5 ספרות

הפרוזה המכשפת של הנפש / יותם שווימר

על סיפורי האגדות של שלומית כהן-אסיף

אפריל 4, 2012  

יצירות רבות כל כך כתבה שלומית כהן-אסיף. לצד שיריה הפיוטיים, ניצבת בגאון הפרוזה שלה לילדים; פרוזה שאין לה אח ורע בספרות הילדים הישראלית. בין אם מדובר בסיפור מסע ("נער העפיפונים"), בסיפור מאויר ("אף פעם לא חיבקתי יונה") או בסיפור אגדה הנקרא כמשל ("שריקת הברגולים"), כהן-אסיף מיטיבה לכתוב בשילוב מרהיב של פיוטיות וליריות, נופך אגדתי ודרמה עדינה המזקקת לתוכה תחושות קשות ומורכבות.

עלילות סיפוריה מתרחשות במרחב פלאי, המשנה צורתו בכל סיפור. רבים מהסיפורים ממוקמים באקס-טריטוריה; בממלכות רחוקות ובכפרים נידחים. הדמויות בסיפורים אלו יהיו גמדים, נסיכות, מפלצות, מכשפות, מלכים ויצורים שונים מכל המינים והסוגים. לרוב, יוגדרו הסיפורים הללו כאגדות, על אף שהם קרובים בהרבה למעשיות. אך האסתטיקה של כהן-אסיף מעניקה תחושה כי מדובר בסיפור אגדה לירי, אפילו מעין פואמה אפית או שירה בפרוזה. חוסר היכולת לקבע את יצירתה בהגדרות הנוקשות של הספרות והפולקלור מדגיש במידה מסוימת את כוחה, ואת המורכבות – שלא פעם מסתתרת מאחורי גלימה של מבעים פשוטים.

כהן-אסיף פרסמה מספר קובצי אגדות, בהם "המלך ממדו" (זכה בפרס אקו"ם), "חצי גלימת מלכות", "ואם המלכה תגיד כן", "מלך הפעמונים", "ארמון הפרפרים", "ארמון אלף הדלתות". מבין כולם, "המלך ממדו" – אשר קדם לשאר – הוא ללא ספק הטוב ביותר, ובו מגיעה הסופרת לדרגת שלמות באמנות מסירת הסיפור ועיצובו באותו מרחב פלאי (דווקא בשל כך לא אדון בו ברשימה זו, שכן הוא דורש התייחסות נפרדת). זאת גם משום שהציגה באותו אוסף את הטכניקה בה היא מצטיינת – שילוב קטעים ליריים, שיריים במארג סיפורי פרוזאי. בדומה לספרי השירה שלה, כך גם בכתיבה הפרוזאית, כהן-אסיף אינה הולכת סחור-סחור; היא מדייקת בבחירת המילים, אינה מאריכה את הסיפור מעבר למה שביקשה למסור בו, ומבטאת בבהירות מסמאת את הרגשות, הסודות הכמוסים והיצרים של בני האדם, והילדים בפרט. אחד המאפיינים העיקריים של האלמנט האחרון הוא הישירות בה דוברות דמויותיה. כמספרת של האגדה (ונדבוק לעת עתה בניסוח זה), היא נוטה לפרקים לציין את שחשות הדמויות, אך הקסם האמתי הוא באמירות היפות, מכמירות הלב לעתים, התמימות והחכמות כל כך שהיא שמה בפיהן. אמירות מסוימות עלולות להיתפס לא אחת כמוסר השכל, אך משום שהן מופיעות לאורך הנרטיב כולו, וכיוון שהן מדויקות כל כך ונמסרות בעדינות וברגישות, יש בהן חן ועוצמה רגשית אדירה.

