ספרות

העי"ג / רואלד דאל

בלעדי - פרסום שלושת הפרקים הראשונים מתוך "העי"ג"

יולי 29, 2016  

בשנת 1982 ראה אור ספרו של רואלד דאל, "העי"ג", עם איורים של קוונטין בלייק, ונהיה לאחד מספריו האהובים והנקראים ביותר. הספר ראה אור כמה שנים לאחר מכן בתרגום לעברית של אורי בלסם במסגרת סדרת "מרגנית" של הוצאת "כנרת זמורה ביתן". עתה רואה אור הספר, המגולל את מערכת היחסים הבלתי שגרתית והמיוחדת הנרקמת בין ילדה יתומה בשם סופי לבין ענק ידידותי גדול, במהדורה חדשה, כחלק מהוצאה מחודשת של כתבי רואלד דאל בסדרת "מרגנית".

בימים אלו גם מוקרן העיבוד הקולנועי של סטיבן שפילברג לספר. ולכבוד המאורע הכפול – אנו שמחים להציג בפניכם את שלושת הפרקים הראשונים של "העי"ג".

עטיפת המהדורה החדשה (יח"צ)

עטיפת המהדורה החדשה (יח"צ)

"העי"ג" / רואלד דאל (תרגום: אורי בלסם)

פרק ראשון

שעת המכשפות

סופי לא הצליחה להירדם.

קרן אור ירח זוהרת חדרה מבעד לחריץ בווילונות. היא האירה על הכרית שלה.

שאר הילדים באולם השינה נרדמו מזמן.

סופי עצמה את עיניה ושכבה ללא ניע. היא ניסתה ככל יכולתה לשקוע בשינה.

ללא הועיל. קרן אור הירח פילחה את החדר כלהב של כסף ונחתה על פניה.

הבית היה דומם. שום קול לא עלה מן הקומה התחתונה. גם צעדים לא נשמעו מהקומה שמעל.

מאחורי הווילון היה החלון פתוח לרווחה, אבל איש לא הילך על המדרכה בחוץ. מכוניות לא נסעו ברחוב. אף קול, ולו הקל שבקלים, לא נשמע. סופי לא ידעה מימיה שקט שכזה.

אולי, אמרה לעצמה, זאת השעה שמכנים "שעת המכשפות".

מישהו לחש פעם באוזנה ששעת המכשפות היא אותו רגע מיוחד באמצע הלילה, שבו שרויים כל הילדים וכל הגדולים בשינה עמוקה־עמוקה, וכל הדברים החשוכים בוקעים מאופל מחבואם ונהנים מהעולם ללא כל הפרעה.

 

קרן הירח על הכרית של סופי היתה בוהקת מתמיד. סופי החליטה לקום ממיטתה ולסגור היטב את הווילונות.

מי שנתפס מחוץ למיטה בשעות החשכה, נענש. גם אם יגיד שרק הלך לבית השימוש, יענישו אותו בכל זאת. אבל עכשיו לא היה איש בחוץ; סופי היתה משוכנעת בכך.

היא הושיטה את ידה אל המשקפיים שלה, שנחו על הכיסא שליד מיטתה. אלה היו משקפיים עם מסגרת פלדה ועדשות עבות מאוד, ובלעדיהם כמעט לא ראתה דבר. היא הרכיבה אותם, גלשה מתוך מיטתה וניגשה לחלון על קצות האצבעות.

סופי היססה כשהגיעה לווילונות. היא השתוקקה להיכנס מאחוריהם, לרכון החוצה ולראות איך נראה העולם עכשיו, כששעת המכשפות התקרבה.

היא האזינה שוב. מכל עבר שררה דממת מוות.

התשוקה להציץ החוצה התחזקה, עד שלא הצליחה להתגבר עליה. היא צללה בזריזות מתחת לווילונות ורכנה מבעד לחלון.

הרחוב הכפרי, שהכירה טוב כל כך, נראה שונה לחלוטין באור הירח. הבתים נִדמו מטים לנפול ומעוקמים כבתים בסיפורי מעשיות. הכול היה חיוור, רפאי ולבן כחלב.

