2 יצירה מקורית

התאווה לסנדוויץ' של רון / מאת תמר ורטה-זהבי, איור: כנרת גילדר

מיני תרגימא - מדור אוכל ילדות

פברואר 12, 2018  

מיני תרגימא: מדור אוכל חדש ב"הפנקס"! המדור מבקש לחזור אל אחד מזיכרונות הילדות המשמעותיים והחושניים ביותר. במדור זה, אותו תלווה המאיירת כנרת גילדר באיורים משובבי לב וחך, ישתפו אותנו יוצרים ויוצרות לילדים בחוויה הקולינרית הזכורה להם ביותר מילדותם, שהרי אוכל הוא חלק מרכזי מתרבות. לצד זיכרון של מאכל אהוב, ביקשנו גם את המתכון, ואת המאכל האהוב ביותר מספר ילדים; כזה שגירה את בלוטות הטעם.

המשתתפת הראשונה במדור היא הסופרת והפעילה החברתית תמר ורטה-זהבי. לאחרונה ראו אור שני ספרים שכתבה, "השיר של רוזי" (הוצאת טל-מאי), ו"המרד של מון", אותו כתבה יחד עם רונית חכם (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

עטיפות הספרים (יח"צ)

היו לי הורים אוהבים, מטפחים ומצמיחים, אבל ממש לא אהבתי את הבישולים שלהם. יעידו החתולים שהתקבצו בחצר שמתחת למרפסת המטבח. כשאמי הייתה יוצאת לרגע מהמטבח, הקציצות, העוף או השניצל היו עפים מיד אליהם (רק בגיל עשר הבנתי שאני בעצם צמחונית. מאז ועד היום).

וְלמה כן התאוותי? לסנדוויץ' של רון – לחביתה השמנונית הכלואה בין שתי פרוסות עבות מאוד של לחם לבן. רון היה צריך לפתוח את הפה הכי-הכי רחב שאפשר כדי לנגוס בסנדוויץ' העסיסי הזה. הייתי מביטה בו מוקסמת. אולי אפילו קצת מאוהבת. זה היה בכיתה א' ו-ב'.

לי היה סנדוויץ' קטנטן מלחם נבוט שנגמר בשני ביסים.

"בזכות" התגובות של הוריי לתיאורי הנלהבים של הסנדוויץ' של רון, קלטתי שבעל הסנדוויץ' והוריו אינם מהמוצא/המעמד הנכון (לימים, כשכתבתי את עבודת הדוקטורט שלי על התגבשות תפיסת עולם חברתית/פוליטית אצל ילדות וילדים, הסתמכתי על מאות פרורי עמַדות עמומות ואמביוולנטיות שההורים מעמיסים על ילדיהם, וכך מבנים תפיסת עולם עמוקה שקשה להתנער ממנה.)

כשעזבתי את בית הוריי בגיל צעיר למדי נתתי לעצמי דרור וקניתי המון כיכרות לחם.

להל"ן המתכון:

בדרך מהחנות עד לבית כרסמי את הנשיקה. במדרגות (גרתי אז בקומה אחרונה) – תתחילי, בעזרת אצבעותייך, בקילוף הקשה של הלחם. המשיכי בכך כשאת קוראת ספר. הקילוף הזה סוחף; אי אפשר להפסיק אתו – עד שמסיימים. וכשיישאר רק הגוש המאורך והרך של הלחם, חכי בסבלנות עד שיתייבש (בירושלים הוא לא מעלה עובש), ואז תמשיכי בכרסום.

***

לא קשה לנחש אילו מאכלים הגירו ריר מפי כשקראתי או האזנתי לספרות הילדים – כיכר הלחם וחריץ הגבינה שהיה צורר הבן השלישי (זה שאין לו חלק בירושה) כשיצא לנדודיו. אני זוכרת שהייתי שואלת את עצמי איך הוא יצליח להתאפק לא לסיים את כיכר הלחם ביום הראשון?!

 

אני לא אוהבת להצטלם, אבל דמיינו לכם אותי מחבקת, כפי שמחבקים תינוק אהוב, כיכר גדול של לחם.

 

 

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. מאירה פירון הגיב:

    כשאני הייתי ילדה, גם לי היו תאוות לסנדוויצ'ים של ילדים אחרים לעומת שתי פרוסות הלחם הפרוס עם הגבינה הלבנה שאני קיבלתי לבית ספר. ילדים הביאו חצי בגט עם ממרח שוקולד ולפעמים עם חבילת שוקולד פרה בתוך הלחם. התעלפתי. בעיניי אמא שלי זה היה סנדוויץ' בלתי מתקבל על הדעת.

  2. kseal הגיב:

    …לפני כמה שנים גרתי בבניין שלידו היה שביל ארוך שהוביל אל הרחוב. יום אחד קפץ עלי הרעיון שצריך לנקות סוף סוף את השיח העבות שגדל לכל אורכו של השביל, והיה מלא בזבל. ירדתי עם שקית גדולה והחילותי מפשפש בקרביו של השיח, והנה, מבעד לקרעי עיתונים, בקבוקים ריקים וניירות התגלה דפוס מעניין: כל שלושה צעדים בדיוק נמצאה שקית אוכל קטנה, תחובה עמוק בשיח, ובה שני סנדביצ'ים עם ממרח שוקולד.
    1. יכול להיות שבעל סנדביץ' השוקולד התקנא דווקא בבעלי הסנדביצ'ים עם הגבינה הלבנה…?
    2. יכול להיות שהגיע הזמן לכתוב המשך ל"שביל קליפות התפוזים"…?
    🙂

כתיבת תגובה