הנה מספר דוגמאות לאמירות יפות במיוחד: כשסבו ואמו של הגמד שומבי עוזרים לו לבנות שובך ליונה, הוא אומר: "כל קרש רוצה להיות משהו אחר". ובהמשך, הסב יאמר לגמד "כשפותחים שובך לא תמיד מוצאים יונה." ("אף פעם לא חיבקתי יונה"); כשהילדה לורי מבינה שלטינבו לא חוגגים יום הולדת, היא תוהה: "מה, לא נולדת?" ושואלת את אביה, "אם לא חוגגים לטינבו יום הולדת, איך הוא יגדל?" ("נער העפיפונים"); "הפחד והאומץ הם שני חברים" אומר הצרצר לנסיכה אהילי הכלואה במרתף המכשפה ("נסיכת עגילי העשב"); האם המלכה שלוחשת לנסיכה, "לואנה, כשמאבדים דבר בבית – מוצאים אותו, אך כשמאבדים בחוץ – לא תמיד מוצאים." ("ארמון אלף הדלתות"); ואמה של הנסיכה אינדיגה מספרת לה, לאחר התלאות שעברה, כי "החלומות שלנו אינם יודעים מאין הם באים ולאן הם הולכים, אבל הם יודעים הכול." ("ארמון הפרפרים"). ויש עוד דוגמאות אינספור.

אוספי האגדות שפרסמה כהן-אסיף רבים ומגוונים. הסיפורים מתרחשים בטריטוריות שונות, כאשר דמויות מוכרות חוזרות מעת לעת, אך הסדר אינו כרונולוגי. ככלל, ההיגיון הפנימי אינו חשוב כל כך לסופרת; במובן זה שארמון אלף הדלתות לדוגמא יכול להיות כל מקום אחר, ובאותה האסופה יופיעו סיפורים שונים שלהם קשר רופף עם אותה ממלכה. מה שיכול היה להיתפס כחוסר לכידות מתגלה דווקא כגיוון מבורך. לא הפרטני הוא שחשוב. כלומר, לא הגיאוגרפיה הספציפית, אפילו לא דמות הנסיכה או המפלצת המסוימת. הדמויות, כמו גם הסביבה והמקום – אלו מהווים אמצעי לכתוב על הנפש, ועליה בלבד. איננו מזדהים עם המלך מרתיל השלישי ומאבקו ביתושים ("ארמון אלף הדלתות") או עם לריסו הדייג שיוצא למסע ("חצי גלימת מלכות") משום שהם – כטיפוסים פרטיים – מהווים מודל להזדהות. גם איננו סולדים מהמכשפים הרעים או שרי החצר הנכלוליים כיוון שהם מעוררים בנו התנגדות ותו לא. הסיבה לכוחם של סיפורים אלו טמונה בכך שהעיצוב חורג מהדמות הספציפית, שכמעט תמיד אינה מתוארת בפרוטרוט ואיננו יודעים עליה דבר פרט למצבה בהווה. המלך הוא כל מלך, וכך גם הנסיכים, המכשפים, המוזיקאים והגמדים. הדבר החשוב הוא הגילום של הרגשות במעשיהן של הדמות, הבלטת הנפש, התחושות, התגובות האמוציונאליות. אמת, הדמויות מצויות לא פעם בסיטואציות דרמטיות מאוד ונאלצות לפעול ולהשתמש בתבונתן. אך זהו עניין של מה בכך, והוא תורם להתפתחות העלילה. גם במצבים אלו, תבליט כהן-אסיף את הפן הרגשי, את תעצומות הנפש, ואת האופן בו הן באות לידי ביטוי במצב קונקרטי.

הזכרנו קודם לכן את הישירות של הדמויות, ואכן, המבע החד-משמעי שמעוצב להפליא בניסוח פשוט אשר טומן בחובו אמת מזוקקת, תורם רבות לפרוזה של כהן-אסיף. יש בה משהו מכשף, שלוכד את הקוראים מהרגע הראשון בשל המוזיקליות, ההבנה לנפש האדם והילדים בפרט, ואפקט ההפתעה שפועל את פעולתו כבקסם, בכל פעם שאמירה כה מדויקת ויפה נמסרת מפי המספרת או הדמויות. כך למשל, בסיפור "מתנת הפיה הכתומה" (מתוך: "ארמון אלף הדלתות"), היועצים מהנהנים בראשם לדבריו המטורפים של המלך, ואינם יוצאים כנגדו. לאחר שהציגה את הסיטואציה האבסורדית, משלבת המספרת את דעתה, באמרה: "והרי יש להם ראש עם מצנפת רק כדי להנהן בו". זוהי אמירה קטנה, כמעט בלתי מורגשת בסיטואציה הרחבה המשונה, אך בכל-זאת, יש לה כוח ביקורתי ורגשי עצום. וככלל, כהן-אסיף, כמספרת, אינה חוששת לפלוש לעתים לתוך הסיפור ולתת את נקודת מבטה; להגיב בעוקצנות ("המחשבות הרעות שבראשה הפכו את תלתליה לקוצים דוקרים", מתוך "נסיכת עגילי העשב"), לקשר בדימוי יפה ("המכחולים של הצייר נעו בבטחה על הבד, כמו ציפור הנעה באוויר", מתוך: "ארמון הפרפרים"), להעניק זווית התבוננות נוספת ("והרי אנשים דורכים על האדמה ולעולם אינם יודעים מה יש מתחת לכפות רגליהם", מתוך: "ארמון אלף הדלתות"), להוסיף אבחנה פיוטית ("הפיג'מה זוכרת את החלומות שהוא שוכח", מתוך: "אף פעם לא חיבקתי יונה"). היא אינה עושה זאת בבוטות, אלא מצליחה לשזור גם את הפן הזה של כתיבתה מבלי שיפגע במהלך הסיפורי השלם.

