2 במה ומסך

הצגות ספרותיות / טלי כוכבי

לקראת פסטיבל חיפה הבינלאומי ה-25 להצגות ילדים - רשימה ראשונה

מרץ 29, 2015  

באופן אישי, פסטיבל הצגות הילדים בחיפה הוא תמיד חגיגה גדולה בשבילי – גם חיפה, העיר הכי שפויה בישראל שבה גדלתי ובה בחרתי להמשיך ולחיות, גם תיאטרון, גם ילדים – שילוב של כל כך הרבה אהבות שלי הוא תמיד דבר טוב.

אי שם בשלהי שנות השמונים, כשהייתי בכיתה ו', השתתפתי בחוג דרמה ובמסגרת הנשכחת הזאת אפילו זכיתי להשתתף בעצמי באחד מהפסטיבלים הראשונים, כך שסמל הפסטיבל – הכלבלב הצהוב החביב שלשמחתי לא הוחלף  בשלל דמויות מתוחכמות ונוצצות- נוגע לליבי במיוחד.
במהלך השנים שחלפו מאז השתדלתי בכל חופשת פסח להזמין לפסטיבל אורחים עם ילדים שהגיעו להתארח אצלי בחיפה והשתמשתי בילדי האורחים כ"תירוץ" לגיטימי לצפייה בהצגות ילדים, ומאז שנעשיתי אמא בעצמי אחד מהתענוגות הגדולים ביותר שלי הוא לקחת את בני הקטן להצגות ילדים איכותיות, והפסטיבל בכללן.

בשל כל אלה, אני נרגשת במיוחד לסקר השנה את הפסטיבל עבור "הפנקס".
קשה לסקר פסטיבל שטרם התרחש מפני שפסטיבל הוא בראש ובראשונה האוירה, האנשים וה"מסביב", אבל כדי להרגיש את כל אלה צריך פשוט להגיע לחיפה בחוה"מ פסח הקרוב (5-7 באפריל).

מה שאני כן  יכולה לעשות, בינתיים, הוא לנסות ולשקף את התרשמותי ותחושותיי מהפרזנטציות הקצרות המוקדמות שנערכו עבור עיתונאים ובהמשך, ברשימה הבאה, אכתוב את התרשמותי מהחזרות הגנרליות בהן אצפה.

המנהל האמנותי של הפסטיבל השנה הוא איציק ויינגרטן – איש תיאטרון ותיק, מקצועי, אנושי ורב זכויות שמסתמן, לפחות בינתים, כבחירה ראויה ונבונה. מבין השורות של בדוברים השונים בארוע הפרזנטציות, וגם למקרא המבחר בתכנייה, התרשמתי שהפסטיבל השנה סבל מקיצוץ תקציבי והמצאי מעט מצומצם מהרגיל, אבל ניכר שנעשה נסיון כן  ומבורך שלא לפגוע באיכות.

כפי שקוראי "הפנקס" ישמחו לדעת, הפסטיבל הנוכחי הוא פסטיבל ספרותי במיוחד כשהצגת הדגל של הפסטיבל, שלוש מתוך 6 הצגות התחרות ו 9 הצגות נוספות נוצרו בהשראת ספרי ילדים ונוער.

ההשראה הספרותית היא אמנם בשורה משמחת עבור אוהבי ספרות ילדים, אך העיקר הוא, כמובן, במבחן התוצאה – ביצירת עיבוד המצליח לשמור על אופייין של היצירות הספרותיות מצד אחד ולהעניק להן חיים בימתיים והצדקה בימתית מצד שני.

שתיים משש הצגות התחרות הן עיבודים לספרי ילדים מוצלחים של אתגר קרת – "אבא בורח עם הקרקס" (הצגה שלא צפיתי בפרזנטציה שלה ונותר לי רק לחכות בסקרנות ולראות איך איוריה מלאי התנועה וההתרחשות של רותו מודן תורגמו לפעולה תיאטרונית) ו" גור חתול אדם ארוך שיער", שצפיתי בסצנת הפתיחה המרשימה שלו.

