יצירה מקורית

השוקולד של סבא / לידור יעקב

סיפור על פרידה ועל געגועים

דצמבר 18, 2019  

 

אני כבר מתגעגע לבית הזה, למרות שאני עדיין כאן, בתוכו. בעוד כמה ימים סבתא שלי תצא מהבית שלה ולא תחזור אליו שוב.

"מתי יגיעו המובילים?" סבתא שואלת.

"ביום רביעי," עונה לה אמא.

"החלטתי לקחת אתי גם את מכונת הכביסה," מכריזה סבתא.

בדרך לסבתא, במכונית, שאלתי את אמא למה סבתא עוזבת את הבית, שהיא כל כך אוהבת.

"משעמם לה בבית, לבד עם עצמה," ענתה אמא, "היא צריכה חברה."

"חברה?" שאלתי, כי לא הבנתי בדיוק למה התכוונה.

"כן, במקום שאליו היא עוברת היא תכיר חברים חדשים, בגילה, תלך לחוגים וגם לבריכה, וכבר לא תהיה לבדה."

"והיא לא תתגעגע לבית שלה?" שאלתי. אמא הסתכלה עליי וחייכה. היא שתקה כמה רגעים, כמו שהיא עושה כשהיא חושבת מה לומר.

"כולנו נתגעגע לבית, אבל סבתא צריכה לנסות עכשיו משהו חדש," אמרה.

אני חושב שאמא שמה לב שהייתי קצת עצוב, כי כל הדרך עד לסבתא היא לא הפסיקה לדבר. היא סיפרה לי על הבית הזה שבו היא נולדה, על החדר שלה, שהיה פינה בסלון עם חלון, על האחים שלה. היא סיפרה איך בכל בוקר, כשהייתה ילדה, היא והאחים שלה היו מתעוררים לריחות נפלאים, כשסבתא הייתה קמה בבוקר, עוד לפני שהשמש זרחה, מוציאה את הסירים ומבשלת בשבילם מטעמים לארוחת הצהריים, ואז יוצאת לעבודה. את כל הסיפורים האלו כבר הכרתי בעל-פה, ובדרך כלל לא אכפת לי לשמוע אותם שוב. רק שהפעם לא הייתה לי סבלנות להקשיב.

"כפרה עליך," אומרת סבתא כשהיא פותחת לנו את הדלת. היא נותנת לי נשיקה על כל לחי ועוטפת אותי בחיבוק שלה, כמו תמיד כשהיא פוגשת אותי. וכמו תמיד, ריח הבושם שלה מדגדג לי בנחיריים.

כשאני נכנס לתוך הבית היא מושיטה לי משהו שלא האמנתי שאראה שוב. סבתא תמיד מפנקת אותי בעוגיות שהיא מכינה בעצמה ולפעמים גם בשוקולד. אבל הפעם זה לא שוקולד רגיל, כזה שקונים במכולת שמתחת לבית שלה. הפעם זה שוקולד מיוחד שלא ראיתי כבר שנים. אני כל כך מופתע שהמילים נבלעות לי בגרון.

סבתא מחייכת ואומרת, "מה קרה עיוני, אתה לא אוהב שוקולד יותר?"

"אההה… בטח שכן," אני עונה בקושי.

היא פותחת את אריזת הנייר החגיגית ומקלפת באצבעותיה המקומטות את העטיפה הדקיקה, המוזהבת, חותכת ארבע קוביות שוקולד ומושיטה לי. ואני, שכל כך התגעגעתי לשוקולד הזה, דוחף את כולו לפה בבת אחת. כשהוא נמס לו לאט על הלשון, מציף את הפה במתוק-מריר, אני חושב לעצמי איך יכול להיות שסבתא לא זוכרת שפעם זה היה השוקולד שלי ושל סבא.

סבא שלי לא היה סתם עוד סבא. הוא היה סבא מיוחד. לא היו לו כוחות-על או משהו כזה, לפחות לא כאלו שרואים מבחוץ. הייתה לו בטן גדולה כזו ומצחיקה, שהופיעה אחרי ניתוח שפעם עשה. מי שהסתכל עליו מבחוץ אולי חשב איזה מוזר ועקום הוא נראה, אבל אני אהבתי אותו ככה.

"מה אתה רוצה לשתות, נשמה?" קולה של סבתא קוטע את מחשבותיי.

