3 איור

הצדעה למאיירי השחור-לבן / דני קרמן

על העושר שבאיורי שחור-לבן

ינואר 15, 2015  

בכל הזדמנות שנופלת לידי אני מדבר בשבח האיורים בשחור-לבן. ברשימה זו אנסה להסביר את הדבר. אסור להתייחס למה שאני כותב להלן כהכללה, ויש לזכור שמדובר בדעה אישית. ברוב הספרים שבהם יש איורים בשחור-לבן – שהם בדרך כלל ספרים לילדים בוגרים יותר מאלו שצורכים ספרים עם איורי צבע – האיורים אינם מהווים רצף המוביל את הסיפור. המשמעות היא שכל איור עומד בפני עצמו. כמובן שמצד התוכן ישנה המשכיות (קונטיניואיטי) שהמאייר שקל להתחשב בה, אבל כשמדובר באיור שחור-לבן, המאייר לא חייב להתחשב באיור הקודם או באיור הבא.

אם בספר המאויר בצבע אני מתייחס, בשיפוט האיכות, לספר כמכלול – באיורי שחור-לבן כל איור עומד בפני עצמו. ברוב המקרים, לא רובצת על איורי השחור-לבן המשימה להעביר את הסיפור או להיות שותף מלא בהעברת הסיפור או העלילה. יוצא מזה שהמאייר בשחור-לבן, בשונה מעמיתו הצבעוני, עסוק יותר בלהחליט איזה מעמד לאייר, ובעיני עניין זה חשוב ומעניין במיוחד. כשמדובר בצד הטכני, עומדים לרשות המאייר פחות כלים שבהם הוא יכול ללהטט, שלא לומר לאחז עיניים. מעט מאיורי השחור-לבן שאנחנו מכירים מתבססים על טקסטורות מטורפות, שהיום בעידן המחשב הפכו להיות מרכיב חשוב באיורי הצבע. וקיים גם ההיבט ההיסטורי שאין לי מושג עד כמה הוא משפיע: לאיור בשחור-לבן יש היסטוריה ארוכה בהרבה מזו של אחיו הצבעוני.

ברשימה זאת אני רוצה לצייד אתכם במיטב איורי שחור-לבן שהגיעו לעיני כשהייתי ילד, ובהביאי אותם כאן אני לא משתמש בשמץ של נוסטלגיה. יתר על כן, יש איורים שבעבר אהבתי והיום נוספה לאהבה שלי גם הבנה מקצועית.

זה האיור של רדיארד קיפלינג ל"החתול אשר הלך לבדו", מסדרת הסיפורים Just So Stories:

1

למי שלא מכיר את האיורים של קיפלינג, אני מרגיש צורך להוסיף שהתואר מאייר לא היה הדבר הראשון שקיפלינג היה כותב על כרטיס הביקור שלו. הציור הזה הוא יוצא דופן באיכותו משאר האיורים שלו לסדרה.

מלים רבות נכתבו על מיוחדותו של "מסע הפלאים של נילס הולגרסן" ובשום מקום לא ראיתי התייחסות לאיורים הנפלאים של וילהלם שולץ (אולי מישהו יסביר לי למה במהדורה העברית נכתב ק. שולץ?). המינימליזם האקספרסיבי שלו מכוון אותנו למונק ודומיו, ואת ההדים שלו אני אפילו יכול לזהות בציורים הנפלאים של אבנר כץ. הנה כמה איורים של שולץ:

2

3

4

5

אנא שימו לב לדרך שבה הוא בונה את מערך האור והצל בקווים ישרים. לדעתי יש פה הרבה יותר מאשר סתם החלטה סגנונית.

האיור האחרון שאני מביא מראה שסלמה לגרלף הרשתה לעצמה לעשות במעשייה "החלילן מהמלין" כבתוך שלה. ראו איזה איור נפלא עשה שולץ הגרמני:

6

אם כבר הזכרתי ששולץ היה גרמני, כדאי גם לזכור שהוא היה בצוות של ה"סימפליציסמוס" הנפלא, והוא לא עזב את העיתון כשזה הפך בשנות ה-30 להיות אחד השופרות של המפלגה הנאצית.

הרבה אני מזכיר את נחום גוטמן, שהאיורים שלו בשחור-לבן ליוו כמעט כל יום מילדותי. כאן אני מביא רק איור אחד, מ"חמור שכולו תכלת":

7

האיור הזה מלווה את משפט הפתיחה: שכני היינריך מבה איבד חמורו. עבר יום – והחמור לא שב. ובעמוד הבא כתוב: ומפני הצער סר השקט מלבו. גם כשאני מסיר את היסוד הנוסטלגי, האיור הזה והמשפטים האלה מרגשים אותי עד היום.