גור-חתול-אדם

בשמאל: מתוך ההצגה (צילום: כפיר בולוטין). בימין: איור של אביאל בסיל לספר "גור חתול אדם ארוך שיער"

בסצנה הזו, כמעט ללא מלים ותוך שימוש מושכל בתנועה ובמוסיקה, מוצג תיסכולו הנוגע ללב של ילד שהוריו, ובעיקר אביו, עסוקים וטרודים מכדי להענק לו את תשומת הלב לה הוא זקוק.

אין ספק לגבי איכות כתיבתו של קרת בשני הספרים הללו, ובכלל, ואני מתארת לעצמי ששתי ההצגות הוגשו לועדה האמנותית של הפסטיבל ללא כל קשר בין שתיהן. בכל זאת, אני מוצאת טעם לפגם בכך שמתוך מבחר מצומצם של שש הצגות תחרות, שתיים מבוססות על ספרים של אותו כותב, שתיהן אף עוסקות בנושא דומה – פנים שונות של התמודדות ילדים עם אב שנוכחותו בחייהם אינה מספקת.

עיבוד ספרותי מסקרן נוסף הוא ההצגה "ג'ירפה עפה", המבוסס על סדרת ספרי "שתי הג'ירפות" מאת נורית זרחי, בשילוב עם מבחר משירי הילדים שלה.

אני מודה שממבט ראשון, למקרא תקציר ההצגה, חששתי מתוצאות העיבוד הנוכחי, הן משום שמתוך מכלול היצירה העשיר, העמוק והמרהיב של זרחי לילדים, ספרי הג'ירפות נמנים על הפחות אהובים עליי אישית, והן משום שעל הנייר, החיבור בין סיפורי הג'ירפות לבין שיריה של זרחי, שנכתבו בתקופה אחרת לגמרי ועוסקים בנושאים אחרים לחלוטין, נראה לי מאולץ ובלתי טבעי.

במהלך הפרזנטציה השתנתה תחושתי מן הקצה אל הקצה, וכרגע, בטרם צפיתי בהצגות המלאות, "ג'ירפה עפה" היא ההצגה המבטיחה ביותר, מבחינתי.

לביא זיטנר, הזכור לי כילד שחקן, אחראי על הכתיבה, הבימוי והתנועה בהצגה. על פי הסצנה בה צפיתי, ניכר כי זיטנר השכיל לרקום שילוב טבעי, חי ומלא הומור בין חומרים שלא שיערתי שיכולים להתחבר זה לזה.

צילום: כפיר בולוטין מתוך: ג'ירפה עפה

צילום: כפיר בולוטין מתוך: ג'ירפה עפה

ההצגה "הסיפור של יאללה ורגע", הצגה שאינה מבססת על מקור ספרותי, עוסקת בנושא פשטני ובנאלי – תאום ותאומה המאופיינים בצורה סטריאוטיפית, כשאחד מהם קופצני, תזזיתי ומהיר, והשני שקול, מחושב ורגווע.

הסצנה בה צפיתי מבטיחה מבחינת השימוש המעניין בכלים תיאטרוניים כתנועה, מסכות, מוסיקה והחלפת דמויות, אך לצד הדרמה התיאטרלית הגבוהה, רמת הכתיבה והסיפור במקרה זה מעוררת בי חשש.

שתי הצגות התחרות הנותרות עוסקות שתיהן בעולמם של קשישים, וגם במקרה זה, למרות השוני בין ההצגות, אני תוהה לגבי בחירת הועדה שוב בשתי יצירות העוסקות בנושא דומה, בפרט כשמדובר בשתי הצגות ילדים נטולות דמויות ילדיות כלשהן.

בהצגה "סיפורי סבתא וסבא גם" השחקנים, רוי קלדרון ואתי וקנין, אמנם מרשימים ביכולתם להפוך, במחי חבישת מסכות ושימוש בגוף, משחקנים צעירים לקשישים כבדי תנועה, אך הסצנה בה צפיתי לא הותירה בי חותם משמעותי.

