2 במה ומסך

העולם הוא קטן והמסע – אינסופי / יותם גדרון

ביקורת על שתי תערוכות במוזיאון ישראל: "מסעות" ו"איזה עולם קטן"

מאי 2, 2014  

"מחר נוסעים למוזיאון בירושלים," אני מכריז בהחלטיות. תומס (9) ויונתן (5) מקבלים את הבשורה בהכנעה, לא לפני שתומס מוודא שהתערוכה מהפעם שעברה התחלפה כבר, ושיש משהו חדש. חוסנה (12), האחות הגדולה, פחות מתלהבת. "אנ׳לובאה," היא מודיעה. "יש תערוכה בנושא מסעות וגם יעל המדריכה מהספרייה (ספריית גן לוינסקי) תבוא איתנו – את בטוחה שאת נשארת פה?" "בטוחה."

* * *

באגף הנוער של מוזיאון ישראל בירושלים מוצגת בימים אלו התערוכה ״מסעות״ שאצר קובי בן מאיר. בתערוכה מוצגות בעיקר יצירות אמנות עכשווית, אך גם חפצים מתקופות שונות, אשר כולם עוסקים במסעות, ובחוויות של בני האדם שיוצאים אליהם. כמו בתערוכות קודמות באגף הנוער של מוזיאון ישראל, גם הפעם האוצרות אינה נוקטת בגישה דידקטית מעיקה אשר מכתיבה קריאה פשטנית של היצירות המוצגות, אלא מעניקה את המרחב והכבוד הראויים לאמנות ולמבקרים – ילדים ומבוגרים כאחד.

 

בין המסע לבין הבית: האם מי שאין לו בית יכול לצאת למסע?

בכניסה לתערוכה פרוסה מפת העולם על גבי קיר שלם, והמבקרים מוזמנים למתוח גומיות בין מדינות בהתאם למסעות שיצאו אליהם. על מסכים בצד מוצגים תצלומים של ילדים במסעות משפחתיים: דניאל מבקר בגלפגוס, יוגב במסע לדרום אמריקה, וכדומה. הצילומים הם חלק מתחרות במסגרתה ילדים ובני נוער מוזמנים לשלוח תצלומים שלהם במסעות שערכו. לאחר סגירת התערוכה יבחרו שלושה תצלומים זוכים מהתצלומים שנשלחו.

צילום: מוזיאון ישראל ירושלים

צילום: ברק אהרון

סבך הגומיות על הבורג המסמן את ישראל על המפה, מוקד של רשת גומיות צבעוניות הנפרסת על פני כל העולם, מבהיר מיד שכל דיון במסע מחייב דיון בקיומו של בית. המסעות המתוארים על גבי המפה או אלה שמופיעים על המסכים אינם מדברים אל תומס ויונתן, מבקשי מקלט אשר מעמדם בישראל אינו מתיר להם לצאת ממנה. הם לא ייסעו ללטף צבים בגלפגוס או לרכב על סוסים בדרום אמריקה. עבורם, יציאה מישראל היא אפשרות מאיימת ביותר – אפשרות שעדיף להימנע ממחשבה עליה. מוצאה של משפחתם מדרום סודאן (שאגב, כלל לא מופיעה על המפה כמדינה בפני עצמה), אך תומס נולד במצרים, ויונתן בישראל.

אני מציע לתומס למתוח גומייה ממצרים לישראל. בניגוד לשאר הגומיות על הלוח, המסע הזה לא יהיה מסע לצרכי תיירות, שיוצא מהבית וחוזר אליו. האם זה יהיה מסע מבית אחד אל בית אחר, או רק קטע קצר ממסע שלא נגמר עדיין, ושהמחשבה על סופו מלווה בחרדה מאיימת מהלא נודע? אני לא יודע, ובכל מקרה תומס לא מתלהב מהרעיון בכלל, ודוחק בנו להמשיך פנימה אל התערוכה עצמה. הבורג המסמן את מצרים נותר ריק מגומיות.