איור של גיל-לי אלון קוריאל מתוך "אף פעם לא חיבקתי יונה"

אחת האגדות היפות (והנשכחות) של כהן-אסיף הוא הסיפור "נסיכת עגילי העשב", המגולל את קורותיה של הנסיכה אהילי האומללה שנחטפה על-ידי מכשפה. בסיפור זה בולטת התמקדותה של הסופרת בעולם החי ובטבע – אשר להם משקל רב במכלול יצירתה, בפרוזה ובשירה. עץ האלון, הציפורים, כוחו המרפא של הטבע – כל אלו תומכים בסיפור המרתק והמרגש, רב התהפוכות והמפחיד שכהן-אסיף כתבה בכישרון כה רב. הטבע טומן בחובו לא רק ריפוי, אלא הצלה של ממש, נחמה ופיתרון – "ביער עצמה עיניים והפליגה לעולמות קסומים" – והוא שעוזר לנסיכה לשמור על זהותה, אותה מבקשת המכשפה להעלים ולהשכיח ממנה, בעוד היא עצמה מחליפה זהויות ללא הרף. כמו ספרים מעולים אחרים, גם ספר זה לא זכה לחשיפה והערכה מספקת, ואבקש לנצל את ההזדמנות להפציר בהוצאה (עם עובד) להוציא את האגדה בלבוש חדש. כהן-אסיף מטפלת ברגישות מפתיעה בנושא המורכב של גיבוש זהות והניסיון לטשטש אותה, ועושה זאת במרקם עלילתי –אגדתי ששואב מן המסורת הספרותית, אך גם בורא דבר מה חדש, נוכח הקול הייחודי והברור שהסופרת מציגה בכתביה.

כאמור, תמות מורכבות וקשות מופיעות ביצירותיה של כהן-אסיף, הנדמות לרוב כעדינות ומתוקות (במידה רבה גם בשל האיורים המלווים אותן). אמת, היא מרבה לעסוק בטוב-לב, בחשיבותם של האהבה, הקבלה, החברות, החיבוק והנשיקה (למשל, "נשיקה בכיס" הידוע או באמצעות הביטוי "נשיקה מעופפת" שחוזר במספר סיפורים). אך לצד הצגת היופי והאופטימיות, כהן-אסיף גם עוסקת בסבל ובכאב, ביגון ומוות, בבדידות וניכור, באובדן זהות ובשררה. היא אינה חוששת להציג מצוקות נפשיות, הן של הדמויות "הטובות" והן של "הרעות". והיא גם אינה חוששת לגעת בנושאים חברתיים במעטה של אגדה רחוקה שלכאורה אין לה נגיעה לכאן ועכשיו.

דוגמא נהדרת לכך ניתן למצוא באחד הסיפורים המרגשים שכתבה כהן-אסיף, "שריקת הברגולים". אגדת הברגולים המוצגת בספר היא אגדה בתוך אגדה בדבר אנשים שקסם עתיק יומין העניק להם כוחות של עזרה והצלה. גיבור הסיפור הוא פילון בשם טיטילן אשר נלקח ממשפחתו ביער על-ידי ראש הציידים של המלך, והובל לארמון בעקבות מותה של המלכה כדי שיבדר את בנה, הנסיך העצוב. הצייד שלכד את הפיל הופך לשרפיל, אחראי על ביותו של הפיל בארמון, והוא גורם לאסונות בניסיונותיו לאלף את הפילון המסכן. יחסים אלו של כובש ונכבש מעוררים את כעסם של הנסיך והגנן טוב-הלב אשר מייצגים את הצד השפוי במערכה הלא-הגיונית הזאת וכפי שמיטיב לתאר זאת הנסיך: "…[אבא] לא מאמין באגדות… אבל הוא מאמין שאפשר לתפור לפיל נעליים." האבסורד הופך לכאב אשר מתוכו יוצאים הגנן והנסיך להרפתקה קצרה בה פוגשים ברגול. כאשר אותו ברגול בא לעזרתו של הפילון גם המלך מבין את טעויותיו הרבות ומכה על חטא. תחת מעטה אגדתי נחשפת האיוולת שבכיבוש.

