2 ספרות

הרהורים על הקלסיקה העברית / יחיעם פדן

על קלסיקה לילדים וקלסיקונים בעקבות ספר חדש של פרופסור יעל דר

אוגוסט 20, 2014  

כולנו נוטים לשפוט לחיוב (או לשלילה) ספר שקראנו לראשונה. לעתים אנחנו נרגשים עד כדי כך שאין לנו ספק שגילינו "ספר קלסי". אבל מוטב להמתין: הגדרת הקלסיקה חלה על ספר הממשיך לעורר עניין ארבעים וחמש שנה לפחות אחרי שהודפס לראשונה שהוא אכן ספרות במיטבה, כלומר שיש בו לפני הכול סיפור בנוי כהלכה.[I]

בתוך הגדרה רופפת כל כך נקל למצוא ספרים שלא תהיה הסכמה על ערכם הקנוני, ועם זאת סביר שרבים מהקוראים יסכימו לפחות על חלקם. בספרה של יעל דר, "דודה של שום איש – קלסיקה וקלסיקונים בספרות הילדים העברית", נקבצו כתבות שהכינה במהלך השנים על עשרים ושישה סופרים, ורובן מעניינות, לטעמי. רק כותרת המשנה, ובה האמירה כי מדובר ב"קלסיקה וקלסיקונים", מחייבת להציב סימן שאלה גדול. באמת? כל אלה ספרים קלסיים בעברית? ואם אינם כאלה, איך נקרא למחבריהם "קלסיקונים" – תואר שהוענק להומרוס ולשכמותו, למיטב הבנתי, והושאל גם למחברים שכתבו לפני מאות שנים?

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

ספר הנוער הראשון בעברית, "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו, נזכר בספר שלפנינו רק בתוך ציטוט מדברי המשוררת מרים ילן-שטקליס. תמהני: "אהבת ציון" ראה אור לפני כמאה וחמישים שנה והוא ספרות במיטבה; האם אינו קלסיקה? מדוע, רק מפני שלא נדפס מחדש בשנים האחרונות? אם כן, מתעוררות שתי קושיות: האחת, האם קרבתו של סופר למו"ל בעל אמצעים תקבע מה יהיה קלסי ומה לא? דוגמה בעין: אנדה עמיר-פינקרפלד; שיריה החביבים דהו עם השנים והיו זכורים לנו רק בדוחק, לדעתי, אלמלא השתמרו ספריה בזכות העובדה שהוצאת "דביר" ממשיכה להתקיים בתוך הוצאת "זמורה" בתוך הוצאת "כנרת".

הקושיה ההפוכה היא זו: אם ספר שנעלם מהמדף מאבד את מקומו בקלסיקה, למה לבַכות את "אני וטלי" או את "מיקי מהו" הארכאי של אברהם שלונסקי? אין לי ספק ששלונסקי ראוי להיחשב לאחת מאושיות הקלסיקה גם לילדים, ולכן יכוּנה להלן "קלסיקון", אבל לא בגין בדיחות חבוטות בספר שזכרו אבד (כנראה, בצדק), אלא בזכות המחזה שכתב, "עוץ לי גוץ לי", שהוא אכן מופת ספרותי ואף ממשיך לעורר עניין בקרב ילדים ומבוגרים. אוסיף לכל מי שמעקם את אפו ואומר ש"עוץ לי" הוא עיבוד מעשייה של גרים, כי גם יצירתה הקלסית של פניה ברגשטיין, המלווה אותנו כבר 65 שנים, "ויהי ערב", נובעת מיצירה קודמת – חלק זעיר מאגדה שנשארה בטיוטה פרי עטו של אנדרסן.

קלסיקה או ספר נשכח?

קלסיקה או ספר נשכח?

סופר שיצירותיו נעשו קלסיקה לנגד עינינו הוא אורי אורלב. יעל דר אינה טועה בכך שהיא רואה בו "קלסיקון", אבל זו צרה: במקום לעסוק בספריו המצוינים, ובהם "חיית החושך", "קשה להיות אריה", "סיאמינה" ו"שירת הלווייתנים" – שכל אחד מהם מבסס את מעמדו כבכיר הסופרים שלנו לנוער – אנו נידונים לקרוא על שירים שכתב בהיותו בן שתיים-עשרה! זהו קוריוז, לא תופעה ספרותית. דר מציינת כמה מספריו הרבים של אורלב הרומזים לחוויות ילדותו, ולטעמי כדאי היה להתמקד במשובחים שבהם, שלא כולם נזכרים אצלה, מ"סבתא סורגת" ו"הבית ברחוב הציפורים" ועד "רחוקי משפחה" ו"מחשבות צימאון"האניגמטי; גם הספרים הנזכרים אצל דר מופיעים (פעמיים) ברשימה סתמית, ואינם העיקר.

נורית זרחי אמנם לא זכתה בפרס אנדרסן, כמו אורלב (הישראלי היחיד, בינתיים, שזכה בו), אבל בזכות השילוב המיוחד של פיוט עם מרד במוסכמות חורגת חשיבות כתיבתה לילדים ולנוער הרבה מעבר לעיסוק ביצירתה המשעשעת "תנינה", שדר כותבת עליה. זרחי זכתה בפרס זאב לראשונה על "אני אוהב לשרוק ברחוב" (1967), ושיריה פורצי הדרך הם הסיבה הראשונה, כרונולוגית, לראות בה "קלסיקונית",[II] מאז זכתה בפרסים רבים על אחדים מהספרים שהיו מופת לסופרים רבים אחרים: "וולפינאה מומו בלום", "אותה קיבלו חינם", "החוש שלי לעסקים". כמו במקרה אורלב, הקורא רוצה לקרוא על מיטב ספריה של ה"קלסיקונית", ולא ברור למה עליו להסתפק בפירורים משולחנה.

שירה שמצדיקה קאנון

שירה שמצדיקה קאנון

ההסבר נמצא בהקדמה לספר של דר. "מקצת הרשימות מבוססות על מאמרים שפרסמתי בעיתון," היא כותבת; וגם, "רשימת היצירות והיוצרים שבספר חלקית ואישית מאוד." מעניין לבחון מי מופיע ברשימה זו, אבל גם מי לא. למשל, איך נכנסת מרים רות לספר של דר? "מעשה בחמישה בלונים" ראה אור לפני ארבעים שנה (1974), והתנאי הראשון לגבי קלסיקה הוא ארבעים וחמש שנים  או יותר. האם לא מוטב היה להניח לה להמתין עוד שנים אחדות עם כותבים טובים אחרים, ובהם שלומית כהן אסיף, נירה הראל, חני לבנה, ועוד? יש ספרים אחרים שראוי היה להמתין קצת לפני שמכנים אותם קלסיקה לנוער, ובהם ספריהם לנוער של עמוס עוז ושל יהודה עמיחי – ואין בכך כדי לפגוע במעמדם בספרות ובשירה.

ומי לא; למשל, לא נכלל אוריאל אופק – שייזכר לנצח בזכות מפעלו העיוני, וגם בזכות תרגומיו שטעמם לא פג, וכן בזכות כמה מספריו שעודם נקראים, והם רעננים כבשעת כתיבתם: "שבע טחנות ועוד תחנה" (1956), "אין סודות בשכונה" (1976, פרס זאב). אופק אינו לבד: עמו נשארו מחוץ לגדר ה"קלסיקונים" גם לאה נאור עם "זרעים של מסטיק" (1966)ועם "מקהלה עליזה" (פרס זאב, כמובן). נזכיר עוד כי נמצא בספר את מרים ילן-שטקליס ואת נחום גוטמן, את נתן אלתרמן, את לאה גולדברג ואת חיה שנהב – ובין שאר הרשימות יש יותר עיסוק בקוריוזים מאשר ב"קלסיקונים". מאחר שלא החליטה מה קובע, ערך ספרותי בר-קיימא או פופולריות, מזגזגת המחברת בין מחברי קלסיקה למבוגרים שתרומתם לילדים קטנה (רחל, אליעז ואפילו ביאליק) ובין סופרים חביבים לילדים שאת יצירתם ממשיכים לדקלם במרץ (קיפניס, דמיאל, בורלא); בין לבין נגלה סופרים שכלל לא כתבו בעברית (מולודובסקי, לובה) – ואין להם שום יתרון על מאות סופרים מצוינים שגם הם מתורגמים. יש מפתח עניינים.