ההצגה "התיאטרון של אמיליה", לעומת זאת, תיאטרון בובות וחפצים שיצרה ומבצעת אורית ליבוביץ-נוביץ, או, לפחות, הסצנה בה צפיתי, ריגשה אותי, סיקרנה אותי ומשכה את ליבי במיוחד.

Emilias_Theater_photo_by_Kfir_Bolotin_1

צילום: כפיר בולוטין

 

בדידותה של הקשישה האוכלת ארוחת בוקר כשרק הרדיו מארח לה לחברה היא, אמנם, לא נושא שיגרתי עבור הצגת ילדים, אך במקרה זה הקסם התיאטרוני, הדיוק והאיכות מפצים על כך.

באופן אישי, למרות שנאלצתי לצאת מהאולם לפני סוף הפרזנטציה ולמהר למקום אחר, נאבקתי בשעון על כל שניה נוספת של צפיה בקסם המתרחש על הבמה.

לצד הצגות התחרות, הפסטיבל מציע השנה גם הצגת דגל המבוססת על קלאסיקה ספרותית – "חמור שכולו תכלת" של נחום גוטמן.

הבחירה בקלאסיקה הזאת, הלא מספיק מוכרת, היא בחירה נכונה וראויה, והביצוע של "החיפאית", קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה, נראה מעניין ומבטיח.

סצנת הפתיחה עשירה, מסקרנת ושופעת קסם בימתי, הודות לשילוב בין העיבוד והבימוי של שי פיטובסקי למוסיקה החיה על הבמה ולשימוש המושכל בבובות חמור מרהיבות עין ונוגעות ללב בעיצוב אמירה פנקס וגילי אולמר-קוזין.

לצד הצגות התחרות, הפסטיבל מציע השנה מבחר של הצגות שזכו בפרסים בעבר. ביניהן אני ממליצה בלב שלם על "יואל אמר", ההצגה המוסיקאלית רבת הדימיון וההומור שיצרה רונית קנו., ועל הצגת הפעוטות המצויינת "פרפרים בבטן" של תיאטרון המדיטק, בה צפיתי בהנאה בשנה שעברה עם בני הקט, שזוכר אותה עד היום.

אמנם בהצגת הפעוטות "צוציקים" לא צפיתי, אך ההצגה "תיאטרון פיצפון" של אותם יוצרים היתה גם היא מוצלחת מאוד, לטעמנו.

באופן כללי, יש לברך על המגמה הנפוצה בשנים האחרונות, ומאומצת על ידי פסטיבל חיפה, ליצור אירועים תיאטרליים המיועדים לתינוקות ולפעוטות.

הצגות אלה  משלבות מופע חי, אנימציה, תיאטרון צלליות ושלל אלמנטים מגוונים שבכוחם להמחיש את כוחו ויופיו של הקסם התיאטרוני גם לצופים שטרם נגמלו מחיתולים.

בקצה השני של סקאלת הגילאים מרגש לגלות בפסטיבל הנוכחי את הצגת הנוער הותיקה והמפעימה "הקיץ של אביה" של גילה אלמגור, שאני עדיין זוכרת את דמעות ההתרגשות שהעלתה בעיניי כשצפיתי בה בהיותי בת 11 או 12 במסגרת פסטיבל חיפה להצגות ילדים.

לצד כל אלה, אני מחכה בקוצר רוח לפסטיבל עצמו, כיוון שעד עכשיו צפיתי רק במתאבנים.

טלי כוכבי – אוהבת ילדים, אוהבת תרבות וספרות, אוהבת תרבות וספרות ילדים. בעלת תואר שני בחינוך, עורכת, מבקרת ולפעמים מתרגמת ספרי ילדים וספרים בכלל, כותבת את הבלוג "עכשיו תורי". לאחרונה ראה אור ספר הביכורים שלה, "ביום שמש בהיר" (הוצאת איגואנה וכנרת).

 

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. מחכה נורא שמישו כבר ירים את הכפפה וימחיז את סיפורם הקסום של אתגר ושירה "לילה בלי ירח"…

  2. […] חלי טל שלם על "הצגות ספרותיות":מחכה נורא שמישו כבר ירים את הכפפה וימחיז את סיפורם הקסום של אתגר… […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.