3 יצירה מקורית

הפוליטיקה של ספרות הילדים – גבולות החירות בספרות ובמציאות / יותם גדרון

רשימה המבוססת על הרצאה שניתנה בכנס "הפנקס" השני

נובמבר 20, 2013  

קצת בשונה ממה שהוא אולי האינסטינקט שלנו כשאנחנו בדרך כלל עוסקים בספרות ויצירה, אני מעוניין להתייחס לספרות ילדים ונוער כמרחב שלא מתמצא ביצירות עצמן – כלומר, בספרים והאיורים עצמם – אלא מרחב שכולל גם את האינטראקציה שלהם עם כל מה שסביבם; ילדים, מבוגרים, צרכנים, ייצרנים, וכולל גם את כל המפגשים והאינטראקציות ביניהם.

לאור התבוננות בסוג השיח שהמרחב הזה מכונן, אבקש לטעון שחתרנות ביחס למנגנונים החברתיים והפוליטיים המעצבים את חייהם של ילדים היא מרכיב הכרחי בספרות ילדים, משום שהיא מאפשרת להבטיח את החירות של ילדים – גם במרחב שמבוגרים שולטים בו, וילדים מהווים בו מיעוט. אם פעמים רבות העיסוק בנושא ההגנות והגבולות שמבוגרים מציבים לילדים בתחום של ספרות ילדים נבחן מנקודת המבט הפסיכולוגית או החינוכית, אני מבקש להתבונן בו לרגע כשאלה שהיא מעין-חוזית, שאלה של יחסי כוחות, חובות וזכויות.

המצאת הילדות? (חירויותיו השנויות במחלוקת של המיעוט הגדול בעולם)

מדי שנה ב-20 בנובמבר מצוין יום זכויות הילד. יום זכויות הילד מצוין ביום השנה לאישור עצרת האו"ם את האמנה הבין לאומית בדבר זכויות הילד. ההצעה לניסוח האמנה הועלתה בשנת 1978 על ידי ממשלת פולין, לקראת שנת הילד באו"ם שחלה ב-1979. לקח לא פחות מעשר שנות דיונים להגיע להסכמה בנוגע לזכויות שיעוגנו באמנה, ולכן נוסחה הסופי נחתם רק בשנת 1989. אמנת זכויות הילד נחשבת להצלחה, וכיום שתי המדינות היחידות שטרם אישררו אותה הן סומליה וארצות הברית.

אמנת זכויות הילד

אמנת זכויות הילד

אמנת זכויות הילד מכירה בסוגים שונים של זכויות, אך יותר מכל, היא מבטאת שינוי באופן החשיבה על ילדים משום שהיא כוללת גם הכרה בחירויותיהם. כלומר, האמנה אינה מסתפקת בהכרה בזכויותיהם של ילדים כיצורים סבילים הזקוקים להגנה על מנת להבטיח את הישרדותם בעולם, אלא מכירה בכך שלילדים יש זכות להשתתפות אקטיבית בעולם – יש להם זכות לחשוב, לדבר, להישמע, ויש להם זכות כי יינתן משקל לדעותיהם בקבלת החלטות הנוגעות להם.

סעיף 13 א' לאמנה, לדוגמה, עוסק בחופש הביטוי וקובע כי "לילד תהא הזכות לחופש ביטוי: זכות זו תכלול את החופש לבקש, לקבל, ולמסור מידע ורעיונות מכל סוג שהוא ללא התחשבות בגבולות, בעל-פה, בכתב או בדפוס, בצורת אמנות או באמצעי אחר, לפי בחירת הילד”. כאמור, נוסח האמנה היה פרי עבודה של שנים, וניסוח הסעיפים המכירים בחירויותיהם של ילדים היה ממוקדי המחלוקת המרכזיים בתהליך העבודה עליה, ולרגעים אף איים לסכל את גיבושה באופן מוחלט.