היא הבחינה בחנות של גברת רנס מעבר לרחוב. שם אפשר לקנות כפתורים וצמר וחתיכות גומי. היא לא נראתה אמיתית. גם בה היה משהו מעורפל ומסתורי.

סופי הניחה למבטה לשוטט הלאה והלאה לאורך הרחוב.

פתאום קפאה במקומה. משהו התקדם ברחוב, מעברו האחר.

זה היה משהו שחור…

משהו גבוה ושחור…

משהו גבוה מאוד ושחור מאוד ודק מאוד.

 

פרק שני

מי?

זה לא היה בן אדם. זה פשוט לא ייתכן. הוא היה גבוה פי ארבעה מהאדם הגבוה ביותר — גבוה עד כדי כך שראשו התנשא מעל החלונות של הקומות העליונות. סופי פתחה את פיה לצעוק, אבל שום קול לא נשמע. הגרון שלה, כמו כל גופה, קפא מבהלה.

כן, זאת ללא ספק היתה שעת המכשפות.

הדמות השחורה הגבוהה התקדמה לעברה. היא נצמדה לבתים מעברו האחר של הרחוב ונחבאה בין הצללים שאליהם לא הגיע אור הירח.

הדמות התקרבה והתקרבה. אבל תנועתה לא היתה רציפה. מדי פעם נעצרה, ואז המשיכה לנוע, ושוב נעצרה. מה, לעזאזל, היא עושה שם?

אהה, עכשיו יכלה סופי לראות מה היצור עושה. הוא נעמד לפני כל אחד מהבתים. הוא עצר והציץ לתוך חלונות הקומה העליונה. למעשה, היה עליו להתכופף כדי להסתכל פנימה. כן, הוא היה גבוה עד כדי כך.

הוא עצר והציץ. אז המשיך אל הבית הבא ושוב נעצר והציץ פנימה. כך עשה ליד כל בית ובית לאורך הרחוב. עכשיו כבר התקרב, וסופי יכלה לראות אותו בבירור רב יותר. לאחר התבוננות מדוקדקת החליטה שהוא חייב להיות סוג של אדם. לא היה לה ספק שאין מדובר בבן אנוֹש. אבל הוא בהחלט היה אדם.

אדם ענקי, אולי.

סופי לטשה עיניים אל הרחוב הערפילי המואר באור ירח. הענק (אם אכן זה מה שהיה) לבש גלימה ארוכה שחורה.

ביד אחת אחז במה שנראה חצוצרה ארוכה ודקה.

בידו האחרת נשא מזוודה גדולה.

עכשיו נעצר הענק בדיוק לפני ביתם של האדון והגברת גוצ׳י. למשפחת גוצ׳י היתה חנות ירקות באמצע הרחוב, והם עצמם גרו בקומה שמעל החנות. חדר השינה של שני ילדי משפחת גוצ׳י היה בקומה העליונה, בחזית הבית. סופי ידעה זאת.

הענק הציץ מבעד לחלון לתוך החדר שמייקל וג׳יין גוצ׳י ישנו בו. מעבר לרחוב צפתה בו סופי ועצרה את נשימתה.

היא ראתה שהענק פוסע צעד אחד לאחור ומניח את המזוודה על המדרכה. הוא התכופף ופתח את המזוודה. הוא הוציא משהו מתוכה, משהו שנראה כמו צנצנת זכוכית; מאלה הרבועות עם המכסה המתברג. הוא פתח את המכסה ושפך את תוכן הצנצנת לתוך החפץ הארוך דמוי החצוצרה.

סופי צפתה בו, רועדת.

היא ראתה שהענק מזדקף ותוקע את החצוצרה בתוך חלונו הפתוח של החדר שבו ישנו ילדי משפחת גוצ׳י. היא ראתה את הענק שואף אוויר ופוּוּוּ, נושף לתוך החצוצרה.

שום קול לא נשמע, אבל היה ברור לסופי שהדבר שהיה בתוך הצנצנת מועף עכשיו מתוך החצוצרה לתוך חדרם של הילדים.

מה יכול להיות הדבר הזה?