הסיפור העדין, שלו מסרים הומאניים ברורים מאוד, נתמך בדמויות נוגעות ללב ובעיצוב מדויק ומינימליסטי של הסיטואציה הקשה. אם לבנו הולך בתחילה אחר יגונו של הנסיך היתום, עד מהרה בדידותו של הפיל הנכבש הופכת לעיקר, וכהן-אסיף מפליאה לחבר בין שני סוגי היתמות ויוצרת מערך רגשי סבוך שלו פן חברתי ברור, גם אם סמוי במידת מה.

ואולי זהו סוד קסמה של הפרוזה שכותבת כהן-אסיף, שסקירה מרפרפת זו ניסתה לעמוד על טיבה. פרוזה פשוטה רק למראית עין; לירית ואווירתית, המציפה את הרגש, ומזקקת אמתות אוניברסאליות בסיפור מעשי מהודק ואינטליגנטי. כהן-אסיף לוקחת קצת מכל ז'אנר, ושומרת על קול צלול וברור שהוא קולה של סופרת אמתית היודעת את מלאכתה. אינני יודע עד כמה מוכרות האגדות שלה, אך בין אם הן מאוגדות באסופה או מופיעות כסיפור מאויר בודד – אלו יצירות שכדאי להכיר, לא רק משום שהן מציגות כתיבה מעולה מהי, אלא בשל התרוממות הרוח שהן מביאות איתן, ויכולתה של הסופרת להציג את השיקוף המדהים של הנפש.

יותם שווימר– עורך עצמאי וכותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים.

כתיבת תגובה

5 תגובות:

  1. מאת שלומית כהן-אסיף:

    למשפחת "הפנקס", ליותם, לתמר, למאיירים,לגולשים,למגיבים
    תודה בגודל הר על החגיגה המקוונת ועל תשומת הלב.
    תודה שאתם שותפים ליצירה שלי, והרי אין שיר בלי קורא, בלי מאזין שיש לו שלוש אוזניים לפחות, ביניהן:אוזן אחת של הלב.
    בהזדמנות זו: תודה על העומק ועל הרצינות של העיתון זה ששמו "הפנקס"

  2. מאת גיל-לי אלון קוריאל:

    כמאיירת יש לי את הזכות הגדולה לקחת חלק קטן ביצירה של שלומית, השירים והסיפורים שלה הם חוויה ספרותית ואיורית, קסומה ומרגשת.
    הכתבה שלך יותם מצליחה להעביר במילים יפות וחמות, את האהבה והערכה, ליוצרת מיוחדת במינה, בנוף שלנו, תודה!

  3. מאת נרי אלומה:

    תודה ליותם על ההתבוננות הרגישה ביצירתה הפרוזאית העמוקה של יוצרת חד פעמית.
    התמזל מזלי לערוך חלק מספרות זו ואני מברכת על כך עם כל כתב יד שמגיע לידיי.
    מתוכנן ספר ובו מבחר של אגדות נפלאות, רובן מתוך ספרי האגדות של שלומית.
    כמה משמח שיצרת במה רצינית ומכובדת לעיסוק בספרות ילדים.
    זה נחוץ לכותבים, למאיירים ולצרכני תרבות הילדים כמו אוויר לנשימה.
    תודה!
    נרי, ספרית פועלים

  4. מאת דינה:

    תודה על הרשימה היפה ועל חשיפת ספרים פחות ידועים של היוצרת המיוחדת הזאת. אכן ספריה מעלים בי בכל פעם מחדש את התואר "קסום".

  5. […] מפאת המרחק בזמן והן מפאת קדושת הכתובים. אבל כאן בספר, כהן-אסיף זוכרת ומזכירה לנו שגם שלמה המלך החכם באדם היה פעם נסיך […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.