3 פרויקטים מיוחדים

הפשטות היא עולם ומלואו / רות שפירא

ראיון עם מתרגמת הספר "התעלולים של אמיל" מאת אסטריד לינדגרן, בהוצאת ידיעות אחרונות

אוקטובר 14, 2010  

לרוב, את עוסקת בתרגום למבוגרים. מדוע בחרת בכל-זאת לתרגם את ספרי "אמיל"?

לחץ כבד מצד ההוצאה. אני מאד אוהבת את הספרים, אבל תרגום לילדים זה תחום שאני לא מתמחה בו. אני נהנית מזה, ואני חושבת שהתרגום יצא טוב. העבודה מהנה, אם כי היו לי חששות, בעוד כשאני מתרגמת למבוגרים אין לי חששות. אני חושבת שתפסתי את האווירה, את המקצב ואת הבדלי הפרספקטיבה (יש מספרת הפונה לילדים – לינדגרן – שכאילו מסתכלת מבחוץ.)

לאור תרגומך גם לסדרת "אלפונס" (הוצאת עם עובד), במה שונה עבודת התרגום של ספר לילדים מתרגום ספרות למבוגרים?

העבודה שונה משום שעולם המושגים של ילדים, כמו קהל היעד של "אמיל", הוא מצומצם יותר. אין להם מושג שיש לקורא מבוגר לגבי דברים שבסיפור הם טריוויאליים לחלוטין, כמו חגים, מנהגים ומאכלים. ואז נשאלת השאלה, האם לשנות את זה או להשאיר עם הערה או הסבר, כי יש רצון להימנע מסרבול. למשל, חג המולד והמאכלים שבו ברורים לילד שוודי, אך גם לאנגלי וצרפתי זה מדבר, להבדיל מילד ישראלי. עניין נוסף, למשל, הוא כל הסיפור עם הבלילה של הפטל. במקור זה לא פטל אלא דם  – הם שוחטים חזיר ויש BLOOD PUDDING ועושים מאכל מדם. הייתי צריכה משהו שיהיה אדום. מכיוון שלא ניתן, מבחינה תרבותית, לא מגוננת, ליצור את הקשר בין דם ומאכל, בחרתי בפטל. אני זוכרת מילדותי שבאטליז היו כדים של דם. לפני שנה הייתי בכנס בנורווגיה למתרגמים ודיברנו על ספרות ילדים. העליתי את עניין הדם והסברתי שאצלנו זה לא יכול לעבור. מישהי שמתרגמת לצרפתית אמרה שבספרות הסקנדינבית יש לא פעם כומר שהוא אישה, מה שלא קיים אצל הקתולים. ובעוד למבוגרים לא צריך להסביר, הילדים עדיין לא מודעים לזרמים השונים. יש כל מיני דקויות שאני לא יודעת אם ילד ישראלי קולט, למשל עוני גדול במאה התשע-עשרה וההגירה של העניים לאמריקה. ילד שוודי יודע על זה ולומד את ההיסטוריה, אך ילד ישראלי לא יודע. אלו דברים שאני משאירה כך. לפיכך, לא כל הרבדים באים לידי אותו ביטוי, כך גם אלמנטים פולקלוריסטים כמו האמונות התפלות, המתאימות לכפריים מסוג מסוים.או עניין המעמדות והצביעות המתבטאים בדמותה של מרת פטראל המתנשאת. אך יחד עם זאת, היעדר של מטען היסטורי לא פוגם בקריאה.

עטיפת הספר (יח"צ)

מה היה הקו המנחה בתרגום "התעלולים של אמיל"? האם ביקשת להיצמד לאפיונים של הסיפור המקורי או שהותרת מרחב גדול לתרגום עצמו?

אני משתדלת שכל תרגום יהיה כמה שיותר קולח ויראה כאילו הוא נכתב בעברית. אני מנסה שלא להקשות על הקורא, אך לעיתים צריך לוותר על דברים. לדוגמא, לפעמים יש גיבוב של מילות יחס, אז צריך לבחור בשתי מילים ולא באחת. בנוסף, יש בספר פנייה לקוראים עצמם ובמקור זה מופיע ביחיד. בשוודית יש הבדל בין יחיד לרבים, ולינדגרן פונה ליחיד, לילד-קורא ספציפי. בעברית זה בלתי ניתן לתרגום כי יש עניין מגדרי. לכן בחרתי לפנות לקוראים ברבים. לטעמי, זה לא פוגע במקור, וגם לא באינטימיות. מכיוון שמדובר בסדרת ספרים, צריך להקפיד לשמור שהביטויים יהיו עקביים. למשל, שהפועל החקלאי יתורגם תמיד ככזה ולא כביטוי אחר.

האם היה לך צורך להיעזר בתרגומים ישנים?

לא, זה בכלל לא עולה על דעתי. בתרגומים הקודמים ל"אלפונס", קראו לו אלישע, כך שכל תרגום נכון לתקופתו ואני לא רואה סיבה להיעזר בתרגום ישן. הניסיון שלי בתרגום תורם לתחושת הביטחון ולכן אני מרגישה בנוח לוותר או להוסיף. למשל, אמא של אמיל כותבת בשגיאות כתיב אבל יש גבול עד כמה ניתן לשמור על כך. אז מבצעים וויתורים, שדווקא מתוכם נוצרים ההבדלים בין התרגומים השונים.

