16 ספרות

הפיוטיות שבאכזריות / ליבי דאון

כמה מחשבות בעקבות מפגש עם יצירתו של רואלד דאל

מרץ 14, 2010  

הקטנה שלי שמחה כשגרומה ועצילה נמחצו למוות. הקטנה הוורודה, העדינה – הבלרינה השברירית שלי קפצה ורקדה במיטה, כאשר רואלד דאל סיפר לנו ש"האפרסק התגלגל הלאה. ומאחוריו שכבו הדודה עצילה והדודה גרומה על העשב – מגוהצות עד דק."

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

16 תגובות:

  1. לירון הגיב:

    אהבתי מאוד, האתר מגניב מאוד! מקווה שיתחדשו דברים בהקדם.

  2. אתי מילר הגיב:

    האתר מקסים ! ברכות ליותם היקר ולתמר הוכשטטר. כנראה שגם הספר מקסים. אחפש אותו עבור הנכדים וכמובן גם עבור עצמי.
    בכלל, האכזריות בספרות, בתיאטרון, ובקולנוע כארוע "לא אמיתי" הוא די מרתק בגלל הרצון שלנו ושל ילדים לחוות אותו. אלא שהיום כבר די קשה (לפחות לי) לחוות אותו כמו פעם, אולי בגלל ריבוי המקרים במציאות. וכמובן, שנותרת השאלה לגבי מידת ההשפעה של האכזריות המתוּוכת על האכזריות בפועל, אם בכלל.

  3. טלי הגיב:

    אני אוהבת מה שכתבת, ליבי.

    אני עדיין לא אמא, אבל גם אני מתלבטת בשאלות כאלה מול ילדים.

    רואלד דאל באמת לא מסתיר ולא מכסה, אבל הוא עושה משהו אחר – לוקח את הכל למחוזות הגרוטסקה, האבסורד וההומור, כנראה שככה יותר קל להתמודד עם אלימות, רוע ואכזריות…

  4. אני לא בטוחה עד כמה הספרים מכינים את הילדים (או את האנשים) למציאות, וגם לא הייתי רוצה שיעשו זאת. סיפורים לא צריכים להיות חינוכיים. הם צריכים להיות מרתקים, מצחיקים, אבסורדיים, פיוטיים, עמוקים, מורכבים, מבכים. לפתוח דלתות נסתרות, לגלות מרחבים. כשבני הגדול היה קטן הוא היה אומר: יש סיפור נורא יפה במקראה שלנו, אבל את לא תאהבי אותו, הוא חינוכי מדי בשבילך. זה נורא שמנסים לחנך דרך אמנות. זה שטוח ונטול מסתורין ותפל וקונפורמיסטי ומתנשא על הילדים. לרואלד דאל היה מזל (לפחות כסופר) שהוא היה מופרע אמיתי, לא צחוק. זה נוגדן די חזק נגד צו החינוך. התחלת כאן שיחה חשובה וסגרת אותה מהר מדי.

  5. אלה הגיב:

    מעניין, מדויק ומרגש.
    תודה!

  6. יותם הוכשטטר הגיב:

    קראתי לאחרונה לילדים בגן ספר על עכבר שחיכה בסבלנות לתפוח אדום שיפול מהעץ. מצטרפות אליו כמה חיות אחרות, מחכות, ומאבדות את הסבלנות, כל אחת בדרכה. הוא כמובן זוכה בתפוח. זה ממש לא עשה את זה לא לי ולא לילדים. מה זה לעומת הפסיונים שדני אלוף העולם (רואלד דאל במיטבו) מסמם עם אבא שלו בהתגנבותם ליער בעזרת צימוקים ממולאים באבקת כדורי שינה – זה היה אחד הרגעים המרגשים וממלאי ההשראה בחיי.
    ולמרית – בתור איש חינוך לא מסכים להצהרה שלך לגבי מה לא חינוכי (גם אם לא באמת התכוונת לזה). לתת השראה למשל זה חינוכי ביותר. החוויה העמוקה שעברתי, המורכבות המוסרית במעשה שהם ביצעו, היו כמו תבלין ממלא חיות בשבילי, אני ממש זוכר את התחושה של תסיסה צבעונית של אפשרויות שלא הכרתי לפני כן. זה היה שווה את זה אז, וזה נתן לי השראה לחיים שאני בטוח שהושפעו מהחוויה הזאת. גם אם לרגעים שלא כל אחד יאמר שהיו מדרך הישר…

