9 ספרות

השיר ואני, אני והשיר או: דרך חור הכפתור / שלומית כהן-אסיף

רשימה אישית על שירה לילדים

אפריל 4, 2012  

המשוררת לאה גולדברג נתבקשה למלא שאלון לפני שאושרה חברותה באגודת הסופרים העבריים. בתשובה לשאלה למה נכתבים שירים ליריים? השיבה:

'ומה לעשות בסוסים

במאה העשרים

ובאיילות

ובאבנים הגדולות

שבהרי ירושלים?'

המאה חלפה, והסוסים עדיין מתעקשים להיכנס לתוך השיר וגם האיילות והאבנים רוצות להיכנס, ובמיוחד לשיר ילדים. כי שירה לילדים היא שירה למשוררים. אחרי הכול, היצירה הספרותית הראשונה שהילד נחשף אליה היא שיר (למשל, שיר ערש) וכל ילד הוא בחזקת משורר, כל עוד לא הוכח שהוא עורך דין או רופא.

גדלתי בבית שהשירה הייתה בו מהות. קראו לי שירים בקול ללא הרף. קראו לי את ביאליק, את קדיה ואת זאב. גם היום ברגעי געגוע, אני מחפשת את קולו של אבי בספרי השירה ומוצאת אותו  מהדהד לי מ"גלגוליו של מעיל" ו"הילדה איילת". מקולו של אבא למדתי ששירה היא קודם כל מוסיקה, וההברות והמלים עושות את קסם הצליל.

השירים שקראו לי פעם הם הגרעין הראשוני לאהבת השירה וגם לכתיבה שלי. לא אחת הגדרתי את עצמי כילדה לשעבר שניזונה מן הגעגוע שלה. הילדה שלומית  עומדת מלפני, מאחורי ומצדי. היא מושכת אותי בשרוול או  יושבת לי על הכתפיים, עוצמת לי את העיניים ומובילה אותי.

לפעמים היא כותבת לי את השירים, לפעמים אני כותבת לה ורק לה, ולפעמים אנחנו עושות זאת בכוחות משותפים. כותבות יחד: הילדה לשעבר ואני.

מתוך: "צפור, לאן את נוסעת?" (טקסט: שלומית כהן-אסיף, איור: גיל-לי אלון קוריאל, "עם עובד")

לא אחת אני שואלת את עצמי מה הילדה שלומית הייתה חושבת  על השירים של כהן-אסיף, אוהבת- לא -אוהבת? אני מדמיינת את קולו של אבא אוחז בידי וקורא לי את השירים שלי.

הילדה שלומית לא ידעה לתת לדברים שם. אני לעומתה, בגלל הגיל והניסיון, יודעת. כילדה הרכבתי פאזל, פרקתי אותו ושוב הרכבתי, וכל פאזל גמור נראה לי שיר. היום אני יודעת שלדבר הזה קוראים סוד הצירופים. עשרים ושתיים אותיות בשפה, צאו וראו איך מן האותיות האלה ניתן לבנות מגדל וגם לחפור באר, אפשר להתחמם ולהיכוות, אפשר לפצוע וגם לרפא.

אמי הייתה תופרת. בבית שמעתי ללא הרף את זמזום-טרטור-צרצור מכונת התפירה מדגם זינגר. האם בגלל זה אני רואה את העולם דרך חור הכפתור, דרך החוט והפקעת? האם בגלל המכונה הזו אני מחברת את האותיות למילים ופורמת ושוב תופרת?

בכתיבה שלי לילדים נקודת המוצא אינו הילד, אלא היצירה עצמה. אני לא רוצה לחנך, להעשיר או לפתור בעיה פסיכולוגית. אני רוצה שהקורא יגע בי, יראה את הדברים שאני רואה וירגיש את הדברים שאני מרגישה. במלים אחרות: השיר הוא קודם כל חוויה אסתטית-מוסיקלית, הפונה לחושים ולא לראש.

כשמקשיבים לשירת ילדים טובה (ואני לא מתכוונת לחוכמות של ילדים ולמחשבות מחורזות) רואים שהיא בעלת אותן תכונות כמו כל מערכת ספרותית אחרת, אבל הארגון הפנימי מייחד אותה. ארגון פחות מורכב ויותר לקוני. במחקר שנעשה לא מכבר באירלנד, הובהר שילדים שמקשיבים לשירה קשובים יותר גם לעצמם וגם לעולם, ויכולת הריכוז שלהם טובה יותר. והרי השיר הטוב מכריח את הקורא או השומע להקשיב לו. קל יותר לצרוב שיר ילדים בתודעה. ומי שגדל על שיר, השיר נשאר שלו.