ההכרה החשובה הזו, בכך שהילד הוא אדם שלם, ולא רכוש או כלי בידי המבוגרים או החברה, מבטאת שינוי במחשבה שהוא תוצאה של תהליך דמוקרטיזציה של הילדות שהחל לפני למעלה ממאתיים שנה – תהליך בו ילדים הפכו לפעילים יותר, נשמעים יותר, נראים יותר ומעל לכל משפיעים יותר על סביבתם. עם זאת, חשוב לשים לב שהיכולת של ילדים להשפיע ולפעול כילדים בחברה היא כמעט תמיד תוצאה של פעולות של מבוגרים, וממש לא בהכרח רק של כאלה מהם שהיו מעוניינים לקדם את הנושא של זכויות ילדים. לדוגמה, גם ההתעצמות של ילדים כקהל יעד צרכני מובחן הביאה להתעצמות ההשפעה של ילדים, כילדים, על העולם, למרות שהיא מונעת על ידי אינטרסים כלכליים.

פרסומת לרובי אוויר דייזי

פרסומת לרובי אוויר דייזי

אולם, תהליך זה של הרחבת מקומם של ילדים בחברה כסוכנים פעילים, לא הגיע לידי סיום, וספק אם אנו בכלל יכולים להבין או להסכים כיצד יכול להראות סופו. גם אם היחס לילדים הפך דמוקרטי יותר, השפעתם על המציאות גדלה ויש יותר הכרה בחירויותיהם, ילדים הם עדיין מיעוט, שהסטנדרטים והנורמות הרווחים בחברה רחוקים מלהיות מעוצבים בדמותם או מותאמים לאופיים. גם במדינות או חברות בהן ילדים מהווים רוב מבחינה מספרית, הם עדיין מיעוט מדוכא, גם שם כוחם והאפשרות שלהם להשפיע על המציאות סביבם או לקחת חלק בהליך הפוליטי המכונן את השלטון ומעצב את אופי החברה, הוא מוגבל עד מאד – גם שם חירויותיהם מוגבלות בהתאם להחלטות שהם לא לוקחים חלק בקבלתן.

מזכ"ל האו"ם עם אורחים, 20 לנובמבר 1989

מזכ"ל האו"ם עם אורחים, 20 לנובמבר 1989

קריאה ודיאלוג – ספרות דידקטית, ספרות משחררת

גם עולם ספרות הילדים, בסופו של דבר, נשלט על ידי מבוגרים. מבוגרים הם שמכתיבים את הגבולות שלו, והם שמעצבים את אופיו. לאור זאת, נשאלת השאלה מה מקומם של הילדים בעולם הזה, וכיצד באה לידי ביטוי החירות שלהם במסגרתו? כלומר, מה מקומם בעולם הזה, שמבוגרים מגדירים את תוכנו, כמי שיש להם את החירות לחשוב בעצמם, להביע דעה, ולהאמין?

ראשית כל, חירותם של ילדים במרחב של ספרות הילדים כוללת גם את החירות שלהם שלא לקחת חלק בעולם הזה, כלומר פשוט לא לקרוא ספרים. אולם זו תשובה חלקית, המתחמקת מלב העניין. השאלה שאני מבקש להשיב עליה היא איזה טקסט יזמן קריאה של ילדים אשר תהווה הגשמה של החירות שלהם, ומדוע.

 נתבונן שוב לרגע בעולם ספרות הילדים כעולם שלא מתחיל ונגמר בדפים, מילים ואיורים. העולם הזה מורכב מאינספור מפגשים ואינטראקציות בין אנשים ורעיונות, והוא מכונן מרחב בין-אישי של דיאלוג ושיח. כלומר, זהו מרחב פוליטי. המפגש של קוראים עם טקסט הוא מפגש פוליטי, מפגש של דעות, מחשבות, נורמות, ערכים, רגשות ונקודות מבט. טקסטים, וגם טקסטים חזותיים, קולנועיים או טלוויזיוניים – הם יצרני דימויים שנקלטים אצל קוראים וקוראות, וקליטתם של דימויים אלה אינה מהלך חד כיווני וסופי, אלא חלק משיח ומפגש מתמשך. ככזו, היא הופכת את המרחב של ספרות הילדים למרחב שהוא פוליטי בהגדרה – מרחב של ריבוי, מרחב של שאלות, טענות, ויכוח, הזדהות, עימות, או קבלה.