"מיץ תפוזים עם קרח," אני מבקש ומטייל מהמטבח לסלון. בסלון יש עכשיו בלגן של ממש. נראה שמישהו הוציא את כל הדברים של סבתא מהארונות, והם נשארו ריקים, עם דלתות פתוחות, כאילו מחכים.

אני זולל עוד מהשוקולד ושוקע אל תוך הכורסה הכבדה והשחורה, זו שפעם ישבתי בה על הברכיים של סבא. בכל שבוע, כשאני ואמא ויעלי היינו באים לבקר, הייתי מתיישב על ברך אחת שלו ויעלי על הברך השנייה, והוא היה מקריא לנו ספרים. אבל אני אהבתי יותר כשהוא היה ממציא סיפורים מצחיקים, ככה סתם, מהראש. הייתי מדמיין את הדמויות ויוצא אתן להרפתקאות.

אחר כך יעלי גדלה והסיפורים של סבא הפסיקו לעניין אותה. נשארנו סבא ואני. במקום סיפורים התחלנו לדבר על דברים אחרים. בכל פעם שבאתי, קודם כל היה פותח את חפיסת השוקולד שלנו, ואז היינו זוללים ומדברים. עד שהיינו מסיימים את כל החפיסה ואז סבתא הייתה כועסת על סבא בצרפתית ואומרת לו שעכשיו אני לא אהיה רעב לארוחת הערב.

זה היה שוקולד יקר, כזה שלא מוצאים בסופר. סבא קנה המון ממנו בכל פעם שהוא וסבתא טסו לטיול בחוץ לארץ. בפעם הראשונה שסבא הציע לי לטעום ממנו, עשיתי פרצוף חמוץ.

סבא הסתכל עליי ואמר, "נו, ילד, אהבת?" ואני אמרתי, "פיכס, מי בכלל אוהב שוקולד מריר כזה?" וסבא צחק ואמר, "ילדים לא רגילים." אחר כך כבר התרגלתי אליו ולא יכולתי בלעדיו.

"למה אתה כזה כפוף?" שאל אותי סבא יום אחד, ביום שעומר הגדול הרביץ לי בהפסקה. הוא יישר לי את הכתפיים והגב ואמר, "ככה הרבה יותר טוב." אחר כך הוא גם לימד אותי לדבר מול כולם, בקול רם. לא היה לי כוח אבל סבא התעקש, בסוף הערב הוא הזמין לסלון את הקהל – אמא, סבתא ויעלי, ונתן לי לקרוא קטע מספר. כשקראתי בקול החדש ראיתי איך הוא מביט בי וידעתי שהוא גאה בי.

"גיאצ'וק," קוראת לי אמא מחדר השינה, "בוא תראה, סבתא קנתה לך מתנה."

"תפתח." סבתא מושיטה לי שקית. ולמרות שהמתנה בעטיפה, אני יודע מיד שזה ספר, אלא מה.

"תודה," אני אומר ומנשק את סבתא על שתי הלחיים, למרות שבפנים אני קצת כועס. איך היא יכולה לעזוב ככה את הבית שלה ושל סבא? מי ישמור על כל הדברים שלו? ומה אם הכול ייעלם?.

בכל זאת אני לא אומר לה כלום, כי ככה אני.

חדר השינה גם הוא הפוך לגמרי וערימות של בגדים מסתירים את המיטה הגדולה שפעם הייתה של סבא וסבתא, ועכשיו היא רק שלה. אני מתיישב בפינת המיטה, אמא וסבתא מסדרות את הבגדים במזוודה, ואני בוהה בקיר הגדול שקושט בתמונות של כל בני המשפחה.

לפעמים, בשבתות, הייתי נשאר לישון אצלם. שם, במיטה הגדולה בחדר השינה, אני וסבא היינו מדברים, אחרי שסבתא נרדמה. הוא שאל ואני סיפרתי לי הכול. הוא היחיד שגיליתי לו שאני רוצה שתהיה לי חברה. כשסבא אמר "לילה טוב" ושקע בשינה, הייתי נשאר ער עוד קצת ומביט בקיר שמול המיטה. בחושך, אהבתי לנחש של מי הפנים שמביטות אליי מכל פינה.