מתוך: "צפור, לאן את נוסעת?" (טקסט: שלומית כהן-אסיף, איור: גיל-לי אלון קוריאל, "עם עובד")

על תומאס אדיסון , שהמציא את הנורה החשמלית רק בגלל שפחד מן החושך, מספרים, שבלילות הוא לא ספר כבשים, אלא דיקלם לעצמו את חרוזי אמא-אווזה, שפיזמו לו עוד בעריסה. לימים, כשהמציא את הפטפון, להקלטה הניסויית, אדיסון לא בחר בפרק מן התנ"ך ולא נאום היסטורי של נשיא, אלא את "גדי קטן היה למרי", מחרוזי אמא-אווזה {"גדי קטן היה למרי\ גדי לבן וצח\ לכל מקום שהיא הלכה\ הוא איתה הלך…" תרגום אורי סלע)

במפגשים עם קוראים אני לומדת על הפער בין המושג שיר אצל הילד לעומת המבוגר. המילה שיר אינה מפחידה את הילד (גם לא מפלצת, גם לא הָיֹה הָיָה). המבוגרים הם אלה שמפחדים מן המילה שיר ומעדיפים  את הסיפור ואת הנרטיב. ואולי זה לא הפחד, אלא פשוט חוסר ידיעה כיצד להביא את השיר ואיך להאהיב אותו על הילד. במלים אחרות: הם לא יודעים לתווך בין השיר ובין הקורא. הם לא יודעים ששיר יש לקרוא בקול, גם בעיניים וגם בלב.

קשה לי לשכוח את המורה למדעים מבית ספר בצפון הארץ, ששאלה אותי בפני השכבה: "כשאת כותבת שיר, את בודקת את העובדות?" והוסיפה: "בשיעור מדעים כל הזמן אני צריכה לתקן את הטעויות של המשוררים. למה את כותבת שהירח נותן אור? הירח לא נותן אור." ועל זה כבר אמר ניטשה ש"המשוררים מרבים לשקר".

שירה  טובה (כמו כל אמנות אחרת) יודעת להכניס אותנו אל תוך בועה. יודעת לעטוף ולנתק אותנו מן המציאות. כשהייתי סטודנטית עמדתי לגשת לבחינה. היה לי פנאי של שעה, ובכדי להפיג את המתח נכנסתי לספריה ודפדפתי במקרה בפואמה של אבא קובנר "אחותי קטנה". ישבתי בתוך בועת הקסם הזאת. שכחתי את המקום ואת הזמן. שכחתי את הבחינה. למזלי, מועד ב' חיכה לי.

מקרה אישי זה מזכיר לי ספור ששמעתי  בתוכנית טלוויזיה ביוגרפית על הנשיא שז"ר. האחיינית שלו סיפרה, שבהיותו עורך "דבר" נסעה באוטובוס עם הדוד למערכת. בנסיעה שאל הדוד "את מכירה את 'אנבל-לי' של אדגר אלן פו?" האחיינית השיבה בשלילה.

"עכשו, עכשו את מוכרחה להכיר אותה…" אמר הדוד והם ירדו מן האוטובוס ועשו דרכם הביתה.

"אבל מחכים לך במערכת…"

"העיתון יכול לחכות," אמר הדוד,"אנבל-לי לא יכולה לחכות."

ואכן, השירים לא יכולים לחכות, הילדים גדלים מהר.

לפני שלוש שנים השתתפתי ביום עיון חגיגי, שאמור היה להשיק מיזם, שמטרתו עידוד הקריאה בקרב ילדי הגן. הנוכחות היו גננות בכירות ומובילות בתחום. הקדמתי את בואי וזכיתי לשמוע מן השורה האחרונה באולם חלק מן ההרצאה של מובילת המיזם. כל גננת קיבלה דף ונתבקשה לבחור ספר שראוי לפתוח בו את שנת הלימודים ולנמק את הבחירה. המרצה חלקה את הלוח לטורים ורשמה את שמות הספרים הנבחרים בטבלה (ספרים עם מוסר השכל, נושא, פתרון בעיה פסיכולוגית, חגים וכו' והיה גם  מקום לספרות יפה.)

הייתי אמורה לחייך לבחירה, כשראיתי אחדים מספריי במשבצת הנכונה, ששמה ספרות. אך הבחירה הביכה  אותי: בחירתן של הגננות הבכירות הצטמצמה בספרי פרוזה. לא היה גם ספר שירה אחד. עד היום זכור לי, איך נתכוונתי מראש לדבר בפורום ההוא על הסיפור המצויר שלי ומצאתי את עצמי מדברת רק על שירה.

ובתום הדברים מגיעה השאלה: "מה את מצפה שנעשה בשירים?"