מהו היחס בין השפה השוודית בה כתבה לינדגרן לבין השפה העברית המודרנית וכיצד יוצרים את הזיקה ביניהן?

לפני שמדברים על תרגום לעברית, צריך להבין שהשוודית של לינדגרן אינה זהה לשוודית העכשווית. הספר מתרחש בכפר במאה התשע-עשרה, אין שם מכוניות אפילו, הכל עם סוסים וכרכרות. לינדגרן ביססה את אמיל על דמותו של אביה והשפה היא גם פרובינציאלית, שפה של אותו מחוז בדרום. היו ביטויים שלא היה לי מושג מהם, משום שהם לא בשימוש בשוודית כיום. בספר הראשון למשל, אמיל מניף את אחותו על ראש התורן והאורחת חושבת שהיא דגל דנמרק. לדגל הזה יש שם, אך אף אחד לא משתמש בו היום. לינדגרן כותבת בשנות השישים על מאה שנה קודם לכן, ולמרות שהספר אינו ארכאי, היא עושה שימוש נרחב בעגה ושיבושי לשון שאינם רווחים עוד. זהו דבר מאד קשה בתרגום בכלל מכיוון שיש מבטאים של מחוזות מסוימים ולא ניתן לתרגם מבטא, אז נאלצים לעשות פשרות. חשוב לדעת מה כן יש לתרגם לעברית עכשווית וקריאה ומתי יש לשמור על צבע ישן יותר. כמתרגמת אני עושה את ההעברה הזאת בצורה לא מודעת.

בסיפוריה של לינדגרן, במעין רובד נסתר יותר, ניתן לזהות ביקורת כלפי החברה השוודית השמרנית והדכאנית, במיוחד כלפי ילדים. כיצד נושא זה בא לידי ביטוי?

לינדגרן נאלצה למסור את בנה שילדה מחוץ לנישואין, והטענה הרווחת היא שכל החמלה שלה כלפי ילדים התחילה משם. אבל שוב, הסברה היא שדמותו של אמיל מבוססת דווקא על אביה. הביקורת שלה על החברה השוודית מופיעה מאד בקטן. למשל, מרת פטרל הנפוחה, החושבת את עצמה, המכבדת את משפחתו של אמיל בשאריות בזמן שהיא אוכלת את הקוויאר. או הגרגרנות שלה בספר הראשון כשהיא באה בשביל הנקניקים. בנוסף, ישנה הקמצנות של האבא – שלא רוצה שהאם תכתוב במחברת כי היא תגמור את העיפרון. לינדגרן מציגה אפיונים של דמויות שלא משתנות ובכך מתארת את הקיבעון של החברה השוודית. המשרתת לינה לדוגמא, כל הזמן רוצה להתחתן והיא מתאכזרת לאמיל. לא משנה מה מתרחש, האפיון שלה והתנהגותה נותרים זהים. יש ביקורת מעמדית לפי דעתי בספרים האלה, אך מאד במובלע. זאת תחושה הניכרת מהטקסט.

אנא פרטי על האווירה הכפרית שיוצרת לינדגרן בספר "התעלולים של אמיל" וכיצד מתרגמים את האווירה הייחודית כל כך?

התחושה היא של מיקרוקוסמוס. שבחווה שלהם הם מכילים את עצמם. יש עולם בחוץ, יש יציאות אל העולם, יש כנסיה ויריד אבל גם אם לא, החיים בחווה לגמרי עומדים בפני עצמם. זה לא שייך לתרגום ואני חושבת שהילד הכפרי חי בתחושה כזאת, משום שהוא לא חולם על טיול אחרי הצבא או על העיר הגדולה. אני הייתי כילדה בכפר ויש תחושה שזה כל העולם, עם הצמחים והטבע. זה חלק מהקסם של הכתיבה של לינדגרן.

האם את סבורה שליצירה כגון "התעלולים של אמיל" יש עדיין רלוונטיות לילדי ישראל של 2010?

קשה לי להגיד. מעצם הקריאה לא יקרה להם כלום. יהודה אטלס כתב במאמר בעיתון "הארץ" שאמיל הוא "ילד רע במובן הטוב של המילה" – והסביר עד כמה הוא יצירתי עם הפתרונות לכל תעלוליו והפסלונים. אולי זה ערך מוסף לילדי ישראל שיכולים לצאת נשכרים. אמיל לא עושה את התעלולים מזדון, אלא הרבה פעמים כדי לעזור לאנשים, אך הוא כל הזמן נענש. תעלולים זאת גם מילה סלחנית, יש בזה איזשהו חן, זה לא דברים רעים שהוא עושה. גם במקור זה כך – לעשות בעיות עם קריצה, אלו לא עבירות חמורות.