צילום: מוזיאון ישראל, ירושלים

צילום: ברק אהרון

במספר עבודות בתערוכה מהדהד אותו מתח בין מסע אשר יוצא מבית, מתקיים ביחס אליו, ומסתיים בו, לבין מסע שהוא חיפוש אחר בית או מסע קיומי בלתי נגמר. האם המסע יכול להכיל בתוכו את האפשרות של בית, או שמא מסע הוא בהכרח תמונת המראה של ההשתייכות, האינטימיות והמקלט הביתי? מהדיון שמייצרות העבודות בתערוכה ברור שבניגוד לאינטואיציה הראשונית, שני המצבים הקיומיים הללו – זה של ההשתייכות וזה של המסע – אינם עומדים זה כנגד זה אלא מתקיימים פעמים רבות במקביל.

סדרת הצילומים של אדריאן פאצ׳י ״בית לקחת״ (2001) מציגה את פאצ׳י עצמו, כשעל גבו מעין גג רעפים קטן. בחלק מהצילומים הגג הזה מזכיר כנפי מלאך (יונתן הציע שהוא משמש את הדמות על מנת לעוף אל החברים שלה), בחלק הוא נראה כמו מעמסה כבדה ומזכיר דימויים של ישו הנושא את הצלב, ולעתים הוא משמש כמשענת. פאצ׳י היגר לאיטליה מאלבניה בשנת 1997, בעקבות מהומות אלימות שפרצו שם. המסע שלו הוא מסעו של הפליט, שאת ביתו ואת נסיבותיו האישיות הוא נושא עמו, שכן בהן טמונה הסיבה להגירתו. זאת גם אם יש לאותו מהגר שאיפה ״להגיע״ בכל פעם מחדש – כלומר, להיטמע שוב ושוב ולהפוך לצרפתי, לאמריקני, לאיטלקי או לישראלי, בכל פעם שהוא מהגר ממדינה למדינה. הגג הנייד שפאצ׳י נושא על גבו הוא אולי התקווה לבית הבא, אך הוא גם השארית של הבית הקודם, והדבר היחיד שנותר לדמותו הכמעט עירומה.

אדריאן פאצ'י 6

אדריאן פאצ׳י, מתוך: ״בית לקחת״

עבודה אחרת שמביאה לידי ביטוי את המתח בין הנדודים לבין הבית ואת האפשרות של שני המצבים להתקיים במקביל, היא ״בלי כותרת (אוהל)״ (2013-2014) של האמנית איילה לנדאו. העבודה מורכבת מאוהל המצופה בטון מצדו החיצוני ושטיח מצדו הפנימי, כאשר לצד האוהל מוצגת מדורה העשויה גם היא בטון, אשר ניצבת על גבי שטיח ביתי עגול וקטן. כמו כל אוהל טוב, גם זה של לנדאו יוצר בועה של מרחב פרטי, נעים ומזמין. מיד לכשנכנסנו לחלל שבו מוצגת העבודה (ולא לפני שפנו אל השומר לקבלת אישור רשמי!) זינקו תומס ויונתן לתוכו. אולם, אוהל בהכרח מייצג גם ארעיות: אוהל הוא בית בזמן מסע – פליטים חיים באוהלים, ותרמילאים. האוהל של לנדאו מציע מעין הכלאה בין הארעיות והניידות לאינטימיות וההגנה של הבית.

איילה לנדאו, "בלי כותרת (אוהל)". צילום: אלי פוזנר

איילה לנדאו, "בלי כותרת (אוהל)". צילום: אלי פוזנר

מסע במחוזות הדמיון והחלום

העבודה ״סירה״ (2003) של יהודית סספורטס מציעה אפשרות אחרת של מסע עם בית: מעין אנייה-בית קטנה, שחורה ושובה באסתטיות שלה. תומס חיבב אותה מאוד, ובעיקר חיבב את האפשרות של בית שאפשר לצאת אתו למסעות. התאורה של העבודה לא פעלה, אך היא עדיין שידרה תחושה חלומית מסוימת, שהזכירה שבכל הנוגע למסעות וכאשר מדובר בעולמם של ילדים, למרחבי הדמיון יש מקום חשוב. העיסוק בנושא הוא מועט בתערוכה, והדבר הופך אותה למתאימה יותר לבני נוער שיש להם ידע כללי נרחב יותר, ופחות לילדים צעירים. זאת משום שהרבה מהמסעות בהם היא עוסקת, כמו גם השאלות הפילוסופיות אשר עולות לדיון ביחס אליהם, אינם חלק מעולמם של ילדים קטנים, בניגוד למסעות דמיוניים או כאלה שמתגשמים במסגרת משחקים או חלומות.

