני עצמי אהבתי את הספר, דווקא בגלל ייחודיותו בהקשר של יחסי אחות גדולה עם אחות תינוקת והפתרון עתיר הדמיון והמקורי, החיובי והמשמח. הספר לדעתי מורכב ומאתגר, בהבדל מספרים רבים אחרים המציגים דמויות ועלילה ומסר קלישאיים ודידקטיים.

    ספרים על תינוק חדש במשפחה נוטים להיות נוסחתיים ומעצבנים. הם מתחילים בתסכול של האח הגדול מהנוכחות המעיקה של התינוק, וממשיכים בהבנה שבעצם הוא נורא אוהב אותו ולא יכול יותר בלעדיו. מהבחינה הזאת, "בדרך של גליה" הוא שינוי לטובה. גליה אוהבת את התינוקת החדשה כבר בהתחלה, כשהיא ככל הנראה מציירת לה ציור ומנסה לבנות לה ארמון. כאשר התסכול מהצרחות של התינוקת נעשה מוגזם, גליה לא משלימה איתו ומעדיפה למצוא פיתרון יצירתי, שמאפשר לה "להיפטר" לפחות זמנית מהתינוקת, ולהשאיר את כולם מרוצים. סיום הספר שבו התינוקת נשארת עם אמה בארמון בחוץ, וגליה נהנית מהשקט בבית, הוא בעיני נבון ומשעשע.
    לדעתי, הסוף החכם הופך את הספר למהנה, הדרך עד אליו כתובה בחביבות ובהומור.

  10. מאת יואב:

    הספר "בדרך של גליה" מענין, ומלא אפתעות לא מבוגר צריך לתת פרושים אלה הילדים…דוגמה יפה של תמי לבנת …..
    "ברגע שהקראתי את הסיפור לבני בן החמש כל חששותיי התפוגגו, הוא הבין יפה מאוד (יותר ממני) שהנסיכה היא האחות הקטנה, התלהב שהיא בונה לה מחנה והתפעל לגלות שהאוייב הוא עורב "וזה מתחרז". בני נהנה מהסיפור, ביקש לקרוא אותו שוב.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.