חוקרים הצביעו על האופן בו הולדת ספרות הילדים, אי שם באנגליה של המאה ה-18, יצרה לראשונה מרחב של שיח בו ילדים נתפסים כבעלי היכולת לדבר על עצמם, ובו מתאפשרת להם פרספקטיבה על מקומם בחברה – כילדים – באופן אשר לא היה קיים קודם לכן. כלומר, למרות שספרות הילדים המוקדמת נכתבה למטרות דידקטיות, היא אפשרה לראשונה מרחב של דיאלוג לילדים, כילדים, אל מול היסטוריה של מונולוג של מבוגרים. לראשונה נוצר מרחב בו חוויות של ילדות משתקפות באופן שמאפשר לילדים להתבונן בהן, ולקחת חלק בכתיבת הביוגרפיות שלהם באופן פעיל.[I]

Henry Reading to the Hay Makers (The History of Henry Milner by Mrs. Sherwood, 1823-37)

(Henry Reading to the Hay Makers (The History of Henry Milner by Mrs. Sherwood, 1823-37

אם נזכר לרגע באמנת זכויות הילד, שתהיה בת 24 עוד שבועיים, ושחידושה העיקרי היה ההכרה בילדים כסובייקטים בעלי זכות דיבור ויכולת לבוא לידי ביטוי, נגלה שלמעשה במרחב של ספרות הילדים היה לזכויות האלה מקום, יותר מ-200 שנים לפני כן. למרות שזכויות הילד לא היו בראש מעייניהם של סופרים בתקופה הזו, הם נקשרו בעסקת חבילה שספק אם הבינו לעומק את משמעותה.

מצד אחד, הז'אנר החדש של ספרות ילדים אפשר להם לעצב את המוסד החברתי של ילדות, שיש שטוענים שהומצא פחות או יותר בתקופה הזו וכלל לא היה קיים קודם לכן. ספרות הייתה בראש ובראשונה כלי חינוכי. כלומר, ספרים שיקפו מה ילדים צריכים לעשות, מתי, ואיך, ומה יהפוך אותם לילדים טובים – להתפלל, לתת צדקה ולכבד את ההורים, לדוגמה.

מצד שני, לעצב ילדים במרחב של שפה, דיבור ושיח, כמי שיש להם היכולת להשפיע על המציאות סביבם ולקחת בה חלק פעיל (כילדים), כמי שהם סובייקטים פועלים בעלי היכולת לבוא לידי ביטוי, משמע לעצב אותם כמי שהם לא בעלי זהות אחת ויחידה הניתנת להגדרה על ידי המבוגרים, אלא מי שיש להם את היכולת גם לבוא בדיאלוג עם אחרים על אודות מה שאחרים מבקשים לטעון לגבי הזהות שלהם.

The Good Child or Sweet Home (Dean and Son 1825)

(The Good Child or Sweet Home (Dean and Son, 1825

גבולות עולם ספרות הילדים – הזכות לחתרנות

שני הנתיבים המנוגדים האלה שמאפשרת ספרות הילדים – חירות מול שליטה, זכות דיבור מול האפשרות לעצב בכוח את דעתם של ילדים – שני הנתיבים הללו הם הסיבה לחשיבות הגדולה לה זכו הגבולות בעולם ספרות הילדים. המרחב של ספרות הילדים הוא לא מרחב פתוח – מאז המצאת ספרות הילדים היו מבוגרים עסוקים ללא הרף בתכנים בהם היא נוגעת.

בארה"ב, לדוגמה, ספריות של בתי ספר רבים הן עד היום זירות קרב בין ספרניות, הורים מודאגים וועדות חינוכיות כאלה או אחרות. מדי שנה מוחרמים בארה"ב מאות ספרי ילדים בספריות ובתי ספר שונים, ודיונים בנושא מגיעים לא פעם לבתי המשפט.[II]

"קפטן תחתונים", הספר המוחרם ביותר על ידי בתי ספר וספריות בארה"ב בשנת 2012.

"קפטן תחתונים", הספר המוחרם ביותר על ידי בתי ספר וספריות בארה"ב בשנת 2012.