קבוצת תו הציבה בתערוכה מספר סלעים עם סימני דרך (שלושה פסים צבעוניים), המשתלבים עם קירות הגלריה הנקיים והחלל המוקפד של המוזיאון. המפגש הזה בין הטבע כפי שהוא למרחב של התערוכה בא לידי ביטוי במספר עבודות, ובייחוד בתצלום הענק המתאר את פסלו של עזרא אוריון, ״אל מול האנפורנה״. הטקסט המלווה את התערוכה מציע כי הסלעים של קבוצת תו מדגישים את ״חוסר היכולת לייצג מסעות באמצעות יצירות אמנות בסביבה מלאכותית וסגורה״. עם זאת, דווקא המוזיאון והאמנות יכולים (וצריכים) לאפשר לצאת אל מסעות שלא דורשים יציאה פיזית מהסביבה השגרתית – מסעות במחוזות הדמיון, המחשבה והחלום. מסעות כאלו היו מחומרי הגלם העיקריים של מספר זרמים אמנותיים, והם מהווים חלק חשוב מעולמם של ילדים.

עבודה שמעלה בצורה יפה את האפשרות של מסע שמתקיים בדמיון, מתוך המרחב הביתי הפרטי הבנאלי, היא הוידאו ״מובי דיק״ של גיא בן נר (2000), בו בן נר משחזר את סיפורו של מובי דיק בסלון ביתו ובהשתתפות בתו הקטנה. עם זאת, עבודתו של בן נר, וידאו בן 12 דקות ללא קול, זוכה למרחב תצוגה בעייתי, בחלל עמוס עבודות, אשר הופכות את הצפייה בה לקשה, במיוחד עבור ילדים שדעתם מוסחת בקלות.

עבודה מוצלחת אחרת שמעלה מחשבות באותו הנושא היא הוידאו ״בְּדִיוּן״ (2005) של ג'ניפר אלורה וגיירמו קלסדייה. הוידאו מתאר אדם המשייט בסירה שעשויה משולחן הפוך לחופי האי וייקס שליד פורטו-ריקו. העבודה מתייחסת לנסיבות הפוליטיות הקונקרטיות של האי, אשר חלק גדול משטחו שימש במשך כמה עשורים בסיס של צבא ארצות הברית, ומתחם לניסויים בפצצות. בשנת 2003 הבסיס נסגר בעקבות מחאה אזרחית, והשולחן ההפוך, על פי יוצרי העבודה, הוא שולחן הדיונים (מכאן גם שם העבודה – Under Discussion) סביבו צריכים היו להיפגש הכוחות השונים באי על מנת לדון בעתידו. ככל שמדובר בתערוכה שקהל היעד שלה הוא ילדים, הסיפור הקונקרטי הזה הוא שולי, ויופיה של העבודה הוא דווקא בכך שגם בלי ההיכרות עם הנסיבות אליהן היא מתייחסת, היא מעניינת. תומס קבע שהשולחן ההפוך הוא שולחן אוכל שיצאו עליו למסע, אני הצעתי שמדובר בשולחן בית ספר שמזמין נמנום והיחלצות למחוזות חופשיים יותר מכיתת הלימוד. ויונתן, שבשלב זה סבלנותו התקרבה לקיצה, בעיקר רקד וקיפץ מול הקיר עליו מוקרן הסרט.

