1 פרויקטים מיוחדים

הסוד, המסע והגילוי – תאטרון חפצים לילדים / שחר מרום

רשימה אישית של יוצר תאטרון חפצים, על ההרפתקה הטמונה בכל חפץ

אוגוסט 31, 2011  

אני על הבמה, כף היד שלי מאוגרפת, בתוכה מוטמן סוד. קהל הילדים לא ראה מה מונח שם. אני שואל: האם תרצו לראות מה נמצא שם? הילדים: כן! , אני אומר: ואולי כדאי שאחכה עד שתלכו, ואז אסתכל? הילדים: לא…, אני אומר: טוב, אם אתם באמת בטוחים… והיד נפתחת ונפרשת מול הילדים, הסוד התגלה לעיני כל. יש רגע של התבוננות, הכרה, הטמעה (של דימוי), הקלה. רגע אחר כך העניין נעלם וחולף ויש מקום לפתרון התעלומה הבאה.

בכל חפץ טמונה הרפתקה. יש בו אפשרויות המחכות שיגלו אותן, יבינו את אופן השימוש בהן ואז – החפץ יממש את הפוטנציאל הגלום בו. בכל חפץ ,מהפשוט ביותר ועד המורכב ביותר, יש עולמות המחכים לחוקר אמיץ. החוקר המבוגר נושא עימו עולמות  ידע אקדמי וניסיון עבודה נרכש, כאשר הוא ניגש אל מושא החקירה. החוקר פורץ הדרך, לעומת זאת, משנה את פרדיגמת ההסתכלות הקודמת במושא המחקר ומתוך פרדיגמה חדשה מגלה לנו עולם חדש של ידע על אותו מושא מחקר. ילדים הם חוקרים מטבעם, הסקרנות הגלומה בחקר האנושי קיימת בהם באופן בלתי נדלה. דרך החקר והגילוי של החפצים, הילדים מבינים כיצד לפעול בעולם. כאשר תינוק ניגש לכפית הוא יכה בה על השולחן, יזרוק אותה, יטעם אותה, יאכל בה הפוך (כאשר החלק הצר בפיו) יאכל בה הפוך (כאשר החלק הקמור כלפי מעלה) וכמובן יאכיל בה את כל חלקי גופו. תקופה ארוכה לוקח למוח לפתח קשר בין עין ליד ולגרום לילד לאכול מבלי לשפוך. כאשר הילד גדל ושולט בחפץ, נפתח פתח לעולם של דמיון. בסיום הארוחה, כאשר החפץ מימש את ייעודו הפונקציונאלי, הוא משמש ככלי במסעות דמיוניים: סירה לשלושה גרגירי אפון אמיצים, חרב של פיראט, מראה לנסיכה, דמות היוצאת להרפתקה. הילד מרוכז, עבורו הכפית אינה כפית היא עצם שעבר התמרה לשימוש בתוך הסיפור הפנימי שיצר. הכפית אינה מחויבת להיות דומה לדבר האמיתי, החפץ מקבל את התפקיד הנחוץ בעלילה. התהליך הנ"ל עבורי הוא נקודת המפגש עם עולם תאטרון החפצים.

אני הולך ברחוב ורואה חפץ מעניין בחנות. אני נעצר. ליבי לרגע מפסיק לפעום. בחפץ יש סוד אותו אני מוכרח לגלות. אני נכנס ומברר את עלותו. האם לקנות? מניסיוני לא חוזרים לחפץ שוב, ההשתוקקות היא רגעית, רוצה את מבוקשה, אינה מתפשרת (יום אחרי, מושא התשוקה עלול לדהות בעיני המחשבות השוקלות כל דבר בתבונה). אני יוצא עם החפץ בתחושת הקלה. גאלתי אותו מייסוריו, להיות מכשיר פונקציונאלי בידי האדם הפשוט, אני אהפוך אותו לנשגב, לשחקן על בימות העולם.

אני בסטודיו שלי, החפץ עומד על שולחן לפני, אני מכין כוס קפה ומתבונן בו שעה ארוכה. לפעמים אני מניח אותו שם למשך כמה ימים, עד שאני ניגש אליו שוב לתחילת המחקר. לעיתים, בתווך בין המבט למגע, אני מתעורר בבוקר ורושם סקיצה בהירה על השימוש האפשרי בחפץ. אני חוזר לסטודיו ונוגע בחפץ ביסודיות, הופך בו, מזיז אותו, פותח את כל הפינות בזהירות. מה נפתח, מה נסגר, היכן יש מנגנון של תנועה? האם טמון בו צליל?  עד כמה ניתן לפרקו למרכיביו מבלי לפגוע בו בצורה בלתי הפיכה (חפצים רבים מונחים אצלי על שולחן הניתוחים, כאשר המטרה היא ברורה – על הצורה המקורית להישמר, בעוד על הפנימיות להשתנות לטובת ההצגה).