אליס מונרו מדברת על החרמת ספריה על ידי בתי ספר – 1979:

נוכח ההכרה בכך שילדים זכאים לחירות, ושהמרחב של ספרות הילדים הוא מרחב פוליטי של דיאלוג ושיח, נשאלת השאלה כיצד מבוגרים נמנעים משימוש לא הוגן בכוח שיש להם בתוך המרחב הזה, בו ילדים הם מיעוט?

יש שטוענים שסופרים טובים לילדים הם מי שנותר בהם משהו מן הילדות חי בתוכם. לדעתי, יותר משמדובר במי שנותר בהם משהו ילדותי – מדובר במי שלא איבדו את היכולת שלהם להזדהות עם מיעוט מדוכא. היכולת הזו היא שמאפשרות הזדהות עם המצב בו נמצאים ילדים, והיא מהווה נקודת מוצא אידיאלית לשיח כן ושוויוני. לכן לא מפתיע שכתיבה לילדים נחשבה (ואולי גם נחשבת עד היום?) תחום נשי, וסופרי (וסופרות) ילדים מוכרים רבים היו מהגרים, פליטים, עניים מאד בילדותם, הומוסקסואלים, או "סתם" בודדים או בודדות במהלך כל חייהם. כלומר, ״אחרים״ להגמוניה השלטת – כמו ילדים.

החירות לחשוב, להביע דעה, לדעת ולהאמין, היא חסרת משמעות ללא הזכות לערער, לבחון, לחקור ולתהות באופן עצמאי. בעיצוב העולם של ספרות הילדים, מבחינת הנושאים שהוא מעז לעסוק בהם והאופן בו הוא עושה זאת, מוטלת על המבוגרים החובה להיות חתרניים ביחס לגבולות והמסגרות שמציבה החברה לילדים, וכך להבטיח מרחב למחשבה חופשית. החירות אינה מתממשת במרחב מצומצם, בו נורמות וערכים מתקבלים כמובנים מעליהם, ואין בו מקום לשאלות. לחירות, למחשבה, לגיבוש הדעה ולחופש הביטוי יש מקום רק במרחב של הערעור, במרחב שנוקט בחתרנות ביחס לנורמות שנראות מובנות מעליהן וביחס לערכים ואידאולוגיות שמבוגרים בדרך מבקשים לכפות על ילדים מבלי להידרש להסברים.[III]

ככל שעולם ספרות הילדים הוא עולם מצומצם מבחינה תוכנית, עולם החושש לגעת באחר ובשונה, בכואב, במבלבל, ובשנוי במחלוקת, עולם אשר אינו מותיר מקום לשאלות או לערעור, כך הולך ומצטמצם מרחב החירות של הקוראים בו, ומצטמצמת האפשרות שלהם לקחת חלק פעיל במציאות בתוכה הם חיים ולהביע דעה ביחס לאופן בו המבוגרים מבקשים לעצב את התנהלותם בעולם. זו תהיה טעות לחשוב שמרחב מצומצם כזה הוא לא פוליטי, ולכן מתאים יותר לילדים – זהו עדיין מרחב פוליטי, אך מרחב בו המבוגרים שומרים בידיהם את הכוח למנוע את החירות מהקוראים, ולמעשה לשתף פעולה עם האופן בו החברה כופה עליהם לעמוד בשוליים ולהתאים את עצמם למסגרות שהיא מכתיבה להם.

רואלד דאל, לדוגמה, הוא מעין חתרן קלאסי, משום שהחתרנות שלו נוגעת בעיקר לנורמות שמגדירות את אותו  המוסד החברתי של הילדות. מטילדה של דאל, היא דמות חתרנית משום שהיא מערערת על הנורמות החברתיות שמבקשות להגדיר את האופן בו עליה לתפקד בעולם כילדה, ומערערת על יחסי הכוחות בין מבוגרים לילדים. מבחינת ההגדות החברתיות המקובלות, מטילדה איננה ילדה ואיננה מבוגרת. היא לא עונה באופן מושלם על הקריטריונים של אף אחת מההגדרות החברתיות למצבים הללו – היא חותרת תחתן. מטילדה גם חותרת תחת הסמכות של מבוגרים כלפי ילדים, סמכות שגם היא תוצר של הבניה חברתית. היא מציגה מציאות בה לא כל מבוגר שטוען לסמכות כלפי ילדים הוא אכן בעל סמכות לגיטימית. מעבר לכל אלה – וכנראה זהו ההיבט החתרני ביותר ברומן הזה – מטילדה מציעה לכל קורא וקוראת לבחון את האפשרות של הגדרה עצמית מחוץ למסגרת המשפחה הביולוגית.