 

כאשר הענק שלף את החצוצרה מתוך החלון והתכופף להרים את המזוודה, הוא הפנה במקרה את ראשו והעיף מבט אל מעבר לרחוב.

באור הירח הספיקה סופי להבחין בחטף בפנים ארוכות, חיוורות וקמוטות ובאוזניים עצומות. האף היה חד כסכין, מעל האף היו שתי עיניים מבריקות, והעיניים הביטו היישר אל סופי. היה בהן משהו זדוני, שדוני.

סופי פלטה זעקת בהלה ונמלטה מן החלון. היא חצתה את אולם השינה בריצה, זינקה לתוך המיטה שלה והתחבאה מתחת לשמיכה.

ושם רבצה, דוממת כעכבר, וכל גופה אחוז צמרמורת.

 

פרק שלישי

החטיפה

סופי חיכתה מתחת לשמיכה.

אחרי רגע או שניים היא הרימה את פינת השמיכה והציצה החוצה…

בפעם השנייה באותו הלילה קפא דמה בעורקיה. היא רצתה לצרוח, אבל שום קול לא בקע מגרונה. שם בחלון, מאחורי הווילונות הסגורים, ראתה את פניו העצומות, החיוורות, הארוכות וחרושות הקמטים של הענק מציצות פנימה. העיניים הזוהרות, השחורות, ננעצו במיטתה של סופי.

בן רגע יד אדירה בעלת אצבעות חיוורות התפתלה כנחש מן החלון. בעקבותיה באה זרוע. זרוע עבה כגזע עץ. היד והאצבעות הלכו והתקרבו לאורך החדר אל מיטתה של סופי.

הפעם סופי באמת צרחה, אבל רק לשנייה קטועה אחת, כיוון שהיד העצומה לפתה מיד את שמיכתה, והמצעים החניקו את זעקתה.

סופי הצטנפה מתחת לשמיכה וחשה באצבעות החזקות האוחזות בה, ואז הורמה מהמיטה עם השמיכה וכל היתר, וכל הכבודה נשלפה החוצה דרך החלון.

מי שיכול לחשוב על משהו מפחיד מזה שעלול לקרות באמצע הלילה, מוזמן לבוא ולספר מהו.

הנורא מכול היה שסופי ידעה בדיוק מה קורה, אף שלא יכלה לראות דבר. היא ידעה שמפלץ (או ענק) עם פנים חיוורות, ארוכות וקמוטות ועיניים מסוכנות שלף אותה ממיטתה באמצע שעת המכשפות, ועכשיו הוא מוציא אותה מהחלון כשהיא עטופה בשמיכה.

מה שקרה, למעשה, היה זה: לאחר שמשך את סופי החוצה, סידר הענק את השמיכה כך שכל ארבע פינותיה אחוזות באחת מידיו האדירות וסופי כלואה בפנים. בידו האחרת אחז במזוודה ובחפץ דמוי החצוצרה ורץ לו לדרכו. סופי התפתלה בתוך השמיכה והצליחה להוציא את ראשה החוצה מבעד לרווח הצר שתחת ידו של הענק. היא הביטה סביבה.

היא ראתה את בתי הכפר נסוגים חיש לאחור. הענק רץ לאורך הרחוב. הוא רץ מהר עד כדי כך שגלימתו התנפנפה מאחוריו ככנפי ציפור. כל אחד מצעדיו היה רחב כמגרש טניס. הוא אץ אל מחוץ לכפר, ועתה חצה בדהרה את השדות מוארי־הירח. המשוכות שבין השדות לא היו שום בעיה לענק. הוא פשוט פסע מעליהן. נהר רחב הופיע מולם. הוא חצה אותו בדילוג מרחף אחד.

סופי התכרבלה בשמיכה והציצה החוצה. היא הוטחה שוב ושוב בירכו של הענק כשק תפוחי אדמה. הם דילגו מעל שדות, משוכות ונהרות, ולאחר זמן־מה חלפה מחשבה מחרידה במוחה של סופי. הענק רץ במהירות, אמרה לעצמה, כי הוא רעב ורוצה להגיע הביתה מהר ככל האפשר ולאכול אותי לארוחת הבוקר.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.