ג'ניפר אלורה וגיירמו קלסדייה, "Under Discussion"

ג'ניפר אלורה וגיירמו קלסדייה, "Under Discussion"

המימד ״ההפעלתי״ של התערוכה, שנוטה להיות מוגזם ומיותר פעמים רבות בתערוכות לילדים ולנוער, מתמצה בצורה נעימה בשולחן עם גלויות, אשר המבקרים מוזמנים לכתוב בהן, לציין כתובת, ולשלשל לתיבת הדואר שמוצבת בכניסה לחדר. עובדי המוזיאון מצידם, מתחייבים לשלוח את הגלויות אל הכתובות המצוינות עליהן. העבודה התאימה גם ליונתן, שאף על פי שאינו יודע לקרוא ולכתוב, שמח לצייר גלויה ולשלוח אותה להורים של יעל. עם זאת, שולחן הגלויות היה קצת גבוה מדי, והתבוננות בגלויות שמוצגות עליו דרשה שארים את יונתן. סוגיית גובה העבודות בתערוכה שקהל היעד שלה הוא ילדים ומבוגרים כאחד, היא מורכבת. ככלל, גובה התצוגה לא היה בעייתי במיוחד, אך יתכן שנכון היה להנמיך חלק מהצילומים המוצגים בתערוכה ולהתאימם לגובה ממוצע נמוך יותר. בקומה התחתונה, בפינות החלל, מוצגות על הרצפה שקופיות מוארות עם צילומים. הדרישה ממבוגרים להתכופף אל הרצפה, מזכירה שהדרישה בדרך כלל במוזיאון היא דווקא שהילדים הם שיגביהו את המבט אל יצירות המוצגות בגובה המותאם למבוגרים.

מסעות בזמן (ומסע בחיפוש אחר המומיות)

לצד אמנות עכשווית, מוצגים בתערוכה גם חפצים עתיקים ויצירות אמנות מתקופות שונות. בין המוצלחים: הדפסי עץ יפניים מהמאה ה-19, מתוך ״53 התחנות של טוקאידו״ של האמן אנדו הירושיגה. הירושיגה נסע במחצית הראשונה של המאה ה-19 מאדו (טוקיו של היום) לקיוטו, על דרך ״טוקאידו״, שהייתה ציר התעבורה המרכזי ביפן של התקופה. ההדפסים מציעים להתבונן במסע מזמן אחר וממקום אחר, והשפה החזותית שלהם – לה הייתה השפעה גדולה על אמנות המערב והאיור – מזמינה השתהות על הפרטים. התבוננות על מסעות מימי העבר מציעים גם חפצים שונים מאוסף המוזיאון שמוצגים בתערוכה, ובהם ניתן למצוא לדוגמה מפה מהמאה ה-18 ובה ארץ ישראל, ספר תורה מפולין מהמאה ה-18, וכלי אבן שנוצרו לפני 780,000 שנים, ומעידים על תחילת הנדודים של האדם הקדמון מאפריקה. כל החפצים הללו אמנם עוסקים במסעות, אך מציעים למבקרים גם מעין מסע בזמן ובהיסטוריה האנושית. הכלים של האדם הקדמון היו גם הקדימון להמשך הביקור שלנו במוזיאון – האגף לארכאולוגיה. איור של קברים עתיקים על מפת המוזיאון אותה תומס סקר כאשר פנינו לצאת מהתערוכה (יש מפה מאוירת לילדים, אותה אפשר לקבל בכניסה), לא הותיר כל ספק: עלינו להגיע בבהילות אל תערוכת הארכאולוגיה על מנת לברר אחת ולתמיד אם יש או אין מומיות במציאות.

אנדו הירושיגה,

אנדו הירושיגה, מתוך ״53 התחנות של טוקאידו״

 

״אצלנו בחצר / ילדי העולם כולו״

בספריית האיור של המוזיאון – שנמצאת בתוך אגף הנוער, והיא מקום נעים ומאיר פנים בפני עצמו – מוצגת התערוכה ״איזה עולם קטן״ שאצרה אורנה גרנות. בתערוכה מוצגים ספרים מסדרת ״ילדי העולם״ שצילמה חנה ריבקין-בריק בין 1951-1970, תצלומים מוגדלים מתוך הסדרות, ובובות קטנות – מזכרות מכל המדינות בהן צולמו ילדי הסדרה. בטקסט המלווה את התערוכה נטען כי המשותף לספרים ולבובות המזכרת הוא שבשני המקרים ״מתפוגגת תחושת האיום – בזכות הקטנת דמות לבובה ובחירת ילדים לגיבורי ספרים – והזר הופך למוכר.״