מאייר ישראלי חשוב אחר שאיוריו בשחור-לבן השפיעו על רבים הוא שמעון צבר:

8

התוכלו שלא לחשוב על דודו גבע למראה האיור הנפלא הזה?

אני ובני דורי למדנו הרבה מוולטר טרייר, המאייר שאייר את רוב ספריו של אריך קסטנר, ומיכולותיו הן בבחירת המשפט שאותו החליט לאייר, הן בסיפור שמאחורי הפרצופים והג'סטות, והן ובעיקר בקו האלגנטי ולפעמים האלגנטי מדי. הנה האיור של מר פוגה שעוקב אחרי פצפונת, בתו:

9

מי שיקרא את העמודים הסמוכים ייווכח שכמעט כל מאייר אחר היה בוחר איור דרמטי יותר.

במעמד שבו מראיינים ארבע עיתונאים את אמיל, בחדרו של מפקח המשטרה, יש בכל דמות צופן גנטי ממש, שבעזרתו הייתי יכול לחבר לה ביוגרפיה:

10

לשיא של אלגנטיות קליגרפית מגיע טרייר בעיצוב הדמות של גרונדייס הגנב:

11

מלאכת מחשבת האיור הזה, ויש לזכור שהקורא רואה אותו עוד לפני שקסטנר מגלה לנו שהאיש גנב.

ואלוף הקו, יוזף לאדא, אותו הכרנו רק מ"החייל האמיץ שווייק", שקראנו כבר כילדים. ובכלל, בתאוות הקריאה שלנו לא כל כך הקפדנו על הגבול בין ספרי נוער למבוגרים. המפגש הגורלי בין האלוף פרידריך קראוס פון צילרגוט לבין הלוטננט לוקש הוא מפנה בעלילה של "שווייק":

12

כילד אולי לא ראיתי את הגדולה בלהטוטי השחור-לבן כמו שאפשר לראות בהגדלה הזאת של הפרצוף הזה:

13

אבל הדמויות האלה קיבלו מקום של כבוד בארגז הגרוטאות הספרותית שלי.

אני מדלג כאן על האיורים הנפלאים של פרנץ מזרל מתוך "טיל אולנשפיגל", שהכרנו עוד לפני שידענו מה זה חיתוך עץ. רק כשנכנסתי ל"בצלאל" ושקעתי, בזכותו של יעקב שטיינהארט, בחיתוך עץ, חזר אלי פרנץ מזרל בעוצמה רבה.

על המאייר יבגני קיבריק לא שמעתי עד שקראתי את "קולא ברוניון" של רומן רולן, וגם לא מאז. אבל בימים שמו"לים עוד אהבו ספרים הביאה "ספריית פועלים" בפתח הספר מכתב של רולן עצמו שבו הוא כותב בשבח המאייר הרוסי. הנה סוף המכתב:

14

והנה אותה החולדה שעליה מדבר רולן:

15

כדי להזכיר לזקנים שבכם איך היה התרגום של שלונסקי, הנה תיאורה של החולדה:

16

וזה קולא עצמו כפי שהנציח אותו יבגני קיבריק:

17

אינני יודע מה היה אומר רומן רולן לו ידע עברית על קולא שלו שקיבל חיבוק דובי משלונסקי. אבל הנה לפניכם המכתב שכתב רולן לכשהתברר לו שהספר ראה אור בעברית:

18

פעם ספר היה עניין גדול.

את הרשימה הזאת אני חותם בארנסט שפארד. קשה למצוא היום במערב מאייר בשחור-לבן שלא מדבר בלילות עם שפארד האחד והיחיד. את איוריו פגשתי כשהייתי כבר נער, בערך בשנים שנכנסתי ל"בצלאל". אבל קשה לי להעריך את ההשפעה שהייתה לאיש הנפלא הזה על האיור שלי. בחרתי להראות איור שלו שלא מוכר לקהל הישראלי מתוך הספר "הדרקון הנמנע" ("The "Reluctant Dragon) של קנת גראהם:

 

19

הרשימה פורסמה במקור בבלוג של דני קרמן.

 

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. מאת שחר קובר:

    תודה דני, זה היה מרתק!

  2. מאת אורנה:

    דני: יומולדת שמח!! ואיזו כתבה מאירת עיניים
    תודה שאתה חולק איתנו את הידע שלך בתולדות האיור

  3. מאת gil ly:

    דני יקר, מי כמוך מאייר נדיר של קו, יודע לספר על אחיך המופלאים מאיירי הקו השחור,
    מעורר השראה, תודה ויום הלדת שמח!

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.