"גיאצו'ק, בוא לאכול צהריים," קוראת לי סבתא מהמטבח. רק אז אני שם לב שנשארתי לבד בחדר השינה. עוד לפני שאני מגיע למטבח, אני כבר יודע שסבתא הכינה לי את ארוחת הצהריים שאני הכי אוהב – שניצל ומקרוני ברוטב עגבניות. אני כל כך רעב שאני אוכל שתי מנות של מקרוני ושלושה שניצלים, ורק אז הבטן שלי נרגעת. סבתא מביטה בי קצת מופתעת, כי ביום רגיל אני לא אכלן גדול ואת זה כל אחד שמכיר אותי יודע. אבל היום הוא לא יום רגיל.

"גיאיוש," אומרת אמא ומפנה את הצלחות מהשולחן, "אתה נראה לי קצת עייף. לי ולסבתא יש עוד כמה דברים לסדר כאן, אולי תלך לנוח קצת במיטה שבחדר העבודה?"

אני מניח את הראש על הכרית במיטה הישנה בחדר העבודה ורואה את ספרי התפילה של סבא מסודרים בשורה על המדף. ככה הם מחכים לו, כבר שנתיים, שיבוא ויפתח אותם ויתפלל כמו פעם.

אני מכניס עוד קוביית שוקולד לפה, ונזכר ברגע ההוא כשביקרתי את סבא בבית החולים עם אמא וסבתא, והבאתי אתי את השוקולד שלו. איך עמדתי ליד המיטה שלו, על קצות האצבעות והאכלתי אותו בשוקולד והרגשתי שעכשיו תורי.

אני עוצם את העיניים ומרגיש שמישהו מלטף לי את הראש. אני יודע שזה סבא. כשאני פוקח את העיניים, אמא עומדת לידי ואומרת, "בוא, מתוק שלי, הגיע הזמן ללכת."

עוד חיבוק לסבתא. "תבוא לבקר אותי בשבוע הבא בבית החדש שלי," היא אומרת. אני יודע שאת הבית הזה כבר לא אראה יותר.

בדרך אל הדלת אני נתקל במזוודה הפתוחה. מבין הבגדים מציצה התמונה שסבתא שומרת ליד המיטה – היא והוא פעם ביחד, צוחקים. ברקע שום דבר מיוחד, סתם. אני נזכר בפעם ההיא כשסבתא אמרה לי שלא נוכל לבוא לבקר כי סבא לא מרגיש טוב וצריך לנוח. כעסתי עליה נורא, וסבא, ששמע את השיחה, לקח את הטלפון ממנה ואמר, "אל תכעס, ילד, שסבתא שלך דואגת. אני אצלה בתוך הלב, ממש כמו שאני אצלך." לא הבנתי בכלל מה זה אומר, אבל פתאום, ממש עכשיו, נראה לי שאני מבין.

רגע לפני שסבתא סוגרת את הדלת אחרינו, היא קוראת לפתע, "חכו רגע!" אני ואמא עומדים בחדר המדרגות ושומעים את הצעדים שלה בתוך הבית.

"הנה, מתוקי, זה בשבילך," היא אומרת ומושיטה לי שלוש חפיסות מהשוקולד של סבא.

"איפה מצאת את זה?" אני שואל.

"עשיתי סדר בארונות ומצאתי כמה חבילות שנשכחו בפינה. אם סבא שלך היה יודע שנשאר מהשוקולד שלו, הוא בטח היה מגיע בריצה," היא אומרת וצוחקת. אני מסתכל לה בעיניים ויודע שהיא זוכרת.

"את יודעת מה, סבתא…" אני שומע לפתע את הקול שלי אומר, "תשמרי את השוקולד אצלך. ככה נוכל לאכול אותו יחד, בכל פעם שאגיע לבקר."

לידור יעקב – בת 33 ואם לשלושה, כותבת שירה וסיפורת לילדים. סיפוריה פורסמו בין היתר בעיתון הילדים "אדם צעיר". הקימה וערכה בין השנים 2006-208, יחד עם מיטל נסים, את "מאגמה", קונטרס לשירה חדשה, שהיווה במה ליצירותיהם של משוררים אלמונים, לצד משוררים מוכרים, ופעל להנגשת שירה לכל אדם באשר הוא. גיליונות הקונטרס הופצו באלפי עותקים ברחבי הארץ ובחו"ל.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה