7 פרויקטים מיוחדים

הרגש טמון בכל דבר בעולם / יותם שווימר

על היחסים בין חפץ ונפש בסיפור מאת רבקה מרים

אוגוסט 31, 2011  

וכך מתחיל הסיפור "ספור על המִטה שהתאהבה בכסא" שכתבה רבקה מרים ונכלל בספר הסיפורים לילדים, "וגם ספור על מִטה שהתאהבה בכסא" (הוצאת אבן חושן).

"המִטה של רחלי התאהבה לגמרי בכסא שבחדר שלה, והוא לא שם לב אליה בכלל. רחלי לא העלתה על הדעת שהמִטה שלה יכולה להתאהב. זאת היתה מִטה רכה, שאפשר לקפוץ עליה בלי סוף, וכאשר לא ישנו עליה היו תמיד מפוזרים על הכיסוי הפרחוני שלה ספרים, מחברות, בגדים, בבות וסיכות-שער. והמִטה הזאת היתה מאוהבת. מאד. מאד. מאד."

בהמשך הסיפור היפה, נמסר לנו כיצד הגיע יום אחד הכסא לחדר ו"משום מה, כבר באותו רגע[…] התבלבלה המִטה." אבל המיטה של רחלי לא ידעה מה זאת אהבה והכיסא, שלעתים הפנה לה את גבו, לא התייחס אליה. עד שיום אחד, בזמן הניקיונות, הניחו את הכיסא על המיטה, ש"לא רצתה שזה יגמר לעולם, לעולם". באותו רגע, התעורר גם בכיסא דבר-מה שלא ידע להסביר לעצמו, ואז – הוא נלקח לשכנים והמספרת אינה יודעת מה קרה בהמשך, משום עברה כבר לעיר אחרת.

עטיפת הספר (יח"צ)

רבקה מרים היא משוררת שפרסמה שלושה ספרי ילדים יוצאי דופן, פיוטיים, עתירי רגש וניואנסים. זהו לא הסיפור היחיד בקובץ שעוסק בחפצים, אך הוא המעניין ביותר מביניהם. במרבית הסיפורים, מרים מתמקדת בצומח, בדומם ובחי (ובכל מה שביניהם, כמו למשל תלתל על העורף או קמטים של אישה זקנה), בכדי לדבר על רגשות. בסיפור הנידון היא מבצעת האנשה עדינה ומהימנה למיטה כבר משורת הפתיחה ומכוננת אותה כבעלת תודעה ורגש, ובונה אט-אט את ההאנשה, תוך שהיא משתמשת במאפיינים של החפץ ורותמת אותם לעולם הרגשי והפואטי.

ישנו הבדל מהותי בין המיטה לכיסא. על אף שהמיטה מזוהה כרהיט כבד ומקורקע, היא מוצגת כנפש עדינה וכבעלת עולם רגשי רחב. היא חושבת ללא הפסקה על הכסא החום ותפיסתה את עצמה משתנה לחלוטין ("מאז שהכסא בא לחדר, המִטה לא זכרה כמעט שהיא מִטה שעליה קוראים וקופצים וישנים…."). לעומתה, הכסא, שהוא רהיט קל יותר, שניתן להזזה, מתגלה כסביל לחלוטין מכל הבחינות: "הוא עמד לו ליד השולחן, או, לפעמים, אם סובבו אותו, ליד ארון הספרים או סל הצעצועים, ולא פנה אליה". רק המפגש "לחי אל לחי" של מושב הכיסא עם הכיסוי הפרחוני של המיטה, עורר בו איזה רגש אקטיבי, מודעות עצמית, כשהרגיש "לב קטן שדפק תחתיו".

מרים אמנם מעניקה למיטה, כחפץ, מנעד רגשי ותודעה, אך היא אינה זונחת את עולם המושגים של החפצים ממנו היא מגיעה. וכך אנו מגלים שמיטות לא ישנות, אלא רק שוכבות ושומרות, שכיסוי המיטה מסתיר את החזה שלה וכך הלאה. בנוסף, העולם הפנימי-הנפשי של המיטה מתגלם במאפיינים הסדורים של המיטה כחפץ ולכן, כאשר היא מתאהבת בכסא (ואינה מבינה זאת, כאמור), הטלטלה הרגשית מתגלמת באופן ממשי בסדין שמתקמט בלי שנוגעים בו והכרית נופלת ארצה כשהכסא פונה לכיוונה והיא מורידה את קצה השמיכה כדי להציץ בכסא. הרגש אף מערער את התפקיד שלה כחפץ שימושי והיא מזיזה את החלומות של רחלי, הילדה, כדי לראות את הכסא, היא לא מצליחה לנשום בשקט כדי לעזור למי ששוכב עליה להירדם, ואפילו נאמר לנו כי "כל המנוחה שהיתה בה קודם נעלמה" – כלומר, המאפיין המובהק ביותר של המיטה מתערער. הבניה האמינה והמדויקת של מרים מאפשרת לה לנוע על הציר שבין הרגשי והנפשי לאפיון הנוקשה של החפץ כחפץ, המגיע לשיא מינורי בלילה, כאשר "לא יכלה המִטה לשכב במנוחה". משפט זה מכיל, לטעמי, את תמצית עיצוב הדמות בסיפור, משום שמרים משאילה את הפעולה האנושית והרגשית (לשכב במנוחה – לרוב, על מיטה) לחפץ עצמו. פעולה הנטענת במשמעות, חן ופיוטיות, כאשר החפץ הוא המיטה. יותר מכל, מצביע המשפט על מצב נפשי, אך בשל השזירה העדינה בין חפץ לנפש, הוא מעניק חיוּת כבירה לדמותה של המיטה.