איור של קוונטין בלייק מתוך "מטילדה"

איור של קוונטין בלייק מתוך "מטילדה"

אצל דאל, ההומור והפנטסיה הם סביבה נוחה לחתרנות, ומסייעים בהפניית תשומת הלב של הקוראת אל המנגנונים החברתיים עליהם דאל מבקש להצביע ולערער. קשה להאמין שספר ריאליסטי שמציג רעיונות כה חתרניים היה מתקבל באהדה רבה. חתרנות כזו מייצרת מרחב בריא של שאלות ודיאלוג מכיוון שהיא חושפת את המנגנון בו החברה פועלת כלפי ילדים, ומאפשרת לקוראת או לקורא לחשוב ולהגיע לתובנות באשר למקום שלו עצמו בתוך החברה בה הוא חי ובאשר לביוגרפיה שלו אל מול המציאות.

על הכאן ועכשיו

חתרנות איננה תכונה נצחית – היא משתנה בין תקופות ובין חברות. טקסט שהוא חתרני בסביבה אחת, עשוי כלל לא להיות חתרני באחרת. אם כן, איזו חתרנות, צריך לשאול, מתבקשת בישראל של 2013? על אילו גבולות שמציבה החברה לילדים מוטלת עלינו האחריות לערער? אין לשאלה הזו תשובה אחת, כמובן, אך גם אם יש מי שמרגיש שאנו חיים באווירה מתירנית ופתוחה, המציאות בה ילדים(ולמעשה כולנו) חיים, כאן ועכשיו, מלאה בחומות שיש לתהות על נחיצותן – חומות חברתיות, אידיאולוגיות, אזרחיות, וגם חומות פיזיות אמיתיות רק הולכות ומתרבות סביבנו. כולנו, אך בעיקר ילדים, חיים בחברה בה הגבולות האלה מוצגים כמובנים מעליהם, וכדבר בלתי נתון לערעור.

לדוגמה, מנקודת המבט האישית שלי, אני יכול להצביע על העבודה עם ילדי מבקשי מקלט בשנים האחרונות כחוויה שהאירה עבורי את הגבול הברור שמציבה החברה ביחס שלה למי שנתפסים כאחרים, שונים, ולא שייכים. זהו לא רק גבול ״של מבוגרים״. מאחר שגם ילדים חיים בצלו, גם להם הזכות לפעול ביחס אליו באופן מודע. היעדרו של דיון על הגבול הזה בעולם התוכן שילדים לוקחים בו חלק משמעו צמצום האפשרות של ילדים, משני צדדיו, להביע דעה על נחיצותו, לקחת חלק בהגדרתו או להשפיע עליו. אך לא רק גבולות כאלה, שהם במידה רבה גבולות חברתיים שגם מבוגרים חיים לאורם, אינם עולים לדיון בספרות הילדים. גם רבות מהתבניות ההתנהגותיות, המגדריות והרגשיות שהחברה מכתיבה לילדים והם מעצבים את זהותם לאורן, אינן נוכחות בדרך כלל בספרות המיועדת לילדים באופן שמאפשר דיון עליהן.

גירוש מבקשי מקלט לדרום סודאן, 2012 (Activestills)

גירוש מבקשי מקלט לדרום סודאן, 2012 (Activestills)

יש לזכור שהמבוגרים (כלומר, אנחנו), קובעים למעשה לאיזה ילדים בפועל הזכות לקרוא ספרים ולאיזה לא, אך בנוסף לכך, גם לאילו ילדים הזכות להישמע דרך ספרות ילדים. אנחנו שמחליטים אילו סוגים של ילדות ספרות הילדים מוכנה לקבל כלגיטימיים ולשקף, ואילו סוגים אחרים של ילדות נדחקים החוצה, יחד עם הילדים שחיים אותן. אנחנו קובעים לאילו חוויות של ילדות יש מקום במרחב של ספרות הילדים ולאילו לא, לאיזה סוג של רגשות יש מקום, ואילו נותרים בחוץ. מאחר והמרחב של ספרות הילדים, כפי שהראיתי, מאפשר שיח ודיאלוג, כל אותם תכנים, נורמות וערכים אשר נותרים מחוץ לו, נותרים גם מחוץ לאפשרות של ילדים לחוות עליהם דעה.