  7. ערן נדן הגיב:

    ליבי יקרה, כתבת יפה מאוד, יצא מהלב ונכנס אל הלב. אני חושב שיש כאן מימד אחר, מעבר לדיכוטומיה של לגונן על הילד דרך ספרות "ורדרדה" ומכובסת לעומת ספרי הילדים העתיקים (הרבה לפני רואלד דאל) עם הרוע והאלימות במופע מלא. בעיני, תפקידה של האמנות, אם בכלל יש לה "תפקיד", הוא לא להראות דרך או לכוון אלא ליצור אצל הקורא/מתבונן/מאזין חוויה רגשית שמעוררת השראה, מעוררת חשיבה ואולי לפעמים גם מניעה לפעולה כתוצאה מכך. במקרה של ספרות ילדים, צרכן האמנות הוא אדם צעיר בעל עולם נפשי בהתהוות ובהבשלה, ויצירת האמנות אליה הוא נחשף יכולה לפתח את נפשו ולפתוח אותה לרפרטואר עשיר ומורכב של רגשות, מכל קצוות הקשת הרחבה של העולם הרגשי האנושי. וזה כולל גם צער, כאב, פחד, אכזבה, מתח, חרדה, קנאה, שנאה ועוד – שרק לאורם ניתן לחוות במלוא העוצמה את הצד האחר של הספקטרום (שמחה, למשל, שהיא לפעמים סוג של הקלה אחרי המתח, העצב וכו'). אני מסכים עם יותם לגבי "דני אלוף העולם" – הקראתי אותו לבתי כשהיתה בת שבע, וגם עבור שנינו הרגע בו דני ואביו ביצעו את תכניתם ה"אסורה" – היה רגע של אושר עילאי, שכנראה לא היינו חווים אם כל מה שקדם לכך היה סטרילי.
    ספרות ילדים בוודאי לא חייבת להיות גרוטסקית כמו במקרה של דאל (עיין ערך מנהלת ביה"ס ב"מתילדה" שזורקת ילדים מהחלון…) אבל זה באמת נפלא לגלות את הקסם שב-Acting-Out הזה.
    אגב, אני חווה אותה תופעה במוזיקה, שמאוד קרובה לליבי. גם שם, כשזה טוב, האמנות פותחת מגוון רגשות עמוקים ומורכבים, לעומת מוזיקה "נעימה" אך שטוחה שאינה משאירה שום סימן בנפש אחרי שהיא נגמרת. ילדים שמאזינים ליוני רכטר, מתי כספי וכו' – מרוויחים מינעד רגשי (ולא רק מוזיקלי) עשיר ומלא – אבל זה כבר נושא למאמר אחר…

  8. ליבי הגיב:

    ראשית אני רוצה להודות לכל הקוראים, המגיבים ולתמר וליותם שיזמו והקימו את הבמה הזאת. שנית, העירה לי חברה וכותבת שבעוונותי השמטתי את שמו של הספר, אבוי לבושה – ובכן מדובר ב"ג'יימס והאפרסק הענקי" ועכשיו בחיל וברעדה אענה:) כאשר התייחסתי להבטים החינוכיים של ספרות הילדים לא התייחסתי לספרים חינוכיים בהגדרה – כלומר לא התכוונתי ל – יוסי למה לא צחצחת, יוסי הכיצד שכחת? (אף על פי שגם לכאלה, לדעתי, יש מקום. גם אני נעזרתי בכל מיני סיפורים על קסם הסיר ויופיו של הקקי:). התכוונתי, בדומה למה שערן ויותם כתבו לכך שספרות הילדים מזמנת ומתווכת דיון, חושפת ומהווה השראה. כך איה של פו הדב היה בסיס לדיון על אופטימיות, כך ג'וקסר (בסיפורי המומינים ושוב תודה לאלה שהשאילה לי בטובה את " ספר הזכרונות של מומינאבא" עבור הקטנה שלי) היה השראה לשיחה על קסמו של הרגע, וכך דאל תיווך, אפשר וזימן דיון ברשע.