"עשו מה שאתן מרגישות. התפוז אינו לוחש ליד האוחזת בו אם לפלח אותו לפלחים, לסחוט אותו או לעשות ממנו ומקליפתו ריבה מתוקה. אבל יש בקשה  קטנה: הביאו לילדים שיר שאתם מאוהבים בו. רק אם תתאהבו בשיר, תוכלו להביאו לקורא באהבה. הילד לא יכול להגיע לשיר בכוחות עצמו. הוא קטן והמדף גבוה. וכאשר סוף-סוף הוא מגיע לשיר, זו אינה נגיעה, אלא חיבוק ומפגש לבבות.

ביוזמת ידיד, במאי סרטים אמריקאי, פגשתי לפני שנים רבות את המשורר של סילברסטין. משורר סגור ומופנם, שאינו אוהב אנשים ודיבורים.  מצאתי אותו ביום של שמש ושל חסד. שוחחנו על שירה ועל צדפים. הוא לחש לי: "אני אף פעם לא יודע מתי זה שיר ומתי זה כלום." ספרתי לו, שאני זקוקה למרחק הזמן שנותן לי את הבהירות הרצויה לשפוט מתי זה כלום ומתי זה שיר.

אבל אולי השיר בעצמו יודע.

"נדמה לי שאין כל צורך לעשות שירים," כתבה לנו מרים ילן-שטקליס בספרה "בחלומי",  "השירים עושים את עצמם. ואיך הם עושים? אני לא יודעת, זה סודם הם."

 

שלומית כהן-אסיף – פרסמה למעלה מ-50 ספרים, ספרי אגדות, שירה וסיפור מצויר. ספר השירים החדש שלה, "צפור, לאן את נוסעת?" ראה אור בהוצאת "עם עובד".

כתיבת תגובה

9 תגובות:

  1. מאת טלי:

    התרגשתי עד דמעות.

    כשהייתי ילדה הקריאו לי שירים שלך. אני עדיין מרגישה אותם.

    ובעצם, גם כשאני קוראת היום שירים שלך, טלי הקטנה שבתוכי קוראת יחד איתי.

    (אני גם מסכימה עם כל מילה שכתבת פה על שירה, וגם אוהבת מאוד את השירים של של סילברשטיין, אבל זה רק בסוגריים).

    תודה גדולה! (-:

  2. מאת נרי:

    שלומית יקרה.
    כנראה העובדה שאת ממשיכה לשאת איתך את שלומית הילדה שהיית, מאפשרת לך, בנוסף לכשרון ולרגישות נפלאה לשפה, לכתוב שירה שנוגעת בכל כך הרבה לבבות קטנים וגדולים.

  3. מאת ירדן:

    אני ממש אוהבת את השירים שלך אני לא יודעת עם יש משהו שמרגש אותי יותר מזה!
    אנחנו לומדים אליך, ואני באופן אישי הכי הכי הכי הכי…… אוהבת את השירים שלך, מרגשים נחמדים וגם מצחיקים!
    ב- אהבה
    ירדן :)

  4. מאת אודה:

    אני רוצה לומר לך משהו שלומית אנחנו לומדים אלייך בכתה ואני רוצה לומר שאת המשוררת הכי טובה שראיתי בחיים שלי
    אני גבר מחכה לי בגוש אותך אוהבת אותך

    אודה

  5. מאת ערן שחר:

    כמעט כל לילה אני מתכרבל במיטת הילדים עם ספר התכלת הקטן. תודה לך על שיח הנשיקות, על החיבוק של אמא, על חג'ובה ובכלל.
    לא התאפקתי וחלק מהשירים מודפסים ותלויים בחנות הספרים אותה אני מנהל.
    ומשהו קטנטן וקטנוני – אם תהיה מהדורה נוספת, אשמח אם תחליפי את ה"משפך" שמופיע בשיר הראשון שסרקת ב"מזלף"

  6. מאת אוקי:

    שלומית, גם אימא שלי הייתה תופרת על "זינגר" ואני חוזרת לילדות עם הצלילים האלה. אני קוראת את השירים שלך דרך שני חורי הכפתור ורואה הכל כפול.גע גוע, חצי בכל חור יחד געגוע שלם בכפתור

  7. מאת דינה:

    תודה רבה, שלומית. השירים שלך מדברים אל הילדים ישירות ובעצמה רבה. הם בכלל לא זקוקים לתיווך של הגננות ויתר אנשים מבוגרים.

  8. […] כהן אסיף, מבכירות המשוררות והסופרות לילדים בארץ. "השירה שנכתבת לילדים היא חלק בלתי נפרד מן השירה בכלל וגורל משותף להן", היא […]

  9. […] אני מאחלת שהחלום לא ייגמר, ושתמיד הילדים יחכו לספר הבא שלי, ויתנו לי כוח לעוד […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.