על המבוגרים מוטלת האחריות לאפשר חשיבה מעבר לגבולות הזהירים שמוצבים לילדים מצד החברה – גבולות שמבקשים להגדיר בחדות ובבירור כל הזמן מיהו אויב ומי חבר, מה מסוכן, מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא, מה מותר ומה אסור. עליהם מוטלת האחריות לתת קול להביא לידי ביטוי גם את מה שחורג מההבניות החברתיות-תרבותיות המוכרות, על מנת לאפשר עליו דיון. קשה לחשוב על משהו שהוא יותר "כאן ועכשיו" מההבניות הכל כך חד משמעיות האלה, שהן חלק משמעותי ביותר מהילדות של כל הילדים שחיים כאן עכשיו, ומשום מה העיסוק בהן נתפס כלא-לגיטימי במרחב של ספרות הילדים.

הפגנה באל-מעסרה (Activestills)

הפגנה באל-מעסרה (Activestills)

אם ספרות הילדים רק שבה ומשכפלת את הגבולות שמוצבים לילדים בכל מקרה על ידי החברה, ונמנעת מלגעת בהם, היא איננה מתייחסת בכבוד הראוי לילדים הקוראים כמי שזכאים לחשוב ולחקור בעצמם, משום שהיא חוסמת את האפשרות שלהם לעשות זאת. אם בין המבוגרים לילדים בעולם ספרות הילדים יש אמנת חובות וזכויות בלי כתובה, זו תהיה הפרה שלה.

מתן מקום לערעור ופתיחת אפשרות לדיון, מצד מבוגרים, אינה דבר מובן מעליו, וכרוכה למעשה בויתור על כוח – ויתור על הכוח שיש להם כלפי ילדים מלכתחילה. עם זאת, חשוב להדגיש כי קיים הבדל בין ערעור על גבולות ודיון בהם, לבין פריצתם כליל. חתרנות המזמנת דיון באופן בו החברה מעצבת את מקומם של ילדים בתוכה ואת האופן בו היא מחייבת אותם לפעול ולציית לנורמות וערכים שהיא קובעת עבורם, אין משמעותה בהכרח ביטול של כל הגבולות האלה, אלא מתן אפשרות לילדים לקחת חלק בעיצוב שלהם גם בהתאם לתפיסה שלהם, ולממש את זכותם לנקוט עמדה ביחס אליהם.

דוגמה להתייחסות שהיא אמיצה בהקשר הזה, וחריגה היא הספר של תמר ורטה-זהבי "לפחד יש ריח", שיצא לאור בשנה שעברה. הספר מתאר את התמודדותה של משפחה דתית עם ההתנתקות מגוש קטיף, דרך העיניים של נריה, ילד בן עשר. החשיבות של הספר היא בכך שהוא מביא לידי ביטוי קולות שמודרים אל שולי החברה בדרך כלל, ומפגיש אותם אחד עם השני ועם הקוראים. ממפוני גוש קטיף, מתנדבי ארגון רופאים לזכויות אדם, ועד פלסטינאים בדרום הר חברון – עלילת הספר מבקשת כל הזמן לפרק את ההבניות שהחברה מבקשת מאיתנו לתפוס כמובנות מעליהן ביחס לאוכלוסיות אלה. בספר אין אויבים או אוהבים, טובים או רעים, אלא פרימה מתמדת של הרעיונות הללו על ידי המגוון והמרחב הפתוח.