  9. אופיר בראון הגיב:

    ליבי, מאמר נפלא ומדוייק.אני חושב שזה מתחיל כאשר הילדים פוקדים את הגן.הם נחשפים לסיפורי זוועות השזורים בלוח השנה העברי: סיפור המן הרשע בפורים, סיפור משה בתיבה ,ועשר המכות בפסח וכו'.כשהוצאנו אותם מהבית לגן, פרמנו את הצמר גפן, ואחר כך כבר קשה מאוד ללפף אותו בחזרה.אבל לפחות בשלב זה של החיים, כמו שכתבת בסוף המאמר, הטוב מנצח. בני הגדול וביתך בערך באותו גיל, מתי נספר להם שהטוב לא תמיד מנצח?

  10. מיכל ש. הגיב:

    ותקראו גם את ' מתילדה ' שלו!!!
    אכזריות, גרוטסקה, הומור וביקורת חברתית נוקבת
    בצד ליריות ואהבה וילדה מקסימה ברמות,
    ואיורים נפלאים גם…

  11. ליבי – קודם כל אני בעד שיהיו ספרים מכל הסוגים, כדי שכל אחד יוכל לבחור ולהבין מה מתאים לו.
    ספרֵי יוסי למה לא צחצחת הם ז'אנר בפני עצמו. אני, או יותר נכון הילדה שבתוכי, לא סובלת אותם, כי הם מנסים להגיד לה איך להתנהג והם מעמידים פנים שזה רק משחק או סיפור.
    עם הספרים החינוכיים האחרים, התקינים פוליטית/בון טונים יש לי אותה בעיה שיש לי עם ספרי מבוגרים כאלה. הם יכולים להיות מהנים, אבל בגדול – מיטב הספרות למבוגרים הוא חתרני ברמה זו או אחרת, וכשמנטרלים את זה ומנסים למצוא חן בעיני הצרכן או ההורים שלו, בדרך כלל לא מגיעים רחוק.

    זה נושא חשוב ונהדר שאת מעלה אותו, ואם אני נשמעת חריפה זה רק בגלל שהדברים מבעבעים אצלי מזמן.

    יותם – השראה זה נפלא, לגמרי, אבל אני חוששת שחינוכיות זה על ערכים.

  12. ועוד משהו, המאמר שלי כאן על מוכרת הגפרורים הקטנה, הוא חלק מסדרה שפרסמתי באתר שלי על גיבורות ילדות, עדות בגוף ראשון על הפעולה העמוקה והמבורכת של טקסטים לא מצונזרים בנפש של ילדה.
    http://www.notes.co.il/marit/archive.asp?cat=3203

  13. טלי הגיב:

    יותם – תודה שעזרת לי לנסח את מה שאני מרגישה!

    מרית – חינוכיות זה על ערכים, נכון, אבל בעיני גם חופש זה ערך, וגם פלוריזם, ויצירתיות, וחשיבה מחוץ לקופסא, ועוצמה פנימית, וצדק (גם מהסוג של הפסיונים הגנובים ב"דני אלוף העולם" – הספר והסרט המצויינים), חינוך זה הרבה הרבה יותר מדידקטיות.

  14. מיכל הגיב:

    נפלא, תודה

  15. […] ‫כן, רשימה של יהודה אטלס, רשימה על רואלד דאל של ליבי דאון, ראיון עם נורית […]

  16. […] לא אמרו על רואלד דאל? שהוא שונא אדם, שונא נשים, מרושע, אנטישמי. הכל נכון, […]

כתיבת תגובה