תערוכת איור

הבובות הן חפצי מזכרת שרוכשים תיירים. ככאלה, הן מייצגות את המרחב התרבותי-גזעי מהן הגיעו, והן עושות זאת בצורה סטראוטיפית: הן לבושות ב״מדים״ הלאומיים שלהן, ומאפייניהן הפיזיים תואמים את ה״גזעים״ השונים שהן אמורות לייצג. לצד הבובות מאפריקה אף הוצבו כמה בובות של חיות, שקרוב לוודאי שמוצאן הביולוגי ממפעל בסין. אלה מצביעות על האותנטיות המזויפת שבאקזוטיקה התיירותית.

״הבובות האלה מתאימות לחיבוק ואהבה, או רק לראווה?״ שואלת כותרת לצד המדף עליו מוצבות בובות מיפן, והספר ״נוריקו-סאן הילדה מיפן״. השאלה מתייחסת לבובות, אך התערוכה עצמה שואלת את אותה השאלה גם ביחס לתצלומים של ילדי העולם: האם אלו חברים ממחוזות רחוקים, או אוסף של דוגמיות אקזוטיות של הגזעים השונים של אותם בעלי חיים שנקראים ״בני אדם״? הצגת סדרת הספרים כמכלול מחזקת את הממד הקטלוגי שלה, ואת השאיפה לייצר ״אוסף״ של ילדים-מזכרות מרחבי העולם. בנוסף, הצגת הספרים לצד הבובות, בין אם מדובר בבובות אשר שימשו לקישוט, למשחק או לפולחן, מביאה לידי ביטוי את המבט המחפצן שהקיטלוג הזה מייצר גם כלפי הילדים המצולמים.

_IMJ0007

אולם, התצלומים מציעים גם חותמת של נוכחות אנושית שאינה יכולה לבוא לידי ביטוי בבובות. מהתצלומים לא ניתן למחוק את בני האדם – אותם ילדים וילדות אשר לקחו חלק ביצירתם. בניגוד לבובות היפניות הקפואות המוצגות לצד תצלומיה של נוריקו-סאן, שהן בסופו של דבר חפצים, החפצת דמותה של נוריקו-סאן בתצלום לעולם לא תתאפשר – גם כאשר התצלום המודפס יוצב על המדף כאובייקט לכל דבר. גם אז, תמיד תישאר מאחורי ההדפסה בספר נוכחותה של הילדה אשר לקחה חלק ביצירת התצלום – נוכחות שהיא ייחודית למדיום הצילום. בסופו של דבר, היכולת של ריבקין-בריק לשמר את האנושיות מבעד לחגיגת האקזוטיקה ולמרות המבט המקטלג, היא הסיבה שהתצלומים שלה נגעו ללבם של רבים כל כך.

אלה קרי, הילדה מלפלנד. צילום: חנה ריבקין-בריק

אלה קרי, הילדה מלפלנד. צילום: חנה ריבקין-בריק

״מסעות״, אגף הנוער, מוזיאון ישראל. התערוכה מוצגת עד ה-07.02.15.

״איזה עולם קטן״, ספריית האיור באגף הנוער, מוזיאון ישראל. התערוכה מוצגת עד ה-30.09.14.

יותם גדרון – סטודנט למשפטים ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. מאת יעל:

    כתבת יפה, באופן שמאוד מעורר חשק לקפוץ למוזיאון.
    הרעיון והביצוע של מפת העולם עם הגומיות נהדרים. הייתי רוצה אחת כזו, וכבר מדגדג לי באצבעות למתוח עליה גומיות ארוכות לכל קצוות העולם בהם הייתי. ומאוד מרגש ומעניין לקרוא דווקא על זווית הראיה האחרת, של מבקשי המקלט, על אותו מוצג, ואיך מה שעבורנו מסמל חופש ובריחה הוא בדיוק ההיפך עבורם.

  2. מאת נחמה:

    כיף לקרוא רשימה מלאה כל טוב: ידע באומנות, רגישות לעולמם של ילדים והכרות אינטימית איתו וכתיבה משובחת.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.