האור עולה על הבמה, הילד נחשף לראשונה לעולם התפאורה שמולו. הוא לא ראה עולם כזה, משהו בו מוכר, מדמה בית, עץ, צורה, אך משהו בו מוזר, לא דומה לסביבתו הרגילה, שונה, מפחיד, מעורר, מאתגר. זוהי התעלומה הראשונה. השחקן עולה על הבמה. מיהו? הוא לא מוכר. מה הוא יודע? משהו בלבוש שלו שונה. האם הוא הגיבור? האם הוא מצחיק? זוהי התעלומה השנייה. השחקן מתחיל לדבר ולפעול, סיפור נרקם על הבמה, זוהי הפתיחה. אך לאן הסיפור יתגלגל, מה יהיו התהפוכות? האם יהיה סוף טוב? זוהי התעלומה השלישית. השחקן מוציא חפצים, החפצים הופכים לדמויות ולמבנים בסיפור, החפצים מקדמים את הסיפור. מי הם? מדוע הם כאן? זוהי התעלומה הרביעית.

הילד, כבלש בסיפור, אינו מחפש הגיון המקביל למציאות בנגלה לפניו, הוא מחפש את המפתח להגיון הפנימי בעולם הבימתי, מפתח הפותר את כל ארבע התעלומות,  אך משאיר גם פתח לפתרון תעלומה עתידית. המפתח פותח פתח אל הלא-מודע ומאפשר להכיל את המוזר והלא מציאותי. המפתח הוא הכלי איתו יחזור הילד הביתה ודרכו יוכל להיזכר בדימויים מההצגה שחווה.

מלאכתו של אמן החפצים היא ברווח בין החיקוי והשימוש בחפץ בעולם המציאות למתיחת גבולות החפץ לעולם הדמיון. אם הוא ימתח את המיתר יותר מדי, המיתר יקרע, הילד לא יוכל לאחוז בו וההצגה עלולה להתרחק ממנו, להפחיד אותו. אם המיתר יהיה רפוי מדי, העולם הבימתי לא ייצר עבורו מקבילה דמיונית לעולמו, עולם בו החוקים מתגמשים בכדי לאפשר לו את הבלתי אפשרי. אז העלילה תהיה משעממת, לא מותחת, מרדימה.

זמן הקיום של חפץ על במה הוא הזמן בין הצגת התעלומה להתרתה. החפץ, כפרפר, אינו זוכה לחיים ארוכים, אבל חייו מלאי צבע ותנועה. השחקן מחפש משהו, מילה, דימוי, והוא נתקל בחפץ. המילה/התנועה/הצליל היא הכרוז לעליית החפץ לבמה. זהו השלב הראשון. החפץ מונח על הבמה. על ילדים לזהות אותו מבנק החפצים הטמון בתודעתם (במידה והחפץ ישן הם צריכים עזרתו של מבוגר). זהו השלב השני. החפץ מופעל על הבמה במתכונתו המוכרת והרגילה. הילדים רואים שאין מה לחשוש, החפץ ממלא את תפקידו המוכר, אליו הם רגילים. זהו השלב השלישי. השחקן חושף בחפץ את התעלומות שהסתיר בו בכדי שיעזרו לו ברקימת הסיפור הבימתי. זהו השלב הרביעי. החפץ מסיים את תפקידו על הבמה ויוצא לאחר כבוד. זהו השלב החמישי. לדוגמא: בהצגתי "מעבר לים"[I] אני מגיע ליריד ומחפש אחר סחרחרת (השלב הראשון), אני מוצא פטפון ישן (השלב השני), אני מפעיל את הפטפון ומשמיע שיר של ביאליק (השלב השלישי), הפטפון הופך במספר שלבים לסחרחרת ביריד, המנוע שלו הוא המנגנון של הסחרחרת (השלב הרביעי), החפץ מוצא מהבמה (השלב החמישי).

אני מניח קופסת קרטון דמיונית במרכז השורה. הקופסא סגורה. אתם תוהים מה יש בה? אני פותח את הקופסא ומביט, אני מביט בכם, העיניים שלי מלאות תדהמה. אתם מתמלאים בציפייה. אני מניח ידיים ושולף מהקופסא עוד קופסא ומניח אותה במרכז השורה (ליד הקופסא השנייה). אני מביט בכם (כשומרי סוד) ומיד פותח אותה ומכניס ידיים. רגע לפני שאני שולף החוצה, אני מביט בכם, אתם אחוזי ציפייה (האם תצא עוד קופסא?). אני שולף שפן, אתם מופתעים וצוחקים. השפן מביט בכם, אוכל גזר ויוצא, הוא סיים את תפקידו. אני מביט בקופסא הריקה ולפתע הפתעה, בתוך הקופסא משהו נוסף. אני שולף מהקופסא קופסא נוספת ומניח על השולחן. אתם מביטים בי, אני מביט בכם, האור מתחיל לרדת, אני פותח את הקופסא, האור כבה.



[1] מעבר לים – תאטרון חפצים בהשראת שירי ח.נ. ביאליק לילדים. יצאה מטעם תאטרון הקרון 2007. בימוי  – עלינא אשבל.

 

  1. מעבר לים – תאטרון חפצים בהשראת שירי ח.נ. ביאליק לילדים. יצאה מטעם תאטרון הקרון 2007. בימוי  – עלינא אשבל. []
כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. ראינו את "מעבר לים" שלוש פעמים ותמיד מצאנו עוד חפץ שהבנו אחרת מהפעם הקודמת. כל הכבוד ותודה!

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.