"דודה של שום איש – קלסיקה וקלסיקונים בספרות הילדים העברית" מאת יעל דר,  איורים: מיכל קליין, עורך: דורי מנור. סדרת "מפתחות" של הוצאת סל תרבות ועם עובד, 2014

 

יחיעם פדן – סופר, עורך ומתרגם, חוקר בתחום ספרות הילדים והנוער ומרצה גם בתחומים נוספים. ערך את סדרת "מרגנית" בהוצאת זמורה-ביתן, את "הסדרה הצעירה" ואת סדרת "ראשית קריאה" בהוצאת כתר, עורך עם איילין מוסקוביץ את סדרת "מפרש" לבני 18-16 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרו "אודיסאוס" ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2007. מחקריו בתחום ספרות הילדים והנוער נדפסו בבמות ספרותיות שונות וכן כנספחים בספרים רבים שתרגם וערך.

  1. באין הגדרה מוסכמת, ההעדפה שלי היא על זו המצמצמת; כל תוספת – בדבר האמנותיות, הדמויות או שימושי הלשון, למשל – תוציא יצירות מסוימות מתחום הקלסיקה. גם בציון 45 שנים מדובר בהסכמה חלקית, ואפשר לערער על כך כלפי מעלה. עם זאת, אפשר להסתמך על הגדרת הספרות הקלסית, כמו זו המתחילה כך: A classic book is a book accepted as being exemplary or noteworthy… What makes a book "classic" is a concern that has occurred to various authors… The ability of a classic book to be reinterpreted, to seemingly be renewed in the interests of generations of readers succeeding its creation, is a theme that is seen in the writings of literary critics…  (הערך classic literature בוויקיפדיה). אפשר גם לשאול מאסתר לומברדי (Esther Lombardi) את האבחנות הבאות:

    •  A classic usually expresses some artistic quality–an expression of life, truth, and beauty.
    • A classic stands the test of time. The work is usually considered to be a representation of the period in which it was written; and the work merits lasting recognition. In other words, if the book was published in the recent past, the work is not a classic.
    • A classic has a certain universal appeal. Great works of literature touch us to our very core beings–partly because they integrate themes that are understood by readers from a wide range of backgrounds and levels of experience. Themes of love, hate, death, life, and faith touch upon some of our most basic emotional responses.
    • A classic makes connections. You can study a classic and discover influences from other writers and other great works of literature. Of course, this is partly related to the universal appeal of a classic. But, the classic also is informed by the history of ideas and literature–whether unconsciously or specifically worked into the plot of the text. []
    • אגב, הספר "אני אוהב לשרוק ברחוב" לא נדפס מחדש זה עשרות שנים, אבל כמה משיריו נכללים באנתולוגיות שונות. []
כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. מאת יותם שווימר:

    מעניין מאוד, במיוחד עניין היצירה (או היצירות) שבזכותה ראוי לכנות יוצר/ת קלסיקון. אני לא מסכים עם כל הטיעונים (למשל, ש"תנינה" של זרחי לא מרכזית מספיק ביצירתה של זרחי כדי להיכלל בספר של פרופסור יעל דר), ואני תוהה לגבי "מעשה בחמישה בלונים". האם חמש שנים נוספות מעתה אכן יקבעו אם מדובר בקלאסיקה או לא? נדמה לי שהספר כבר מיצב עצמו כקלאסיקה בספרות הילדים המקומית.

  2. מאת יחיעם פדן:

    יותם, תודה על השגותיך. נראה לי שאנשים נוטים לבלבל "פופולריות" עם "קלסיקה". היום 'מעשה בחמישה בלונים' עדיין פופולרי, אבל מה עושה אותו קנוני? ספרים שהלהיבו את הקוראים בעבר מאבדים ממעמדם, נעשים פופולריים-פחות, ואם אין בהם גרעין של סיפור מצוין ושאר מעלות, הם לא ייחשבו לקלסיקה. עם כל אהבתי העמוקה ל'תנינה' האנרכיסטית, יש סיבות שבגללן אני מעדיף על פניה ספרים אחרים שכתבה נורית זרחי, ושהייתה להם השפעה רבה על מי שכתבו בעקבות קריאה בהם, אך ברור כי מרגע שנסכים שהיא "קלסיקונית" – 'תנינה' יהיה ראוי לצד אחיו; אבל לא לבדו, ולא בתור 'ה'דוגמה המייצגת לכתיבתה המעולה.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.