איור של נעמי בריקמן מתוך הספר

הסיפור הרומנטי שכתבה מרים מבקש לבחון את ההתאהבות, אך משאיר את הקוראים בערפל. היא מרמזת על אפשרות שגם הכסא מתאהב, בעוד שלמעשה מדובר באישוש נוסף של כוחה הכביר של התאהבות המיטה. אולם, מרים קוטעת את הסיפור ברגע הדרמטי, כמו לא מאפשרת למפנה לחולל תמורות של ממש בסיפור העדין, משום שהוא עלול להסיט את ההתאהבות מהמרכז ולהפוך לסיפור אהבה הדדי. הסופרת אינה מעוניינת בדרמטיזציה, אלא בבחינה של רגש מסוים, והפיתרון החכם שבחרה בו (עזיבתה את מקום המגורים) תורם לאמינות שלה כמספרת ובמקביל, מותיר את הקוראים (ואת הדמויות) במרחב המתעתע של ההתאהבות, הטומן בחובו אכזבה, פליאה, התפעמות ופוטנציאל לאיחוד. טוב עשתה מרים שלא חתמה את הסיפור בהשלכות של ההתאהבות ובקשר כלשהו שנרקם בין המיטה לכסא. כך אנו יכולים להפליג עם הדמיון למחוזות הפראיים של הרגש גם לאחר הקריאה.

מעניין לראות כי במספר מקומות, מציינת מרים את נוכחותם של חפצים. היא כותבת: "…וגם כשהחדר היה הפוך וכל החפצים מושלכים עליה המשיכה להראות ממש מלכותית", ובמקום אחר: "ובוקר אחד, כשניקו את הבית והרימו את החפצים כדי לשטוף את הרצפה…" המיטה, אם כן, איננה חפץ כחפצים האחרים משום שיש לה רגש. אך האם היא מיוחדת? האם לחפצים האחרים אין רגשות? אני סבור כי המיקוד הוא התשובה לשאלות אלו. המספרת מתמקדת במיטה ועל מנת להבדילה מהשאר ולהעניק תוקף להאנשה, היא מציבה אותה כחפץ בעל נפש, בעוד שאר החפצים הם חפצים ותו לא. מה גם שהרגש שהתעורר בה; רגש חזק מאין כמותו, המוצג בפנינו כבר בפתיחה, מבדיל אותה מהחפצים האחרים. ולראיה: הכסא מוצג כחפץ בעל נפש רק במפגש האינטימי עם המיטה, שכן קודם לכן הוא היה רק מושא מאווייה ודומם סביל. הרגש, אומרת לנו מרים בסיפור זה ובכל סיפוריה, טמון בכל דבר בעולם, ואנו צריכים להיות קשובים ולשים לב מתי הוא מתפרץ.

 

הסיפור לקוח מהספר "וגם ספור על מִטה שהתאהבה בכסא" מאת רבקה מרים, איורים: נעמי בריקמן, הוצאת אבן חושן, 2008.

כתיבת תגובה

7 תגובות:

  1. לחפצים יש חיי נפש, זה ברור. ורבקה מרים העדינה והפיוטית כתבה סיפור צ'כובי שכזה. טרגדיה אגבית על אהבה שכמעט אבל לא. (ודי ברור שלמיטות שסופגות את כל החלומות יש חיי נפש עשירים יותר מאשר לכסאות שמזכירים לי את מה שאמר הפרח הבודד על בני האדם, בנסיך הקטן: אין להם שורשים ודבר זה מקשה עליהם מאד.)

  2. מאת דינה:

    אינני חושבת שלחפצים יש חיי נפש. לדעתי יש להם חיים, אך כל מה שנוגע לנפש הוא השלכה של נפש האנשים המתבוננים בהם ומשתמשים בהם.
    יחד עם זה נהניתי מאוד מהרשימה, ואני מתכוונת להשיג את ספרה של רבקה מרים, כי הוא מעורר את סקרנותי.

  3. מאת דפנה חיימוביץ':

    ולפיכך, ברגע שאנשים משליכים על החפץ את ה'נפש', הרי החפץ הופך להיות בעל חיי נפש.
    ומי מסוגל לכך? לדעתי, אלו הם ילדים, אמנים ומבוגרים שפועמת בתוכם נפש ילדותית (שחלקם הם אמנים. שהרי מהו אחד המרכיבים בכל יצירה אמנותית אם לא האנשה?)

  4. מאת רחל:

    אוי, איזה יופי. גם אני הייתי פעם מיטה מאוהבת בכיסא :)

  5. ניתוח פרשני מרתק. כל כך נחמד לקרוא ספרי ילדים בעלי תוכן, מסר ומשמעות.

  6. מאת איריס אליה:

    מקסים ביותר. תודה.

  7. מאת ינשופופר:

    נפלא! אדון כמעט והגברת כבר ברהיטית (מעכשיו אחשוב על שפה רהוטה כעל שפה מרוהטת :) )

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.