ניתן לטעון שהספר הזה הוא דידקטי – אך זו תהיה הגדרה מטעה, ולא מדויקת, משום שורטה-זהבי לא עושה שימוש בכוח שיש לה כמחברת הספר על מנת להטמיע בקוראיה דעות כאלה או אחרות. היא דווקא מבקשת לוותר על הכוח הזה, ובתמורה להציע לקורא או הקוראת נקודות מבט שהיו נסתרו מעיניהם לפני כן. להסב את תשומת הלב שלהם למנגנונים החברתיים אשר בתוכם ולאור המגבלות שלהם הם פועלים, וליידע אותם בדבר הזכות שלהם לפעול ולנקוט עמדה ביחס למציאות הזו. זו הצעה לפקוח עיניים, לחשוב לבד, להתבונן במה שנמצא מעבר לגבולות המוכרים, להקשיב לאחר, ללמוד, לשאול שאלות ולבחון גבולות ונורמות שבדרך כלל ילדים מתבקשים לעקוב אחריהן בצייתנות. כמה משפטים משיחה בין תרצה לנעמי, שתי מתבגרות בסיפור, מדגימה את הרעיון הזה באופן חד (עמ׳ 115):

״׳תרצה, מאז שנולדת, המבוגרים דחפו לך לראש את הדעות שלהם על העולם. כל מה שאת אומרת, אלו לא באמת המחשבות שלך, אלא של המבוגרים שמחליטים בשבילך מה תחשבי ומה תעשי. אם תחשבי על זה, תראי שאני צודקת.׳

האודם בפני של תרצה דהה, וגם הוריד שלה כבר לא בלט. היא הסתכלה על נעמי כאילו זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותה, ונעמי המשיכה: ׳אם היית נולדת במשפחה אחרת, היית חושבת מחשבות אחרות והיו לך דעות אחרות, והיית עושה מעשים אחרים. תחשבי, אם היית תינוקת מאומצת בעזה, הדעות שלך על העולם לא היו שונות? לא היית שונאת את היהודים במקום לשנוא את הערבים?׳

לתרצה לא היה מה לענות. היא יצאה מן הבית וטרקה את הדלת בלי להגיד שלום. נעמי הלכה אל המקום שלה על הספה ושקעה בתהילים.״

החשיבות בטיעון שנשמע מפיה של נעמי, מצויה בכך שהוא מבקש לחשוף בפני הקוראת או הקוראת את העובדה שמבוגרים מכתיבים, בכוונה או שלא בכוונה, מסגרות חשיבה שהן לא בהכרח מוצדקות או נחוצות, לילדים. בנוסף, האמירה של נעמי מהווה הצהרה מצד המחברת דווקא על היעדר הסמכות שלה לקבוע את הגבולות עבור קוראיה. במילים אחרות, זו לא קביעה מוחלטת אלא אמירה שמחייבת המשך חשיבה מצד הקורא, ומבהירה שלו הסמכות (לפחות במרחב הזה, אבל לא רק), לחשוב ולהביע דעה בעצמו.

* * *

 לבסוף, חשוב לשים לב שכאשר ספרות הילדים איננה חוששת לגעת במגוון הרחב של חוויות הילדות השונות שקיימות במציאות ולהאיר את הלחצים המופעלים על ילדים מצד החברה, הגבולות הברורים שהיא מציבה להם והמגבלות שהיא מטילה עליהם, מתאפשר לנו לזכות פעמים רבות גם ברווח משני, אך חשוב לא פחות, והוא קידום זכויותיהם של ילדים באמצעות הנכחת הפרתן.

מפתיע לגלות כמה ילדים ספרותיים מפורסמים מככבים בספרות המשפטית הנוגעת לזכויות הילד. קשה, לדוגמה, לחשוב על זכויות הילד באנגליה של המאה ה-19, מבלי להזכיר את הדמויות של צ'רלס דיקנס באותה הנשימה. דיקנס פעל למען הבטחת זכויות להגנה לילדים עשרות שנים לפני שזכויות אלה הפכו למובנות מעליהן בחברה בה הוא חי. גם יאנוש קורצ'ק מככב בספרות המשפטית הנוגעת לזכויות ילדים, שכן שיקף בספריו ובפועלו זכויות ילדים שהוכרו על ידי מדינות העולם באופן רשמי עשרות שנים מאוחר יותר, בין השאר בהשפעתו. כזכור, הייתה זו פולין שהציעה לראשונה לנסח אמנה בינלאומית בדבר זכויות הילד.