בנוגע לקריאה – אני די סקפטית. יש לי ילדה בת שלוש-עשרה שבאה מבית שקוראים בו והיא בקושי קוראת. זה נותן מסגרת התייחסות. אני חושבת שהאינטרנט והמחשב הוציאו את החשק לקרוא. אם זה הספר היה מגובה בסדרות טלויזיה, אולי המצב היה שונה.

מה דעתך על דמות אמו של אמיל?

היא מאד אימהית ומגוננת ומכילה אותו. היא ואלפרד, הפועל החקלאי. האבא לא נגדו, פשוט אין לו כוח. אבל מי שממש מחבלת ומנסה להסית נגדו זאת לינה, המשרתת, והאמא משתיקה אותה כל הזמן. יכול להיות שבזכות האם האוהבת והמגוננת הוא כל-כך יצירתי, כי היא לא חונקת, אבל היא שם בשבילו כל הזמן. גם היא אולי יצירתית, שכן האם כותבת את היומנים ומפיקה את המשתים. יש גם ערך מוסף להורים, אם הם יהיו מספיק ערים לראות עצמם שם.

לינדגרן ילדה את בנה בקופנהגן כדי שהאבא לא יוכל להגיע לילד, אבל הוא התכחש לה והיא עבדה בסטוקהולם כשהיתה בת תשע-עשרה ורק אחרי שהתחתנה, עם מי שהיה אביה של בתה, היא החזירה אליה את בנה. ניכר מאד כי יש לה חמלה לילדים; גם בספריה האחרים כדוגמת "בילבי" ו"האחים לב ארי". היא מבינה לנפשו של ילד, מאד לא דידקטית וזה מה שהופך אותה לקלאסיקה. זה כמו שמרי פופינס הבינה את הילדים.

האם נקשרת לדמותו של אמיל במהלך התרגום, האם היתה לו השפעה מיוחדת עלייך יותר מגיבורים אחרים?

אמיל לא חדש לי, אני קשורה קודם לתרגום. הספרים יצאו כשכבר הייתי בארץ, אבל במשך השנים גם קראתי וגם הקראתי אותם. אני זוכרת את סדרת הטלוויזיה על פי סיפורי אמיל ואת האבא צועק עליו : אמיללללל". זה שווה ערך ל"פתוחחח" של קרובים קרובים, חלק מההוויי השוודי. אני מאד אוהבת את אמיל, יותר מבילבי, כי הוא אמיתי לי, הוא בשר ודם –  לא מרים סוסים. האהבה שלי אליו גברה עם התרגום כי הוא תמיד הצחיק אותי, אבל מה שכבש אותי מחדש זאת היצירתיות שלו והחמלה שבו, כמו בפרק עם העניים בבית המחסה. אמיל הוא מישהו שאפשר ללמוד ממנו, וזה ערך מוסף לילד שיקרא בספרים, מעבר לקטעים המצחיקים, ניכרת גם העקשנות שלו, חוסר הוויתור. אני רואה בזה משהו חיובי, גם אם זה קשה לפעמים להורים…

"התעלולים של אמיל" מאת אסטריד לינדגרן, איורים: ביורן ברג. משוודית: רות שפירא, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010.

רות שפירא – כלת פרס שרת החינוך והתרבות למתרגם משפה ייחודית (2004), סיימה בהצטיינות תואר ראשון בספרות אנגלית ואמריקנית מאוניברסיטת תל-אביב, עבדה כעיתונאית בתחומי תרבות שונים בעיתונות היומית ובכתבי-עת ושימשה כנספחת תרבות של שגרירות ישראל בסטוקהולם, שבדיה. מתרגמת משוודית, נורווגית, דנית ואנגלית. מתרגומיה: גונילה ברגסטרום, שלושת ספרי "אלפונס אוברג", (עם עובד, לילדים), אסטריד לינדגרן, שלושת הספרים בסדרת "אמיל", (ידיעות ספרים, לילדים), הנינג מנקל, "רוצחים ללא פנים" (כנרת-זב"ם), לארס גוסטפסון, "ההצרחה השלישית של ברנארד פוי" (עם עובד), קלאס אוסטרגרן, "ג'נטלמנים" (מודן), טרילוגיית "מילניום" של סטיג לרסון (מודן), מרטה מורקן אנדרסן, "ים של זמן" (כנרת- זב"ם)

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. ראיון מקסים (לא קראתי את הספר) שמעלה אצלי מחדש את המתח הלא פתור בין טבעיות וזרות שלכל אחת מהן קסמה-שלה.

    ואם אפשר לבקש משאלה – אנא תרגמי את הטרילוגיה של סלמה לגרלף (למבוגרים) על הטבעת של משפחת לוונסקולד. (וכאן צריך לבוא אייקון של תחינה. יש כזה?)

  2. מאת נטע:

    רות, כל כך אהבנו את הספר, וכל כך צחקנו ממנו. תודה ! תודה!

  3. […] שבמרכזם דמויות ילדים עצמאיות ושובות לב, כמו מדיקן ואמיל, סיפורה של לוטה נעדר כמעט לחלוטין קונפליקטים עלילתיים […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.