"אוליבר טוויסט", איור של ג׳ורג׳ קרוקשנק, 1838

"אוליבר טוויסט", איור של ג׳ורג׳ קרוקשנק, 1838

יותם גדרון – סטודנט למשפטים ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.

  1. David Oswell, The Agency Of Children: From Family to Global Human Rights, p. 243-247 (Cambridge University Press, 2013). []
  2. בפסק הדין Board of Education, Island Trees Union Free School District v. Pico, 1982, קבע בית המשפט העליון בארה"ב (על חודו של קול) שאין לבית הספר סמכות להסיר ממדפי הספריה ספרים אך ורק בשל העובדה שהם מציגים עמדות או רעיונות שגורמים בבית הספר אינם מסכימים איתן, שכן הדבר מהווה הפרה של ההגנות על חופש הביטוי המנויות בתיקון הראשון לחוקת ארה"ב. מאז, מקרים דומים הגיעו שוב ושוב לבתי המשפט. לדוגמה, בפסק הדין Counts v. Cedarville School District, 2003, פסל בית המשפט נוהל לפיו ילדים שרצו להוציא מספריית בית הספר ספרים בסדרת הארי פוטר, היו צריכים להציג אישור חתום מההורים. []
  3. אורלי לובין, בדיונה על קריאה נשית וקריאה פמיניסטית, מבחינה בין קריאה חתרנית של טקסט הגמוני (קריאה שהיא מאבק להצבת הסובייקט הנשי במרכז תוך חשיפת המנגנונים שהופכים את האישה בטקסט ובחברה לאובייקט ומציבים אותה בשוליים) לבין קריאה של טקסט שהחתרנות כבר מצויה בו, ולכן הוא אינו דורש קריאה חתרנית אלא קריאה שחושפת את הקיים ומאפשרת הזדהות עם עמדה חתרנית שכבר מצויה בו. הטקסט החתרני חושף את השיח של הממסד וגם מציב את הכלים לביקורת השיח הזה ולהישרדות בתוכו. בהקשר של ספרות ילדים, מצאתי לנכון להתמקד בטקסט מהסוג השני, כלומר טקסט שמציע עמדה חתרנית, מתוך הנחה שבשל יחסי הכוחות בין ילדים למבוגרים במרחב של ספרות הילדים, וכן בהיעדר "תנועת שחרור" של ילדים המקבילה לתנועה הפמיניסטית, או מחקר אקדמי של ילדים על הספרות המיועדת להם, קריאה חתרנית של טקסט הגמוני מצד ילדים היא כנראה לא אפשרות ריאלית במרבית המקרים. עם זאת, מעניין לבחון את האופן שבו ההתפתחות של קהילות קוראים צעירים שמקיימות דיון על ספרי ילדים (בעיקר ברשתות חברתיות, בלוגים ופורומים, בעשורים האחרונים), מאפשרות למעשה גם לילדים ונוער קריאה חתרנית של טקסטים הגמוניים, כאלה שמעמידים את הילד כאובייקט בידי המבוגרים. ראה: אורלי לובין ״אישה קוראת אישה״ תיאוריה וביקורת 3 (חורף 1993), עמ׳ 65. תודה רבה למאיה מיכאלי על ההפניה. []
כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. רימה הגיב:

    מעניין ומעורר מחשבה.

  2. דפנה חיימוביץ' הגיב:

    נכון וחשוב לדעתי, שהועלו בכתב דבריו מעוררי המחשבה של יותם גדרון. כך ניתנת האפשרות לקרוא בעיון. להשתהות, להרהר, לחזור ולקרוא שוב…גם התמונות מעצימות את הכתוב.
    רוצה לחזק את דעתו על כותבי ספרות לילדים, שלא רק שהם משמרים בתוכם את הילדות אלא הם גם בעלי יכולת להזדהות עם הילדים כמיעוט (לפעמים מדוכא, לפעמים אינו שווה-זכויות, לעיתים בודד…)

  3. […] הארנבונים הזכים. אבל אחרי שקראתי את המאמר המעולה של יותם גדרון ב"הפנקס" (כתב עת לספרות ילדים), אני מזמינה אתכם […]

כתיבת תגובה